שלהי 1982, ישראל מסובכת בלבנון. מול בית ראש הממשלה מנחם בגין מתכנסת משמרת מחאה שהולכת וגדלה משבוע לשבוע. המפגינים עומדים במרחק שמונה מטרים בלבד מפתח הבית, מניפים שלטים עם מספרי ההרוגים במלחמה, מכנים אותו ״רוצח״.
בגין מוטרד מההפגנות, מהמחאה, ממספרי ההרוגים, אבל למרות המלצת השב״כ להרחיק את משמרת המחאה מביתו, הוא מסרב לבקש מהמשטרה לעשות כך. הוא מבין את גודל האחריות, מבין לליבם של המפגינים ובעיקר – דמוקרט, עד אחרון ימיו.
655 חיילים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו במלחמת לבנון, ארבעה הוגדרו נעדרים ושמונה נפלו בשבי. יש הטוענים כי הייתה זו אחת הסיבות (לצד דיכאון, שהתגבר לאחר מותה של אשתו עליזה) לשקיעתו של בגין, ובחירתו להתפטר בסופו של דבר.
ארבעה עשורים ועוד שנה חלפו מאז ועד לשבעה באוקטובר 2023. יותר מ-1,300 אזרחים וחיילים כבר נהרגו. אלפים נפצעו. מאות נחטפו לשבי. מאות אלפים פונו מבתיהם. הכישלון הדהד מכל פינה.
באחד מימות השבוע האחרון, התייצבו אמו ואחותו של צחי עידן – שנחטף לעזה ובתו מעיין נרצחה – מול ביתו של אחד משרי הממשלה. לא נכנסו, לא איימו, רק עמדו והפגינו את הכאב והזעם. שני שוטרים ניגשו אליהן ודרשו – בלב כבד – שיתרחקו משם, ״כי אסור להפגין כאן״. השר לא טרח לצאת ולדבר איתן.
כך נהגו גם שרים בכירים אחרים שבחרו לשמור מרחק. מפחדים לשמוע, מפחדים לראות, מפחדים להרגיש. בעוד ששרי ממשלת הליכוד ההיא שמרו כל העת על קשר עם הציבור, שרי וחברי הממשלה הזאת – לא כולם, אבל רבים מאוד מהם – מעדיפים לנסות לשמש כגרסת המציאות של שלושת הקופים החכמים גם יחד: מכסים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את הפה, לפחות במה שנוגע לאחריות.
זהו רק סימפטום לריקבון המחלחל מלמעלה. ראש הממשלה, האיש שנושא באחריות לכישלון ולאסון, בורח מאז תחילת המלחמה ממפגש עם משפחות המפונים או הפצועים, מסרב לפגוש את חיילי המילואים. הוא נפגש רק עם מי שעובר סינון מדוקדק וברור שלא יעביר עליו ביקורת. מפני שהוד מלכותו אינו מסוגל לשמוע ביקורת – כך הרי הגענו עד הלום.
הפער הזה, בין ישראל של 1982 לבין ישראל של 2023 הוא קודם כל הפער שבין מנחם בגין לבנימין נתניהו. גם בגין היה אדם לאומי, אולי אף לאומן. גם הוא היה קיצוני לעתים, משלהב ומסית. אבל הוא היה מנהיג שהבין את כובד האחריות – כאשר פסל, למשל, שיתוף פעולה עם כהנא הגזען, כשדרש לאפשר למפגינים לעמוד מול ביתו, כשחתם באומץ על הסכם השלום עם מצרים. בעיקר, הוא האמין בדמוקרטיה. בהפרדת הרשויות. במשפט. היה אדם צנוע שפעל למען הציבור בדרך שבה האמין.
מולו, בנימין נתניהו הוא פניה של ישראל החדשה: אנטי-דמוקרט, פחדן, נהנתן, ראוותן, שהעמיד על הבמה את יורשיו של כהנא והפקיד בידיהם את השלטון. והוא לא מסוגל להתמודד עם ביקורת, לא מסוגל לקחת אחריות. מבחינתו, כולם אשמים חוץ ממנו.
מנהיגות אמיתית היא כזו שנובעת מהאזרחים, רואה אותם, מגלה אמפתיה כלפיהם, מסוגלת להכיל גם ביקורת. נתניהו אינו כזה. הוא מעולם לא היה. מבחינתו הוא מלך, ממשפחת מלוכה, שהציבור הוא זה שצריך לשרת אותו. בדרכו, הוא שתל את הווירוס הזה במערכת הפוליטית הישראלית.
התרופה היחידה לתופעות כאלה היא החזרת המנהיגות לעם: לצאת להפגין, בהמונים. לא לפחד מהמיליציות של השר לביטחון לאומי. לא לפחד מהאיומים, מהרעל. להפגין ולצעוק ולדרוש שיילך, לא מפני שיש איזה חשש שיש לו לב והוא ילך מיוזמתו, הוא הרי כבר חזר והדגיש שאין לו שום כוונה לעשות את זה, אלא מפני שאולי כך יימצאו כמה צדיקים בסיעתו שיבינו את גודל השעה וישלחו אותו לביתו.
כל יום שבו החידלון המנהיגותי הזה נמשך, הוא סכנה למדינת ישראל. על כן, אציע מתווה: יתכנסו יחדיו כל סיעות האופוזיציה, יחד עם כחול-לבן, בהסכמת אלו שעוד נותר להם לב בסיעות החרדיות ובליכוד. יחליטו יחדיו על מועמד מוסכם – נניח, גדי אייזנקוט – שישמש כראש ממשלה עד לבחירות שיתקיימו בתאריך מוסכם. אפשר אחרי המלחמה.
כך ניתן יהיה להחזיר את אמון הציבור במלחמה וביעדיה, ואחר כך – לבנות כאן מנהיגות חדשה, שתצמח מתוך אזרחי ישראל ותפעל למענם.
