בשבוע שעבר ביקשתי לרשום לי במכולת. "הכסף נגמר, החודש עוד לא", ניסיתי להקליל את השיחה, אבל המוכר הבין. רשם את השם והטלפון שלי, למרות שהוא מכיר אותי כבר שנים.
זה לא שאני נזקקת שמקבלת קצבה מהביטוח הלאומי. אני עובדת מסביב לשעון, מרוויחה יפה, אבל בחודשים האחרונים קשה לי יותר ויותר לסגור את החודש. שלא לדבר על לשים קצת כסף בצד, לכל מקרה, כמו שאומרים.
התלבטתי מאוד אם לכתוב את הטקסט הזה בשמי או בזהות בדויה. בסוף החלטתי להישאר אלמונית. לא בא לי להיות נערת הפוסטר של העוני, במיוחד כשכלפי חוץ אני נדרשת לשמור על תדמית של מצליחנית וקרייריסטית בעלת הישגים.
עוני זה מביך. במיוחד כשפעם כבר חווית אותו, והצלחת לצאת לפני שנים מהביצה הדביקה שלו. לשגשג, ליהנות מרמת חיים סבירה של מעמד הביניים (לא מותרות או משהו, חו"ל פעם בשנה, וולט בתירוץ שזה אאוטסורסינג וכי חזרת עייפה מיום עבודה).
מצד אחד, צמצום בתקציב האוכל לא מפחיד אותי. גדלתי במשפחה שבה היו מכינים אוכל לשבוע שלם מעוף אחד מסכן. הסוד: למצות את כל האפשרויות, לבשל שעות, להוסיף הרבה שמן, קמח, פירורי לחם וכמובן, בצל מטוגן, כי זה הרי נותן את כל הטעם. מבחינה תזונתית – לא משהו, אבל אפשר לשרוד.
מצד שני, כבר התרגלתי לטוב. זה לא שהתברכתי בשפע כלכלי ואין לי צורך לחשב הוצאות, אבל כשזה נוגע בחומרי גלם, אז כן, התרגלתי לסחורה איכותית ומגוונת. אבל יאללה, אין ברירה, צריך להצטמצם.
אז אני מפעילה טריקים של העולים החדשים בניינטיז. הולכת למכולת לקנות ירקות רק בשישי לקראת הסגירה, מוצאת כמה עגבניות עייפות במחיר מוזל וגם חסה, לא הכי פריכה, במבצע של 2 במחיר אחת.
הייתי קטנה כשעלינו לארץ ואני כבר לא זוכרת, אבל ההורים סיפרו לי שהיינו קונים קופסת יוגורט משפחתית ואוכלים ממנה כל השבוע. שמים בספל או בצלוחית כמה כפיות, סוגרים את המכסה ומחזירים למקרר. זאת הייתה הדרך ליהנות מהשפע אבל גם לא להוציא כסף.
מי יודעת, אולי זה גם הזמן להסיר את האבק מהמתכון של סבתא שלי לתבשיל קורקבנים. בשר זול וזמין ב-10 ₪ לקילו. כן, צריך לנקות אותם כאילו אין מחר כי תכלס מדובר בקיבה של עוף, מלאה בחול וגרגירים. אבל בתכלס אני מוכנה גם לזה, אם לא תהיה ברירה.
הכי מצחיקים אותי הסרטונים של הבשלניות מדור ה-Y שמכינות "פטה חצילים צמחוני שממש מזכיר פטה כבד". בא לי לכתוב להן בתגובות: "חמודה, לא המצאת גלגל, זה נקרא חצילים בטעם כבד וזה מאכל של תקופת הצנע". אבל יאללה, מי אני שתתנגד לטרנדים. אולי הטרנד הבא יהיה טרנד של עוני.
אולי אתם קוראים אותי עכשיו וזה מפחיד אתכם עד לכדי ההכחשה. יכול להיות שאתם דווקא מזדהים עם כל מילה וכבר יצא לכם לרשום במכולת ולהכין קורקבנים, או לספור את המטבעות שנשארו בארנק כדי להבין אם הן יספיקו לחלב וללחם. כי הכסף כבר נגמר, גם מסגרת האשראי מפוצצת, אבל יש עוד זמן עד סוף החודש.
כן, אתם לא לבד. בשנה שעברה הגיעה ישראל לראש רשימת המדינות היקרות ביותר ב-OECD. התברר שיוקר המחיה כאן גבוה ב-38% (!) ממוצע המדינות בארגון, ומאז הרי המצב רק הולך ומחמיר, והפער הזה הולך וגדל.
כשהכול בוער כאן, מלחמת ההישרדות השקטה הזאת שרבים מאתנו מנהלים יום-יום נדחקת הצידה. וזה מובן. הצפון נשרף, הזמן של החטופים אוזל. אבל הממשלה שלנו אחראית גם לזה: למצב שבו הכסף שאני מרוויחה פשוט כבר לא שווה הרבה, וגם זו סיבה טובה לצאת לרחובות.
ועכשיו, ברשותכם, אענוד על הפרצוף שלי חיוך מאולץ ואלך לעבוד. למכור שירותים ומוצרים שאני לא יכולה להרשות לעצמי, לשדר הצלחה בזמן שבראש מנקרת רק מחשבה אחת: איך אני סוגרת את החודש.
