במבט שטחי מבחוץ, ספרד עשויה להיראות כמדינה פטריארכלית קלאסית. הקונוטציה לתרבות המאצ'ו־לטינית, הכדורגל, העבר הדיקטטורי, השחיתות של בעלי תפקידים גברים לבנים מאפירים, כל אלה צובעים את המדינה בגוון ברור. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת, ויעיד כותב טור זה כמי שחי שנתיים בספרד. בחצי האי האיברי הספרדי מתחולל למעשה מאבק בין מסורת מאצ'ואית ומודרנה פמיניסטית. ב־2004 זכה בבחירות חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג מפלגת העבודה, וצעדו הראשון כנשיא היה למנות ממשלה שבה שוויון מספרי מלא בין שרים ושרות. ב־2008 הוא מינה את כרמה צ'אקון לתפקיד שרת הביטחון, בעודה בחודש השביעי להריונה. מאז כיהנו במשרה עוד שתי שרות, אחת משורות מפלגת העם השמרנית.
בראשות שתי הערים הגדולות בספרד – מדריד וברצלונה – עומדות נשים. שיעור הלידות מחוץ למסגרת הנישואים המסורתית עומד על 44%. גיל הנישואים עלה. גילן הממוצע של נשים בלידה הראשונה עומד על 32 ושיעור הילודה הוא מהנמוכים בעולם – 1.33 לאישה. לכל אלו מספר סיבות, כמו המיתון שעברה ספרד לפני כעשור, וביניהן גם העובדה שיותר נשים לומדות באוניברסיטה ויוצאות לעבוד, ודוחות את מועד "תפקידן המסורתי" – ללדת ילדים.
'בית הנייר' ('קאסה דה פאפל') בנטפליקס עוסקת בכמה וכמה נושאים. פמיניזם, או מאבק האישה, הוא מהמרכזיים בהם. כמעט כל הדמויות הנשיות המרכזיות חזקות ועצמאיות: אליסון פרקר היא מרדנית שלא מכופפת את הראש. טוקיו היא רוח סערה. ניירובי היא לא בדיוק בובת ברבי חייכנית. אבל הדמות הנשית החשובה מכל היא גם הדמות המרכזית – אינספקטורה רקל מוריו.
רקל היא בראש ובראשונה וקודם כל אישה. העובדה הזו מטפטפת מכל קו עלילה. היא מפקחת באחד ממעוזי הפטריארכיה – המשטרה. כמעט כל הקולגות שלה גברים, שלהם היא צריכה להוכיח את עצמה כל פעם מחדש. העניין הזה ברור כבר בפרקים הראשונים, כשלצידה נמצא הגנרל פרייטו, כביכול לעזור לה, בעצם לפקח עליה, שלא תהיה רכרוכית או היסטרית מדי, האישה הזו.
רקל היא גם אמא, שצריכה לג'נגל בין עבודה לבין בתה, בין פיצוח השוד לבין רגשות האשמה האמהיים. והיא גם אישה מוכה, וכמו הרבה נשים מוכות מיד חושדים במניעיה. זה כי הוא עם אחותה, קנאה נשית בלתי נשלטת. אמא שלה היא מטאפורה למה שחלקים בחברה הספרדית מצפים מנשים – עקרת בית שעדיין דואגת לבת שלה כמו אמא טובה, ועוזרת עם הנכדה כמו סבתא טובה.
–
אלה נתוני הפתיחה. לא משהו. ואת זה מנצל לטובתו פטריארך נוסף: הפרופסור. בפרק הלפני אחרון הוא מודה שהתביית על רקל כיוון שידע שהיא אישה מוכה וניצל זאת כדי לגרום לה להתאהב בו. בדרך הוא דאג לפרסם שהיא בחרה לשחרר בת ערובה אחת מקורבת על פני שמונה בני ערובה "רגילים", ולצייר אותה כחסרת לב. לו היה זה גבר, אולי הוא היה מצטייר כחכם בלתי רגשני.
כל זה לא אומר שרקל היא רק קורבן. היא עשתה לא מעט טעויות. היא הייתה בלתי זהירה, נפלה בקלות וברצון ברשתו של הפרופסור ונתנה לאהבה שלה אליו למנוע ממנה לעצור אותו ובכך לנקות את עצמה. הנסיבות מסבירות איך ולמה זה יכול היה לקרות לה.
התוצאה הסופית היא שהיא מאבדת כמעט את הכל. היא חשודה מיד כמשת"פית של השודדים. התג שלה נלקח ממנה. בעלה המכה הופך לגיבור והיא הופכת לבוגדת. הגנרל פרייטו מאיים עליה שאם לא תמסור את המידע על מחבואו של הפרופסור, החזקה על ילדתה תילקח ממנה – אקט כוחני נוסף של ניצול הקשר בין אם לילדיה (עניין שנכון גם לניירובי).
ומתוך כל אלו, הבחירה של רקל נראית לפתע ברורה יותר. "אני כבר לא יודעת מי הרעים ומי הטובים", היא אומרת לאנחל. היא אינה מאמינה בסיסטמה. חוסר האמונה בממסד הוא נושא מרכזי נוסף של 'בית הנייר' (ראו מסגרת), אבל כאן הוא מופיע בזווית מאוד מסוימת: חוסר האמון של אישה מוכה קרייריסטית בממסד השמרני שאותו מייצגת המשטרה. כי כשאין מפלט, כשהנסיבות מביאות בהכרח לכישלונך, המוצא היחיד הוא להפוך את השולחן.
המאבק הזה הוא הסמל למציאות המורכבת של נשים בספרד. מודרנה פמיניסטית מול מסורת שמרנית. רקל נגד גנרל פרייטו, מוניקה נגד ארתורו, ברלין נגד אריאדנה, ברלין נגד ניירובי. והמציאות היא, כאמור, מורכבת. יש מנצחות ויש מפסידות.
הפילוסופיה של הכסף ומשבר האמון הספרדי
דו"ח של ארגון ה־OECD מ־2013 ממקם את ספרד במקום האחרון בין חברות הארגון בטבלת אמון הציבור בממשלה ובמפלגות. שיעור המאמינים: 10%. שילוב קטלני של משבר כלכלי מהחריפים באירופה ופרשיות שחיתות של אלפי (!) בעלי תפקידים וחברי מפלגת השלטון שנחשפו בזה אחר זה במשך שנים.
'בית הנייר' הייתה תכנית פופולרית בתחנת הטלוויזיה אנטנה 3. מאז שנרכשה על ידי נטפליקס הפכה לסדרה הפופולרית ביותר בקרב כל הסדרות שאינן באנגלית. חלק מההצלחה שלה נובע מכך שהיא מכוונת בדיוק לחוסר האמון הזה. כשהפרופסור מצייר את השודדים כאנדרדוג – הוא מעורר אמפתיה בקרב הקהל, כיוון שהצד השני הוא הממסד. יותר מדי אנשים מזדהים כי הם היו בעצמם אנדרדוג בלתי מצליח מול הממסד.
אבל יותר מהכל הנושא הזה מופיע בגרעין הליבה של הסדרה: שוד "המטבעה", המכונה שמדפיסה כסף. הפרופסור אומר: אנחנו לא גונבים מאף אחד. אנחנו מייצרים כסף שלא שייך לאיש. מעבר לטיעון המוסרי, הוא מצביע על אירוע מציאותי לחלוטין. במהלך המשבר הכלכלי, הבנק המרכזי האירופי הדפיס כסף כדי להציל את הבנקים. ואם הבנקים לא נחשבים גנבים, למה טוקיו, ריו וניירובי כן? וכך במהופך – אם הבנקים הם הממסד, אנחנו, הצופים, נהיה עם העם. ו'בית הנייר' עושה הכל כדי שנזדהה עם השודדים ועם רקל. נרצה בניצחון האאוטסיידרים ובכישלונה של הסיסטמה.
–
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? המציאות הפוליטית הישראלית לפי הארי פוטר // מאת תם אהרון
- כשהצופים כרוכים // סדרות בעקבות ספרים // מאת רותה קופפר
- ימי הפרח, האהבה והדם // בחזרה לסיקסטיז, העשור ששינה את העולם // מאת אורן נהרי
טורים נוספים מאת גדי להב:
- ממזרה חסרת כבוד // על כוכבה ב'קופה ראשית' // מאת גדי להב
- לא מאפיונר. מנהיג // גדי להב על טוני סופרנו
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
