3 שנים אחרי האונס הקבוצתי במלון הים האדום באילת, הורשעו אתמול 10 גברים צעירים באונס ובסיוע לאינוס. "לא לילה אחד ולא שניים, התהפכנו על משכבנו במחשבה כיצד יכול להיות שקבוצה של נערים, רובם קטינים כבני 17, תלמידי תיכון, נערים לכאורה נורמטיביים, ינהגו כפי שנהגו – חבורה מבזה, משפילה, מעודדת זה את זה", כתבו השופטים בהכרעת הדין, ולפני סיום פנו גם לנאנסת: "קולך שנאלם בחדר 216, נשמע היטב והדהד בין כותלי בית המשפט".
לא מזמן, בנסיבות מקצועיות, מצאתי את עצמי בכנס זום שנערך לזכרה של יעל גרינברג ז"ל, הידועה בכינוי המכאיב והמקומם 'הנאנסת משומרת'. אחת הדוברות הייתה נציגת התביעה דאז, מי שלוותה את יעל ז"ל לכל אורך ההליך המשפטי ושמרה איתה על קשר גם לאחריו. היא דיברה מעט על האנסים אותם תבעה לדין והרבה עלינו, כחברה. אנחנו, אמרה התובעת, פשענו כלפי יעל שלוש פעמים: בפעם הראשונה כשלא מנענו את האונס הנורא; בפעם השנייה בהליך הנורא שהתנהל כלפיה, בשיימינג האלים ובהאשמת הקורבן שהגיעה עד כדי פסיקת בית המשפט המחוזי דאז (אותה הפך בית המשפט העליון); והפשע השלישי הוא שעד ימיה האחרונים היא התמודדה, למעשה לבדה, עם הטראומה, וחיה חיי עוני ומחסור. לא מנענו את המעשה, לא מנענו את הרדיפה שחוותה בהליך ולא דאגנו להיות שם איתה כשנאלצה להתמודד עם ההשלכות.
פגיעה מינית היא שבר. תהום. אירוע שלוקח באלימות מהנפגע או הנפגעת את האוטונומיה על המרחב הפנימי ביותר, האינטימי ביותר, שכל ניואנס קטן בו שווה לעולם ומלואו, ומפקיר אותו בידי אחר. אבל היא לא רק שבר של הקורבן כלפי עצמו או עצמה, אלא של הקורבן כחלק מהחברה. הפגיעה היא גם קריעה אלימה, מדממת, של החוזה החברתי.
בחוזה החברתי האזרח והאזרחית מתחייבים לשלם את מיסיהם, לציית לחוקי המדינה ולמוסדותיה וגם לאפשר למדינה את המונופול על האלימות ובתמורה לקבל רשת ביטחון שכוללת כל מיני מערכות ונושאים, אבל בראשם הביטחון במובנו המילולי ביותר – הגנה מפגיעה. וכשפגיעה, כל פגיעה, מתרחשת – החוזה הזה מופר.
חשוב להתעכב על הנקודה הזאת כי הדיון הציבורי והתקשורתי בנושא עובר מהר, לטעמי מהר מידי, לאחריות הפוגע. וזה לא שהוא לא אחראי – הו-הו כמה שהוא אחראי. הוא (או היא, במקרים נדירים) זה שביצע את הפשע. אבל לא הוא חתם את החוזה מול הקורבן אלא אנחנו. אנחנו הבטחנו לו ולה שאם רק יצייתו לחוק, אם יסמכו על המערכת וימסרו בידה את הסמכויות והכוח – ישארו בטוחים. אבל קורבן האונס הנורא באילת לא נשארה בטוחה. הפרנו את החוזה.
גם הפעם, כמו בכל פרשה כזו שפורצת בסערה נוראית לחיינו, הדיון מתמקד עכשיו בשאלה אחת – העונש. כמה יקבלו האנסים מאילת, האם הענשנו מספיק ואיך נעניש בעתיד. אני לא רוצה לזלזל בדיון הזה. הוא חשוב ומורכב. אבל בעיניי הוא מבטא את המעבר המהיר הזה מאחריותנו הקולקטיבית לאחריותו הפרסונלית של הפוגע.
בעבירות מין, לא הנפגעת מנהלת את התיק אלא המדינה. ההליך הוא של מדינת ישראל נגד הפוגע. המדינה היא גם בעלת הסמכות הסופית בשאלת ההחלטה האם ובאילו האשמות להעמיד לדין ואיזה עונש לדרוש. היא נדרשת לשוחח עם הנפגעת, לשמוע את עמדתה, אבל ההחלטה הסופית היא שלה. זה מבטא את התפיסה שהפוגע, האנסים, לא פשעו רק כלפי אדם פרטי אלא כנגד כולנו. הוא לא פגע רק בקורבן, אלא בעצם היסודות שמאפשרים את קיומה של החברה.
'צדק לקורבנות' זו לא סתם סיסמה אלא מהות. שבועת קודש שאנחנו כחברה צריכות וצריכים לשאת אל מול הכישלון שלנו כחברה וכמדינה שמייצגת את החברה במשימתנו למנוע פשיעה. לא מנענו את האונס באילת. לא זיהינו את תמרורי האזהרה בטרם הפגיעה. לא היינו שם כדי להגן על הקורבן בזמן אמת ולעצור את המעשים, הגם שהיה במדובר באירוע כמעט ציבורי בהיקפו.
והכישלון הזה, למרבה הכאב, אינו אנקדוטלי. על פי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה. אחת מכל חמש נשים עוברת אונס. אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית. עד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות. רק שישה אחוזים מהפגיעות המיניות מדווחות לרשויות. בנוסף, בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי שיעור הנפגעים הגברים גבוה בהרבה משחשבו בעבר, ויש הטוענים שמדובר באחד מכל שישה גברים שחווה פגיעה מינית. אולי אפילו יותר.
הצדק שאנו חייבים לקורבנות כולל גם, בוודאי, את החלק האכיפתי והענישתי. זוהי חובתה של המדינה להפעיל את כוחה וסמכותה, למצוא את הפוגע, להעמידו לדין ולשפוט אותו כדין בצורה שתשרת את האינטרס הציבורי הבוהק ביותר – שלא יהיו פגיעות כאלה בעתיד. אבל הנפגעת כבר, ובכן, נפגעה.
ולכן צדק לקורבנות צריך לכלול גם רגל מעשית שתבטא את קבלת האחריות שלנו כחברה, כמדינה, על הפרת החוזה החברתי מול הנפגעת. אני כותב 'צריך' כי הלכה למעשה, זה לא מה שקורה. הן הדיון הציבורי והן העשיה מבטאים פעמים רבות תפיסה לפיה אחריותנו מתחילה ונגמרת בענישה. תפסנו את הפוגע, הכנסנו אותו לכלא – היו שלום ותודה על הדגים. והנפגעת? היא נשארת לבד להתמודד עם הטראומה. עם הקושי הכלכלי שמביאה עמה פגיעה כל כך עמוקה ועם חיים שפעמים רבות נעצרו מלכת. היא נדרשת, לעיתים לבדה, למצוא את דרכה בין מסדרונות מוסדות המדינה, בין הלשכה לשירותים חברתיים לביטוח לאומי לקופת החולים. לנהל הליך אזרחי נפרד מול הפוגע בשביל להשיג פיצוי ולהילחם על כך שישלם אותו.
במעשינו, אנחנו בעצם אומרים לנפגעת: העסק שלנו הוא מול הפוגע, הנזק שנגרם לך הוא בעיה שלך. וגם זאת הפרה של החוזה החברתי.
הליך פלילי בעבירות מין הוא סיוט מתמשך לנפגעת, ולא סתם רבות ורבים מכנים חלקים ממנו 'אונס שני'. הוא דורש עיסוק בלתי פוסק בפצע במשך זמן ארוך, לעיתים שנים. לעבור חקירה וחקירה נגדית. להשיב לשאלות בוטות. חודרניות. לעמוד בניסיונות חוזרים ונשנים להציגך כשקרנית, הזויה או כאשמה ה"אמיתית" באירועים. לחוות את רכבת ההרים הרגשית של לצפות בהליך שנגע ברגע הקשה ביותר בחייך. להרגיש שוב אובדן שליטה כי בסופו של דבר, את אינך צד בהליך.
אבל לנו, כחברה, יש אינטרס ברור שהנפגעות יעברו את ההליך הזה. שיצאו ויחשפו את האמת, שישמיעו את קולן כדי שנוכל לעצור את מעגל הפגיעה ולהגן על הקורבן הבא שיכול ויכולה להיות כל אחד מאיתנו. הן לא מדברות רק בשביל עצמן אלא בשביל כולנו.
ולכן, הרבה לפני הדיון על הענישה, השאלה שצריכה להישאל היא – מה עם הקורבן? מה עם מי שבגיל 16 הופקרה בצורה נוראית כל כך למעשים נוראים כל כך? מי דואג שיהיה לה איפה לגור, מה לאכול, עם מי לדבר כשתתקשה לישון בלילה או כשתוצף מעומס האירועים? מי ידאג לה לכסף כיס, ללימודים מתקדמים אם תרצה, להכשרה מקצועית, לדיור. לרשת ביטחון שתשמור עליה לא רק היום, אלא גם בעוד 20, 40 ו-60 שנה. כי הטראומה שנגרמה לה ממעשי האנסים וממחדלי המערכת תישאר שם גם אז.
התשובה חייבת להיות – אנחנו. המדינה היא זו שצריכה לקחת את הנפגעת תחת אחריותה. היא זו שצריכה לפצות אותה בסכומים ניכרים ולהתמודד בעצמה אחר כך עם הליך התביעה והגבייה מהנפגע. היא צריכה לספק לה מסלול מהיר, קצר ופשוט לטיפול ארוך טווח, לליווי שיאפשר הכשרה תעסוקתית, דיור ומענים נוספים. האנסים ביצעו את הפשע ועלינו לשפוט אותם ולהענישם בשל כך. אבל אנחנו הפרנו את החוזה החברתי מול הנאנסת, וזאת אחריותינו לתקן.
