הוליווד מאוהבת בעצמה. זה לא חדש. היא מאוהבת בעצמה עוד לפני שהייתה טינאייג'רית. וזו לא רק הוליווד שהפכה בינתיים קשישה, מדושנת, שלייקעסית, נושאת בגאון כרס המאיימת להתפקע ולפרום את כפתורי המכנסיים, שיפולים שומניים נשפכים על כיסאות מרופדים באולמות דחוסים וחנוקים. גם דודניותיה המעודנות מאירופה – בעיקר איטליה, צרפת ואנגליה – סגדו לא פעם לעצמן ולאמנותן ולעצמן בתוך אמנותן. באיטליה, לדוגמה, זה בולט מפליני של '8 וחצי' עד טורנאטורה של 'סינמה פרדיסו'. יותר משאהבו אחרים אותן – הן היו מאוהבות בעצמן ובמרכולתן.
תראו את האסתטיקה, את זוויות הצילום, תראו כמה יפים אנחנו, כמה טובים אנחנו, כמה תשוקה יש בנו כלפי המקצוע שלנו, כמה אנחנו כל כך מעניינים עד שנעשה סרטים על עצמנו כעת ונשאיר את ההשפעות החברתיות, התמורות הפוליטיות, התופעות התרבותיות ואת כל מה שפחות חשוב בעיני עצמנו – ולפיכך קרוב לוודאי גם בעיני האנושות כולה ובעיני שלל האלים שיש בנמצא – ובכן, נשאיר אותם כמו פירורים נדיבים ליונים בכיכר אורדע לטיפולו המסור של הקולנוע העצמאי, האינדי־שמינדי הזה שבטוח מעל לכל צל של ספק כי העולם ישתנה בזכות פרס חביב הקהל שגרף באיזה פסטיבל בלארוסי זניח.
אנחנו נאסוף בינתיים נזמים ועגילים, שרשראות וטבעות ונקים לתחייה את עגל הזהב. ונרקוד סביבו יומם וליל ונכתיר עצמנו בטקסים ונחלק לעצמנו פרסים. ואם מישהו לא ימצא חן בעינינו, נקיא אותו. לא צריך, אפשר להסתדר גם בלי מנחה באוסקר, העיקר שכולנו פה שלשלנו את דעותינו לתוך מעטפות, העיקר שכולנו פה מירקנו את מצפוננו, העיקר שכולנו פה אכלנו ושבענו וזכינו לכבוד של מלכים.
ולמען האמת והצדק, גם ההוא, העצמאי, האינדי־שמינדי – תוכלו לזהות אותו לפי המקל הארוך והעבה שתחוב באחוריו – מחשיב עצמו למתת אל, אם לא לאל בכבודו ובעצמו המחזיק בכיס אחד כרטיסי הנחה משרדיים לארוחות צהריים ובכיס שני גיפט קארדים אין־קץ לחלוקה המונית.
זה נכון, בשלב מסוים החלה הוליווד לפוצץ את הבועה של עצמה בעזרת ביקורת פנים־תעשייתית, לעיתים בצורה פרועה ועוקצנית, כמו ב'יחי הקיסר!' של האחים כהן או ב'רעם טרופי' של בן סטילר במילניום הנוכחי, אבל לרוב בדרך מבוקרת ומנומסת, כמו ב'שיר אשיר בגשם' מתחילת שנות ה־50. ואותה הביקורת הופנתה כלפי אותם האנשים – ההם שיושבים למעלה, מקבלי ההחלטות, לובשי החליפות, קודקודי התעשייה.
–
באותה תקופה, פחות או יותר, רצה הגורל והאמנות הרתה ולבסוף ילדה אחות קטנה לתעשיית הקולנוע. בתחילת דרכה לא היוותה הטלוויזיה איום רציני כלפי תפיסת הוליווד בעיני צרכני התרבות, על אחת כמה וכמה לא סיכנה את תפיסת הוליווד בעיני עצמה. הטלוויזיה נתקעה בסלון, קטנה ומצ'וקמקת וריבועית, על ראשה אנטנה כעורה. וכשהייתה משתנקת עמד מולה גבר בגופייה לבנה והפליא בה מכות נמרצות, וכמו מכונת החייאה משוכללת – היא חזרה בזכותו מיד לחיים ופעלה במשך כמה ערבים נוספים עד ששוב נתקעה או שעטתה על עצמה מסך מושלג ושקופית "סליחה, תקלה" – וחוזר חלילה לאורך שלושה או ארבעה עשורים.
אחרי שנים שבהן היא לא הזיקה במיוחד לאחותה הקולנועית – ואם כן, היה זה נזק עקיף שנבע בעיקר כתוצאה משגשוגה – הגיעה הטלוויזיה לגיל שבו אפשר להתחיל. וכשהיא מרדה, או־הו כמה שהיא מרדה. המרד הזה היה בעצם מסע נקם שנועד לפוצץ את הבלון התעשייתי ההוליוודי, גם אם זה אומר לכרות שאת הענף שעליו ישבה הטלוויזיה בעצמה.
–
וכך בשנה האחרונה, בזכות שתי סדרות מצוינות, שונות אך דומות, האחת היא 'בארי' שיצר הקומיקאי ביל היידר ('סאטרדיי נייט לייב') והשנייה היא 'שיטת קומינסקי' בכיכובם של מייקל דאגלס ואלן ארקין, ניתנה לאמנות ולעולם הבידור בכלל ולתעשיות הקולנוע והטלוויזיה בפרט האפשרות לנבור עמוק פנימה ועל הדרך להגדיר במדויק ובפשטות פן משמעותי באופיין המורכב והמסוכסך.
'בארי' היא סדרה שעוסקת במעלליו של רוצח שכיר שהחליט שהוא רוצה להיות שחקן, אבל בעצם עוסקת בריקבון האנושי של אדם שמתפרנס מהריגת אנשים, שנלחם בעיראק, שממלא את עצמו בריק אינסופי בכל פעם שהוא מתייצב לקורס ללימודי משחק. 'שיטת קומינסקי' היא סדרה שמגוללת את סיפורו של קשיש שמלמד משחק, אבל בעצם עוסקת בריקבון האנושי של אדם שמתקרב בצעדי ענק אל זקנתו בדרך אל סופו, בערמונית החולה וברגעים הטרגיים של עייפות החומר שממנו עשויים החיים.
הקורבן בשתי הסדרות הוא הסטודנט למשחק, מי שנמצא בתחתית הפירמידה, מי שמייצג את הכלי הריק שאמור לספוג את התוכן ולשפוך אותו החוצה. ההתייחסות לסטודנטים למשחק בשתי הסדרות היא מעליבה, פוגענית ואכזרית. לא רק כלפי מעמד השחקן, אלא כלפי תעשיית הקולנוע. בעוד הוליווד היא מדינת השחקנים, הטלוויזיה היא מולדת הדמויות, המקום שבו הדמויות נחקקות בזיכרון של הצופה הרבה יותר מכל שחקן. בהוליווד, השחקן בסך הכל מגלם תפקיד. הטלוויזיה של היום, העמוקה והמתוחכמת, יודעת זאת היטב – והיא כמו מנצלת את בית הספר למשחק בשתי הסדרות כדי להציב את הגבול בינה ובין אחותה הגדולה, הנרקבת.
–
- זמן אמת // בין דוקו מתחכם לתיווך אקטואליה // הטור של פיני אסקל
- מעדן לעיניים: מצעד סצנות האוכל הטובות של הקולנוע // מאת יונתן גת
