דווקא כעת, כאשר מקרי ההדבקה מתרבים, הזן הבריטי זוכה לכותרות וריצופים גנטיים, והתחושה היא כאילו הסוף שהובטח לנו טרם מגיע; דווקא כעת, בואו נדבר על אחרי.
עבור רבים, ה"אחרי" משמעו קיום. עבודה בכבוד. חנות פלאפל שלא צריכה להיסגר כל חודשיים, טבח זוטר במסעדה שיודע שיש לו משכורת, פקיד קבלה במלון שיכול לקום בבוקר לעבודה. זה ה"אחרי" הכי מיידי ומשמעותי. עבור ההורים, האחרי הוא תחושת הרוגע של ילדים שהולכים לבית הספר באין מפריע, ללא חשש מתמיד מהדבקה, מבידוד, מהפסקה ארוכה.
עבור רובנו, האחרי הוא ארוחות משפחתיות. זאת אומרת, יש כאלה שבחרו להמשיך בהן בכל מקרה, עם סבא וסבתא וכל השאר, אבל כנראה לא רוב הציבור הישראלי. כרגיל, הרוב השקט עשה מה שביקשו ממנו, מה שנדרש, בשעה שרבים – פריווילגים, או סקטורים, או יחד – סברו שהכללים הם עבור אנשים אחרים. מי מאיתנו שלא חווה ארוחה משפחתית מורחבת מאז חודש מארס, ממתין מאוד לרגעים האלה.
וכמובן, את האמת לא ניתן להסתיר: עבור רבים מאיתנו – גם אני – "אחרי" יורגש גם כאשר ננחת בחו"ל ונשאף אוויר זר ונאמר לעצמנו "חידשנו ימינו כקדם". ולמרות שהאחרי הזה נראה אולי שטחי ונהנתני, הוא לא. ראשית, ישראלים רבים מאוד יוצאים לחו"ל, ליעדים יקרים וזולים. בהתחשב בגודלה של מדינת ישראל, בצפיפותה, נתב"ג הוא באמת קו חמצן חשוב עבור המציאות המקומית ויכולתה לקחת כמה צעדים אחורה, ולומר כמה טוב שנסענו וכמה טוב לשוב.
–
אבל בעצם מפכה בכולנו החשש העמוק, הלא מדובר, שלא יהיה ממש אחרי. וזהו אולי ההסבר לאחת התעלומות הגדולות של ימינו – איך אנשים חכמים, נבונים ומשכילים קוברים את ראשם בחול וממשיכים להתעקש ש"היה לא תהיה". לא הייתה קורונה, או אין מגפה, והכל המצאה או ניפוח גמור. ואתה רואה את האנשים האלה, שגם כאשר הם שומעים על 125 אלף איש שמאושפזים בשעה הזו בבתי חולים בארה"ב, על קברים המוניים בברזיל ועל מדינות שלמות ששקעו בטראומה לאומית נוראה, הם ממשיכים להתעקש. ולפעמים, ולעיתים קרובות, מתווספת לכך קונספירציה: על חברות תרופות, או חיסונים, על שליטה גלובלית ועל נתניהו. לאו דווקא לפי הסדר הזה. ומה שמעניין בתופעה הזו הוא עד כמה היא נפוצה וגלובלית. מהאחות בארה"ב שמספרת על אנשים שהיא מרדימה לצורך הנשמה ואינם מאמינים, עד רגע המודעות האחרון שלהם, שיש קורונה בעולם, בשעה שהם עומדים להיות מונשמים בגללה, ועד לרופא הישראלי מהשרון, שמספר לשני בנים שאביהם המבוגר מת מקורונה – ואלה אינם מאמינים לו שיש מחלה כזו.
בזרע ההכחשה של המציאות נעוצים כמה עולמות מתנגשים. העולם של מה שמוכר לנו. בעולם הזה, אנחנו נאלצים להתמודד פתאום עם תופעה חדשה בימי חיינו. באורח טבעי, משום שהפכנו לשליטי היקום, זה מחריד אותנו. העולם השני הוא עולם חוסר האמון. ממילא אנחנו חסרי אמון כלפי המערכות השלטוניות שאמורות לנהל את המשבר הזה. אנחנו מניחים מראש שהם משקרים על עניינים רבים, אז למה לא זה. העולם השלישי הוא זה של המהירות. התרגלנו לכך שדברים משתנים מהר, נפתרים מהר. מלחמות, פיתוחים מדעיים, הגרסה החדשה של אייפון. פתאום יש פה משהו שלוקח זמן ודורש מחשבה ומאמץ. מאמץ קשור לעולם הרביעי והוא הפינוק של כולנו. חיינו את החיים בעידן הטוב ביותר לאדם, ולבד ממגפת האיידס לא חווינו מגפה גדולה. עכשיו אנחנו נאלצים להתמודד עם צורך במשמעת, בשינויים קודרים. לא פלא שמדינות מתפתחות נושאות בנטל הנוכחי טוב יותר מהמערב המתועש והמפונק.
–
ואחרי כל זה, האם יהיה אחרי?
יהיה. וירולוגים ואימונולוגים מעריכים כי הקורונה תהפוך לאנדמית. המשמעות שהקורונה תהיה פה, אבל בני אדם יתחסנו ובמקביל גם יפתחו אליה חסינות מסוימת. ייתכן שניאלץ לקבל זריקה כל שנה, כמו בשפעת, או רק אוכלוסיות רגישות יותר שעשויות לפתח מחלה קשה. אחרי הגל הראשון של החיסונים יבוא גל נוסף, טוב ויעיל יותר. יש עוד אפשרות, בהירה קצת פחות. אם הקורונה תתברר כאגוז קשה מאוד לפיצוח, ייתכן שמדינות שונות יבחרו בגישות הפאסיפיות של 'אפס הדבקה', והן ייצרו מסדרונות בטוחים ביניהן שילכו ויתרחבו. חללים סגורים ייפתחו מחדש ויותקנו בהם מסנני אוויר מתוחכמים שכבר קיימים ויודעים לטהר את האוויר מווירוסים. בתוך החללים הסגורים, ואם החיסונים יתבררו כפחות אפקטיביים, אנשים יתבקשו לעטות מסכות. זה יקרה רק אם החיסונים לא יעבדו כמצופה. עבור חלק מהמדינות, הציפייה היא שה"אחרי" יגיע כבר בקיץ. עבור אחרות זה ייקח הרבה יותר זמן.
אבל זהו אינו האחרי האמיתי. זהו רק המעטה החיצוני שלו. השאלות הגדולות שאנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו ביתר שאת קשורות לכמה הציוויליזציה שלנו בת קיימא. ההיסטוריה האנושית עמוסה בדוגמאות אינספור לתרבויות שקרסו אל תוך עצמן בגלל ניצול יתר של משאבים, בשל חוסר היכולת שלהן להתאים בין הסביבה ובין החברה.
התפשטות של נגיפים זואונטיים (שעוברים מהחי לבני אדם, ובמקרה הזה גם בין בני אדם) היא תוצר של המפגש הגובר בין קהילות אנושיות ועולם החי. אני כותב "מפגש", אבל זה בעצם אירוע דריסה. בדרך כלל מי שנפגע ממנו הם בעלי החיים. לפעמים זה גם אנחנו. יחד עם משבר האקלים, ומשבר ההכחדה של בעלי החיים ובכלל זה חרקים, הנדרשים לייצור מזון, ה"אחרי" שלנו לא יכול להיות מורכב אך ורק משיקום כלכלי ונסיעות תכופות לחו"ל. מה שהגלובליזציה עשתה הוא לא רק לבזר סיכונים, אלא גם לרכז אותם. המערכת העולמית הכלכלית והפוליטית ממוזגת למדי. אנחנו תלויים זה בזה, ולמרות התחושה שלנו שהגלובליזציה נבלמה בשל הקורונה – האמת נעוצה בהזמנות החבילות שלנו בדואר מעלי אקספרס. הן לא נבלמו.
ריכוז הסיכונים של הגלובליזציה מוביל לכך שהאתגרים לאנושות הופכים חריפים יותר ויותר. הצפיפות הגוברת של העולם – שצפויה להתחלף עד תום המאה בקריסת אוכלוסין ממש – תעודד עוד מגפות. המערכת הבינלאומית אינה יודעת לסייע למדינות כושלות, וההובלה האמריקאית נשחקה עד דק בשנותיו של דונלד טראמפ, ובמגפה שממשיכה להכות בארה"ב בעוצמה.
הדברים האלה נכתבים לא כדי לבאס, אלא כדי להסביר מה ניצב בפנינו. הקורונה מחייבת להתחיל לבנות מחדש, טוב ונכון יותר, ללא ויתורים. היא דורשת מאיתנו שיתוף פעולה בינלאומי, האזנה למדע ויכולת לקבל החלטות קשות. מי שבילו חודשים רבים מ־2020 בסגרים למיניהם, אולי יבינו טוב יותר את הצורך בהקרבות מסוימות כדי למנוע שינוי אקלים קיצוני. ביום שאחרי, אנחנו נזדקק לכל הפתרונות האלה ולרבים אחרים.
אבל קודם נעשה ארוחה משפחתית. ונקדיש קצת זמן לחופים זרים, באיים רחוקים או קרובים.
–
