נחשול הפליטים שמציף את אירופה אינו אלא גל ראשון של בעיה גדולה בהרבה, שלמדינותיה אין דרך אמיתית להתמודד עמה. פוטנציאל הגירה של קרוב ל־20 מיליון פליטים ממדינות ערב ואפריקה, עלול למוטט את כלכלתה ולפרק את המרקם הסוציאלי והדמוקרטי שלה, שלא לדבר על השלכות תרבותיות, דתיות ואחרות. אירופה, לאורך שנים ארוכות, פיתחה גישה של התעלמות מבעיות חוץ, מדיניות קצרת טווח ראייה, וחוסר יוזמה, בתקופה של פוסט מלחמת העולם השנייה, התכווצה אירופה המערבית המוכה והחבולה לתוך עצמה, ליקקה פצעים והשתקמה. כל מה שמריח מקולוניאליזם ננטש, כולל חסות במחוזות השפעה. בשנים הבאות עסקה היבשת בטיפוח תפיסות עולם ניאו-ליברליות ואוטופיסטיות, שראו לנגד עיניהן את תום עידן המלחמות. עידן אוניברסלי ליברלי חדש, שנגד את גישת ההיסטוריה הריאליסטית – זו החוזרת על עצמה. גרמניה, ברחיצתה והיטהרותה מפשעי העבר, הייתה גורם מוביל בכך. חלק מהמדינות אף פירקו דה־פקטו את צבאן ומזערו את תקציבי הביטחון שלהן. גם כוח נאט"ו, שאמור היה לחפות על כך, קוצץ והתנוון. להיעדר היכולת הצבאית יש תרומה לפיתוח המדיניות הבדלנית.
המדיניות והמוסר החדש התגברו לאחר ייסוד האיחוד האירופי וגוש היורו, עם חזון אירופה החדשה ועמעום הלאומיות המדינתית. זה לא היה רק עניין של אופי ואידאולוגיה, אלא גם תוצאה של חולשת הממשלות שצמחו שם אחת אחר השנייה, ובמיוחד חולשת מנהיגיהן שברובם נראו כשחקנים מסרטיו של לואי דה פינס (למעט גרמניה, שמנהיגתה היא החזקה ביותר בעולם היום). מערכת הערכים הליברלית החדשה יצרה במישרין את המגבלה האירופית לגבש מדיניות ברורה מול ההגירה ההמונית, שכבר שינתה לא מעט מצביון היבשת.
היו שסבלו ממדיניות מעוותת זאת לאורך זמן, כמו ישראל, כשהסימפתיה האירופית הלכה אוטומטית לפלסטינים בשל תדמיתם כקורבן. אך בשנים האחרונות, עם פרוץ ה'אביב הערבי', בלטה הסתירה העצמית והבלבול – עם הדחת המשטרים המושחתים והלא דמוקרטיים – תהליכים שלכבודם האירופאים מחאו כפיים בתחילה, ואז נדמו, כשהתוצאה הפכה לכאוס, חורבן ומלחמות פנימיות עקובות מדם. הראש הוטה הצידה. קחו לדוגמה את לוב, ששוקעת במלחמת דמים כבר חמש שנים. מדינה שהייתה לה חשיבות גדולה לאיטליה, צרפת ואפילו גרמניה. אלה מתעלמות ממנה כעת לחלוטין.
למי יש עניין בכך שאירופה תוצף כעת בפליטים? התשובה למעשה היא כמעט לכולם, חוץ מהאירופאים עצמם. הראשונים הם כמובן אותם פליטים, שמבקשים לעצמם חיים חדשים וטובים יותר. אחריהם – המשטר הסורי (אפילו אסד ציין לאחרונה באירוניה שאם היו מסייעים לו, הבעיה לא הייתה מגיעה לשערי אירופה). לחיזבאללה, המייצג לענייננו גם את איראן, יש עניין גם כן בהעתקת אוכלוסיות סוניות משמעותיות אל מחוץ לאזורי הלחימה. דאעש מצדו שמח גם על חלק מההגירה הזו (פינוי שטחים, ביזת הרכוש שנשאר מאחור). בנוסף, חלק מהמסתננים לארופה מגויסים כלוחמיו ברשת הטרור האירופית. גם טורקיה מעדיפה שאירופה תשתתף בסבל הקולקטיבי מהעניין, בעיקר כדי להקל על עצמה וגם כדי לשכנע את אירופה בצורך להיפטר ממשטר אסד.
מול השטף הזה אירופה חסרת אונים. אין לה גדרות או כוחות להתמודד עם הבעיה, וזה עוד לפני הבלבול האידאולוגי והמוסרי שמציף אותה ממזרח ועד מערב. אירופה מבינה עתה כי מדיניותה הבדלנית הייתה כישלון, שאת פירותיו הבאושים היא אוכלת עכשיו. כשארצות הברית ניהלה מדיניות חוץ אקטיביסטית ו"שיטרה" בעולם, אירופה יכולה הייתה בעצלנותה להסתתר תחת אותה המטרייה. אך מזה שש שנים קריטיות, שבהן הבית הלבן מנהל מדיניות חוץ חלולה, הדומה לזאת של הארופאים – ובאין מטרייה – הראשונה לחטוף את הגשם היא אירופה עצמה.
היבשת ההדורה צריכה להיות מודאגת גם מהנוכחות והפעולות הרוסיות באזור. פוטין מנסה לשחזר את הכוח הגלובלי הסובייטי של פעם, והוואקום האמריקאי־אירופאי הוא אידאלי לעניין זה. מעצמה רוסית עולה מול מערב אירופה, ועוד כזו ששולטת בגז החימום של כמעט כל בית שם, זו סתירה משמעותית לאותה אידאולוגיה שבנו האירופאים, בלשון המעטה. אירופה, בניגוד לרצונה, תצטרך לקבל החלטות קשות: לשנות כליל את סדר היום שלה, כי החופשה הרב שנתית שלקחה באה אל קיצה.
