fbpx

להיות אישה – הדילמות של ג'ון ב'סיפורה של שפחה'

0

משוט הפתיחה של הפרק הראשון ועד סצינת הסיום של האחרון, העונה השנייה של 'סיפורה של שפחה' ממוקדת כולה במהלך דרמטי נרטיבי אחד: להכניס אותנו, הצופים, לתוך ראשה של ג'וּן/שלפרד. תנועות המצלמה, המוזיקה, התאורה, זוויות הצילום, לכולן מטרה אחת: לגרום לנו להרגיש את כאבה, לחוות את מצוקתה, להכיל ולו לרגע אחד את ייאושה. זוהי עונה פסיכולוגית, אפיסטמולוגית, אימפרסיוניסטית. המציאות היא שחקן משנה. חוויית המציאות היא השחקן הראשי. ואנו חווים את ג'ון בסדר הזה: שפחה, שפחת מין ואישה.

בשלושת הפרקים הראשונים ג'ון איננה שלפרד. היא עבד נמלט, וככזו אנו חווים דרכה שני סוגי רגש עיקריים. הראשון הוא פחד בלתי פוסק. כל תנועה, כל צליל, מקפיץ אותה. כשניק בא לבקר אותה במקום מחבואה אנחנו משוכנעים, כמוה, שהיא עשויה להיתפס או למות. הפחד הזה מלווה באלמנט שחוזר לכל אורך העונה: הלא נודע. ג'ון לעולם אינה יודעת מה יקרה בעוד דקה בדיוק. היא נלקחת, מועברת, ממוקמת, לעולם ללא ידיעה וללא ממד זמן. אי־ודאות ואי־השליטה בגורלך הם אמצעי עינוי שהופכים מוחשיים גם עבור הצופים.

הרגש השני הוא תקווה, שמקורה בהשתוקקות בלתי נגמרת לחיים. התקווה היא מה שמניע את ג'ון קדימה, מה שגורם לה לנסות לברוח, מה שגורם לה לשמור על שפיותה לבד חודשיים בתוך בניין סגור (שמתברר כמערכת העיתון 'בוסטון גלוב'), מה שגורם לה לצאת מביתו של עומר, שהחביא אותה, ולהמשיך לבד ברכבת וביער אל שדה התעופה הארעי.

הרגע הקשה, והאפקטיבי ביותר מנקודת המוצא האימפרסיוניסטית הזו, הוא כשהמטוס שהיא עליו מחורר מכדורים על ידי המשטרה של גלעד. רגע לפני החופש, רגע לפני שהיא נוגעת בדבר שהיא כמהה לו, הדבר היחיד שלו היא משתוקקת בכל העולם. גם אנחנו הצופים לרגע חשבנו שזהו, הסיוט שלה נגמר. המפלה הזו, מנגיעה בחופש למשיכה החוצה ולמטה כמו שק מטוס שהרגע הופל, היא מפח נפש שאי אפשר היה לתאר טוב יותר. ועדיין – זו התקווה שגורמת לה לחזור למקומה כשפחה, ולהמשיך לחכות להזדמנות הבאה.

************

מרגע שחוזרת ג'ון לבית משפחת ווטרפורד, היא שבה להיות שלפרד: לא סתם שפחה, כמו המרתות, אלא שפחת מין. במדרג הנחיתות והעליבות, זו קומה אחת מתחת. במהלך השהות שלה היא חווה דברים שכבר ראינו בעונה הראשונה: השפלה, ציות כפוי, אונס. ובנוכחותן של דודה לידיה וסרינה, מדובר בשקית יומולדת של חוויות בלתי נסבלות. אבל הדבר הקשה ביותר והמסובך ביותר מתרחש ברגע שהיא יולדת: הרגש האמהי הבלתי ניתן לסיפוק.

שלפרד ההריונית הייתה שפחת מין. שלפרד היולדת היא שפחה אמא. יש רק דבר אחד גרוע יותר מהגיהנום: שיתוף פעולה עם השטן. הקשר הקמאי, הבלתי ניתן להחלפה, אל היילוד הופך את שיתוף הפעולה הזה להכרחי. כי שפחה עדיין יכולה למרוד. בכל רגע נתון, כפי שג'ון ושפחות אחרות כמו אמילי כבר הוכיחו בסדרה, היא יכולה להחליט לסכן את הדבר היחיד שנותר לה: חייה. "טוב לי מותי מחיי" הוא משפט לא דרמטי במיוחד באינפרנו תחת עינו הפקוחה שבו היא חיה.

אבל לאמא אין פריבילגיה לוותר על חייה. הבחירה החופשית האחרונה שנותרה, התאיידה לה. ומה שאם תעשה כדי להגן על תינוקה גובר בקלות על כל טיעון רגשי, מוסרי או אידיאולוגי. הוא מסביר כל שיתוף פעולה עם המנגנון המדכא של גלעד. מה שג'ון מוכנה לעשות כדי לראות את תינוקה, לעולם לא ייראה מוגזם או מופרך. וזה בדיוק מה שקורה לג'ון: היא יורה באוויר ומגלה את מקום מסתורה כדי לוודא שהולי/ניקול, הבת שהיא כורעת ללדת, תשרוד. היא מוכנה לשמש משאבה אנושית ולא לגעת בבתה – ולו כדי לדעת שהיא מקבלת חלב אם. וחשוב מכל – בסופו של יום, בסצינה האחרונה, היא מחליטה לוותר על החופש שלה ולהיפרד מבתה החדשה – כדי לחפש את האנה, בתה הראשונה. אמא איננה סתם שפחה. הבחירה החופשית התאיידה לה.

**************

אבל הממד החדש שמוסיפה העונה השנייה של 'סיפורה של שפחה' הוא כמעט טריוויאלי: ג'ון/שלפרד היא לא רק שפחה, ולא רק שפחת מין – היא גם אישה. וזה נראה כמו הזהות החשובה ביותר בדיכוי שלה. לאורך כל הסדרה, גברים סוררים מוצאים להורג. לנשים יש מנעד רחב ואכזרי הרבה יותר של דיכוי. כל תושבות מחנות הריכוז הן נשים. שפחות המין – כולן נשים. המרתות – נשים בלבד. ולבסוף, בקצה העליון של הספקטרום של הדיכוי, נמצאות נשות גלעד. הרעיות החוקיות של הגברים, שאינן יכולות לקרוא, לעבוד או לנהל חיים עצמאיים מבעליהן.

כיוון שג'ון היא הדמות המרכזית, כל שאר הדמויות בסדרה משליכות עליה. ולכל אחד מהצדדים המדוכאים של ג'ון שהוזכרו כאן, יש דמות מקבילה. אמילי היא שפחה כמו ג'ון: אישה ליברלית, חזקה ועצמאית לשעבר שאולפה ושועבדה. אבל שתיהן מגלות התנגדות ומוכנות לקחת את הסיכון הגדול מכולם – מוות. ג'נין היא שפחת מין ואמא, כמו ג'ון, וכמוה משתפת פעולה עם הממסד המדכא בלית ברירה. ג'נין היא מקרה קיצון – דעתה השתבשה עליה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: כשהילד שלך הוא חלק מהמשוואה, שום רוע אינו טהור מכדי לשתף איתו פעולה.

הדמות שמשליכה על ג'ון כאישה היא סרינה. הנמסיס, האישה האחרת, האמא המחליפה, מקור כל מצוקותיה. לכל אורך הסדרה הן עומדות זו מול זו מטעמים מובנים: סרינה אמורה לקבל וליהנות ממה שבעולם רגיל היה של ג'ון, ובהתאם – הנוכחות של שלפרד היא איום מתמיד שיש לתלוש ולעקור.

מי שגורם לסרינה ושלפרד לעמוד זו לצד זו במקום זו מול זו, הוא האויב המשותף: הגברים. כשאצבעה של סרינה נקטעת, בהסכמת והוראת בעלה, היא מבינה שההנחה שהיא בוחרת באורח החיים הזה היא אשליה. אחוות המדוכאות חדה ובלתי ניתנת לערעור בסופה של העונה: סרינה לא עוצרת את שלפרד הנמלטת. והטיעון נאמר באופן פומבי: "את יודעת", אומרת לה ג'ון על הולי/ניקול, "שהיא לא יכולה לגדול בעולם הזה". שתי נשים מצילות אישה לעתיד מעולם הגברים. וכשג'ון נשארת בסופו של דבר בגלעד, היא נותרת שם כאמא – אבל גם כאישה.

.

 

הטור פורסם בגיליון אוגוסט 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: באדיבות HOT

שתף