182 שנים לפני מערכת הבחירות ההיסטורית (כמו שהמועמדים הפוליטיים קוראים לה, וכנראה גם יקראו לכל מערכת בחירות בישראל) של 2019, רץ לנשיאות ארה"ב סגן הנשיא ומייסד המפלגה הדמוקרטית מרטין ואן ביורן. ואן ביורן הגיע מעיירה קטנה במדינת ניו יורק בשם קינדרהוק. הבחור נודע ביכולת הארגון שלו, אם כי לאו דווקא ביכולת נאום יוצאת דופן וגם לא נרשם בהיסטוריה כנשיא מוצלח במיוחד. לענייננו – אחת האגדות שנקשרו בצדק או שלא בצדק לאותה מערכת בחירות, שבה זכה ואן ביורן ונעשה לנשיא השמיני של ארה"ב, הייתה המקור (אולי) לביטוי הידוע באנגלית – הכל בסדר. OK (או Okay). הפוליטיקאי ואיש הארגון המוכשר הקים עם מקורביו מועדוני תמיכה רבים ברחבי המדינה שנקראו אולד קינדרהוק (Old Kinderhook) או בראשי תיבות OK, על שם עיירת מולדתו. וכשרצו אנשיו לומר על מישהו שהוא "בסדר", כלומר "משלנו", היו אומרים עליו שהוא אחד מאנשי המועדונים הללו, "הוא OK". וכך, יש אומרים, נשאר הביטוי עד היום הזה.
המיוחד במערכת הבחירות הנוכחית בישראל, אולי יותר מכל מערכת בחירות לפניה, הוא הנושא המרכזי בה: "אתה משלנו או נגדנו?", "בסדר או לא בסדר?", "בעד נתניהו או נגדו?", כאילו לא חלפו 182 שנים מבחירתו של אותו ואן ביורן בארה"ב.
האהדה או השנאה לראש הממשלה חצו זה מכבר את גבולות הדעות המדיניות או הכלכליות והחברתיות שעליהן נאבקו בדרך כלל המפלגות השונות במערכות הבחירות בישראל. הכל אישי עכשיו. הכל אישי.
ועל כן, שני פרדוקסים הם שיכריעו את הבחירות האלו:
הפרדוקס הראשון: אף שההתקפות האישיות על ראש הממשלה ודאי לא נעימות לו וכנראה היה מעדיף תקשורת מפרגנת יותר, ומחלוקת לגופם של הנושאים הבוערים ולא לגופם של אנשים, הרי שדווקא המתקפה האישית עליו מצד מתנגדיו, ודווקא הפיכתו לאישיו של הבחירות, כמו בכלל של השנים האחרונות בפוליטיקה – דווקא התקפות אלו מגבירות באופן פרדוקסלי את סיכוייו לנצח גם את הבחירות האלו. דווקא השמאל ומתנגדיו החריפים בתקשורת ובמעגלי ההשפעה השונים יהיו – שוב – הגורם שעשוי לנצח עבורו את הבחירות.
רבים בציבור הישראלי סבורים ודאי שיש לנתניהו יתרונות רבים ולא היו ששים לנסות ראש ממשלה אחר במצבה העדין של ישראל. מצבה הבינלאומי של ישראל והישגיו המוכחים של נתניהו בזירה זו, כמו גם המצב הכלכלי הטוב יחסית ומצב הביטחון הסביר, נותנים לו יתרון רב בדעת הקהל.
עם זאת, גם בימין היו שתהו מדי פעם במהלך השנים אם לא הגיעה העת כנהוג בדמוקרטיה להחליף את הסוסים, גם אם הם מאוד מוצלחים. את ההרהורים האלו, למי שהיו, קטעו החקירות נגד נתניהו והקמפיין התקשורתי האישי וחסר המעצורים נגדו, קמפיין שעבר את גבולות הוויכוח הפוליטי הסביר. "אם ככה עושים לראש הממשלה שלי", אמרו אלו לעצמם, "אצא להילחם בעצמי את מלחמתו". וכך גייסו השמאל וחלקים נרחבים במרכז במו ידיהם את כל האדישים, התוהים והמפקפקים בימין לשורות הקרב של נתניהו. וכמו שזה נראה כרגע – רובם יתייצבו ביום הבחירות על מנת לסייע לו.
הפרדוקס השני שיכריע את הבחירות האלו, גם הוא קשור כאמור למאבק האישי הזה. זהו מצבן של המפלגות הקטנות הרבות מאוד הפעם, שכמעט כולן מתייצבות בתחום שבין ארבעה לשמונה מנדטים; ורבות יותר מהן נמצאות בימין. אם מצביעיו של נתניהו אכן ירוצו, בגלל המאבק האישי כל כך הזה, להציל את נתניהו מפני האיום של גנץ ולפיד, הם עשויים לשמוט בדרך את מפלגות הימין הקטנות יותר אל מתחת לאחוז החסימה. במקרה כזה יאבדו לימין בין חמישה ל־15 מנדטים (ש"ס, כולנו, ליברמן, איחוד הימין, הימין החדש ופייגלין) להבדיל מהשמאל (רק מרצ ורע"ם־בל"ד, כיוון שחד"ש־תע"ל והעבודה יציבות), ולא תהיה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, גם אם הוא אישית ומפלגתו הליכוד יצליחו לגבור מספרית על מפלגת כחול לבן. וגם אם, כפי שנראה, לקואליציה של הימין והמפלגות החרדיות יהיה יתרון מספרי מוחלט בציבור על המרכז, השמאל והמפלגות הערביות.
פרדוקסלית, עדיף למצביעיו של נתניהו להצביע הפעם לאביגדור ליברמן (האיש השני בניסיונו המדיני כשר וחבר כנסת בכנסת הנוכחית אחרי נתניהו), או לש"ס או למשה כחלון מאשר להצביע לליכוד, אם ברצונם שנתניהו יישאר ראש ממשלה.
וכך תוכרע מערכת הבחירות הזו, שהסוגיה המרכזית בה היא אישית כל כך, בסופו של דבר על ידי שני פרדוקסים.
ועוד הערה באשר לרושם הניכר לעיתים כאילו יש כאן מאבק כמעט שווה בין בני גנץ לבין נתניהו על הסיכוי להקמת ממשלה. הרושם המוטעה הזה נובע גם מכך שהמאבק הזה משחק לעיתים לטובת שני הצדדים, שמגייסים כך את תומכיהם. וגם ממשאלות לב של פרשנים ופוליטיקאים שמייחלים לסיום שלטונו של נתניהו.
עם זאת, המספרים והעובדות מספרים סיפור שונה, מנותק מאשליות. אם הסקרים נכונים ואם המפלגות הקטנות יעברו ברובן את אחוז החסימה, הרי שלנתניהו יהיה קל יחסית להקים קואליציה. לעומתו, לגנץ – גם אם יגיע לגוש חוסם של ממליצים של 60–63 חברי כנסת (דבר שנראה רחוק) – הדבר יהיה מסובך מאוד עד כמעט בלתי אפשרי. בלי המפלגות הערביות שמסרבות ומסורבות להיות חלק מממשלה ציונית (לפי הצהרות טיבי מצד זה וכחול לבן מצד זה), הוא יעמוד על 50 פלוס ח"כים. אם יוסיף מפלגות מהימין או מהדתיים – מהלך מאוד מסובך – יצטרך לגרוע מצידו השמאלי את מרצ והמפלגות הערביות, ושוב יישאר בקושי לגייס רוב.
במידה והמפלגות הקטנות לא יעברו את אחוז החסימה ונתניהו יתקשה להקים קואליציה, יוכלו הגדולות להקים קואליציה רק זו עם זו, ובגלל החרם של לפיד־גנץ וגבאי על נתניהו – הדבר לא נראה אפשרי. ואז התרחיש הסביר הוא הליכה לבחירות נוספות.
ושוב אנו חוזרים לסיפור כולו – העניין האישי בנתניהו והמפלגות הקטנות. שני הפרדוקסים שיכריעו את הבחירות הללו.
