הטלוויזיה האמריקאית כעת, הפלא ופלא, היא גם בשחור ולבן וגם צבעונית. במיוחד המשפחות בדרמות החדשות שלה.
מזמן לא נראו כל כך הרבה ייצוגים למשפחות מעורבות, בעלות מגוון אתני ומגדרי כמו עכשיו. לפנטזיה הליברלית הזאת לא רק ייצוגים אתניים, אלא גם מגדריים ומיניים. המשפחה הטלוויזיונית החדשה מורכבת כולה מפוליטיקה של זהויות. זה לא מפתיע. הוליווד, עיר הסרטים והסדרות, נלחמת בוושינגטון ובבית הלבן, שהוא כה לבן כעת עד שהוא כמעט שקוף. כמעט, כמובן, כי למעשה הוא עכור. הטלוויזיה האמריקאית, שתמיד הכשירה את הקרקע לתופעות חברתיות יותר משהיא ממש שיקפה אותן, מציגה כעת משפחה מודרנית שלא הכל נשאר בה.
'כאן ועכשיו' ('Here and Now'), הסדרה החדשה של אבי הדרמה המשפחתית המודרנית אלן בול ('עמוק באדמה' ו'דם אמיתי'), נחתה על המסך בהרכב החדש והרב־גזעי שלה, וכמעט שלא נודע כי באה אל קרבה. משפחת באייר־בוטרייט מפורטלנד, גיבורת הסדרה, כוללת שני הורים (שחקני הקולנוע וזוכי פרסי האוסקר הולי האנטר וטים רובינס), ילדי פרחים לשעבר מברקלי שהם כיום אקדמאים, שהחליטו בצעירותם לאמץ ילדים ממקומות שונים ומוכי אסונות בעולם אה־לה אנג'לינה ג'ולי פינת מיה פארו.
כאן ועכשיו
כך קרה שאימצו את אשלי (ג'ריקה הינטון) מליבריה, את דוק (ריימונד לי) מווייטנאם ואת ראמון (דניאל זובאטו) מקולומביה. בתם קריסטן (סוזי בייקון), הצעירה במשפחה, היא בתם הביולוגית ולבנה כמוהם. הצעירה שבילדים היא תיכוניסטית, אחיה הגדולים כבר מבוגרים וחלקם הורים בעצמם. אשלי, העוסקת בתחום האופנה, נשואה לגבר לבן, כלומר גם היא הקימה משפחה רב־גזעית; דוק, סוג של גורו לחיים טובים, חי חיי פרישות, לכאורה; ראמון, מעצב משחקים, הוא הומו (והוא גם חווה חוויה על־טבעית הקשורה לפסיכולוג שלו).
כדי שיהיה בטוח לאחרון הצופים שהיוצר בול מנסח מחדש את עקרונות המשפחה האמריקאית בטלוויזיה, הוא זורק על הספה כרית שעליה רקומה ההגדרה של משפחה: "קבוצת אנשים הסומכים זה על זה; אהבה ללא תנאי".
בין מגדר, העדפה מינית וצבע
המשפחה הזאת עברה לגור לא רחוק על הממירים ממשפחת פירסון מ'החיים עצמם' ('This Is Us'). דרמה, או ליתר דיוק מלודרמה משפחתית זו, שעלתה לאוויר לראשונה בספטמבר 2016, קבעה שיאי צפייה. כאלה שהז'אנר לא ידע תקופה ארוכה. הפרק הראשון של העונה השנייה ששודר בספטמבר האחרון, קבע את שיא הצפייה בתולדות הסדרות בקטגוריה הזו בארצות הברית.
'החיים עצמם'
'החיים עצמם', שנעה קדימה ואחורה על כארבעה צירי זמן, מתארת משפחה לבנה שאימצה אליה תינוק שחור וגידלה אותו יחד עם זוג תאומים ממש מיום היוולדם; וכן משפחה שחורה, שהקים אותו תינוק כשגדל להיות אב, המאמצת אליה ילדה שחורה.
המשפחה הרב־גזעית הזאת היא הסדרה הפופולרית ביותר של רשת NBC האמריקאית, חבל ההצלה שלה בעולם טלוויזיוני שבו רשתות השידור האמריקאיות מאבדות את כוחן. לכן מינפה הרשת את ההצלחה בשידור פרק דרמטי מהסדרה בצמוד לאירוע הטלוויזיוני עתיר הרייטינג – הסופרבול – בחודש שעבר. כלומר, 'החיים עצמם' היא סדרת הדגל.
עוד דרמה בשחור־לבן (בעיקר לבן) היא 'הכל דפוק' ('Everything Sucks') החדשה של נטפליקס. זאת סדרת נעורים שמתרחשת ב־1996. שלוש שנים, אגב, לפני ששודרה 'פריקים וגיקים', סדרת הנעורים הנהדרת שלא הצליחה בזמן אמת, אבל היה לה קהל מאמינים שהלך ונבנה, ונראה כי שימשה כאן השראה.
'הכל דפוק'
ב'הכל דפוק' גיבור הסדרה הוא לוק, נער שחור, שמתאהב בקייט, נערה לבנה, המגלה שהיא בכלל אוהבת נערות. במקביל לסיפור של הנערים מתרחש סיפור אהבה מרגש בין הוריהם של לוק וקייט. קן, אביה של קייט, הוא אלמן לבן ומנהל בית הספר, אמו של לוק היא דיילת שחורה וחד־הורית. הם נפגשים בגלל מעשה ספק קונדס של לוק וקייט, ומתפתח ביניהם סיפור אהבה.
גם ב'סיפורה של שפחה', הסדרה שזכתה שוב ושוב בפרס הדרמה הטובה של שנה שעברה, מתוארת משפחה מעורבת – המשפחה האוטופית שאליה העולם הדיסטופי אמור לשאוף לחזור. בעלה של גיבורת הסדרה הבלונדינית וכחולת העיניים הוא שחור וכזאת היא גם בתם. ב'גרייס ופרנקי' יש לזוג לשעבר פרנקי וסול (לילי טומלין וסאם ווטרסטון) בן מאומץ, נוואבדיקה ברגסטיין (בארון וון), שהוא שחור.
'סיפורה של שפחה'
ב'ג'יין הבתולה', על משפחה היספנו־אמריקאית, יש כמה וכמה משפחות מעורבות של לבנים והיספנים, וב'טרנספרנט', אבי המשפחה שבגיל 70 הודיע שהוא מזדהה כאישה, עומדת בראש משפחה של יהודים הנשואים גם לנוצרים.
'משפחת פוסטר', סדרה המיועדת לנוער שכבר נמצאת בעונתה החמישית, מגוללת את סיפורן של זוג לסביות, כל אחת מרקע אתני אחר, המגדלות משפחה רב־אתנית של ילדי אומנה, מאומצים וביולוגיים שלהן. זו משפחה מודרנית יותר מ'משפחה מודרנית', שעלתה לשידור ב־2009 ועדיין משודרת, ומציגה גם היא מגוון רב־גזעי וילדים מאומצים מווייטנאם ומקולומביה (במקרה הזה חצי מאומץ).
גיוון כמילת מפתח
אם מביטים על הגל הקודם של דרמות משפחתיות בטלוויזיה – דרמות שבהן בני המשפחה הבוגרים חיים בקרבת מקום, ואחים בוגרים מבלים בבית הוריהם באופן שהוא משונה במקרה הטוב ובמקרה הרע ממש מופרך נוכח התכתיבים הגיאוגרפיים והחברתיים בארצות הברית – ההבדל ניכר. בדרמה 'הורים במשרה מלאה' (2010–2015) אמנם היה זוג מעורב ולהם ילד, אבל כל השאר היה די לבן.
אחים ואחיות
כך במקרה של משפחת טיילור ב'אורות ליל שישי' (2006–2011), כך עם משפחת ווקר ב'אחים ואחיות' (2006–2011). אפילו בדרמה פורצת הדרך של בול, 'עמוק באדמה' ('Six Feet Under', ששודרה בין 2001–2005), שבה היה קשר בין־גזעי בין שני גברים, המשפחה הייתה צחה כשלג. כעת יוצרי הטלוויזיה חשים דחיפות לדבר על משפחה אחת גדולה שלה הרבה גוונים.
'עמוק באדמה'
במגזין 'פייסט' מהחודש שעבר נכתב על הטרנד המשפחתי הזה: "כך הם באמת החיים עצמם, כאן ועכשיו: יותר עירוניים מאשר כפריים, יותר רב־אתניים ורב־גילאיים, על מהגרים וילידי המדינה, ביולוגיים, מאומצים, ילדי אומנה, סטרייטים, ביסקסואלים, גייז, טרנסג'נדרים, לבנים, שחורים, לטינים ואסייתים. זאת תרבות מעורבת שמתחילה לראות את עצמה בדרמות משפחתיות מעורבות, שדרכן מגדירים איך אמריקה נראית, לפחות בטלוויזיה".
אבל לא רק – לפי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, אמריקאים־מעורבים הם אמנם מיעוט קטן, אבל הם הקבוצה הדמוגרפית הצומחת במהירות הגבוהה ביותר במדינה (נכון ל־2013), הודות להגירה ולעלייה בנישואים בין־גזעיים.
עדות לשינוי שחל בשנה־שנתיים האחרונות על המסך, ולחדשנות שבמשפחות האלה, אפשר למצוא בטור דעה מ־2014 שכותרתו "איפה המשפחה שלי בטלוויזיה?" של כתבת ה'ניו יורק טיימס' ג'נה וורתאם. "בעוד שיש כמה דוגמאות מאוד ציבוריות למשפחות מעורבות ויציבות – כמו משפחת דה־בלאזיו (ראש העיר של ניו יורק) או אפילו קים וקניה – הן נעדרות לגמרי מהמסכים שלנו (הנשיא, בן לזוג מעורב, מקבל את זמן המסך שלו, כמובן).
"אבל נדיר יותר לראות אותן מוצגות כחלק ממבנה משפחתי דינמי של גידול ילדים וחיי שגרה. אוליביה פופ והנשיא פיצג'רלד גרנט, למשל, הם זוג מעורב לוהט בדרמה הפופולרית 'סקנדל', שעסוקים בלנסות להבין את הדקויות הכרוכות ברומן שלהם, ופחות בתיאור אי־הבנות מעצבנות שמתעוררות במכולת או בהסברים לילדיהם איך להתמודד למרות ניכור מצד החברה".
לאתגר את המבנה המשפחתי
מוסד המשפחה, אולי אחד האפיונים המרכזיים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, המספק תמונת מראה של מי שיושבים בביתם על הספה מול המסך (בניגוד למשל לזוג שהולכים יחד לצפות בסרט בקולנוע), הוא עמוד תווך טלוויזיוני. היושבים על הספה נושאים עיניים למסך כדי לראות את בבואתם. לעיתים לשווא. אבל לפעמים המוסד הזה זוכה להגדרה מחודשת לצורכי סיפור מורכב ומעניין וגם לצורכי חינוך הקהל. ערכי המשפחה, המזוהים כל כך עם הצד השמרני של המפה הפוליטית בארצות הברית, זוכים לריקליימינג – לפרשנות וביטוי אחר, אך מאוד שריר – בידי יוצרי טלוויזיה ליברליים.
'אני אוהב את לוסי'
במבט לאחור, היה ניסיון לאתגר את המבנים המשפחתיים עוד מראשית הטלוויזיה, אם לצורך יצירת קונפליקטים תסריטאיים ואם כדי לעורר דיון ועניין ציבורי. 'אני אוהב את לוסי', אחד הסיטקומים המוקדמים (1951) והפופולריים ביותר בתולדות הטלוויזיה, כלל את לוסיל בול הג'ינג'ית (כלומר לבנה אמריקאית) ובעלה הקובני־אמריקאי דזי ארנז. בספר של קתלין בריידי, 'לוסיל: החיים של לוסיל בול', מסופר שרשת הטלוויזיה CBS, שרצתה את בול, לא הייתה מעוניינת בבעלה. הרשת והמפרסם חברת הסיגריות פיליפ מוריס התנגדו בחריפות להצגת הזוג בחיים גם על המסך. "הם אמרו שהציבור האמריקאי לא יקבל את דזי כבעלה של נערה כל־אמריקאית", נכתב בספר.
הרשת והמפרסם טעו, הקהל קיבל ואהב את לוסי וגם את דזי, ועד היום אוהבים אותם גם בשידורים החוזרים. בשנות ה־70 היו הרבה סיטקומים שעסקו בשינויים חברתיים כמו 'הכל נשאר במשפחה', 'התוכנית של מרי טיילר מור', 'משפחת ג'פרסון' וגם 'מ*א*ש'.
כנראה לאור ההצלחה שלהם הרגישה רשת CBS (אותה רשת חששנית מ'אני אוהב את לוסי') חופשייה להעלות ב־1972 את 'ברידג'ט אוהבת את ברני' – סיטקום על אישה קתולית שהתחתנה עם גבר יהודי. אך הפעם הקהל, יותר נכון חלק קטן ומיליטנטי בו, לא הסכים לאהבה הזאת. למרות היותה הצלחה מבחינת הרייטינג, היא בוטלה לאחר עונה אחת בלבד. יותר מזה, היא ממש קבעה שיא בתחום הזה: זאת הסדרה עם הרייטינג הגבוה ביותר שהפקתה בוטלה אחרי עונה אחת בלבד. 'ברידג'ט אוהבת את ברני' התבססה על הצגה משנות ה־20 של המאה הקודמת ועל תוכנית רדיו משנות ה־40 בשם 'השושן האירי של אייבי'. הסדרה, שהציגה נישואים בין מורה (מרדית בקסטר, לימים האם בסיטקום הפופולרי של שנות ה־80 'קשרי משפחה') ונהג מונית (דיוויד בירני) שהכירו בתחנת אוטובוס, עוררה זעם בקרב הקהילות היהודיות האורתודוקסיות בארצות הברית.
מה זה זעם? האורתודוקסים מחו נגד הסדרה בטענה שנישואים מעורבים הם אסורים על פי חוקי ההלכה, והאיומים לא איחרו לבוא. בקסטר סיפרה שהגיעו אל ההפקה, ואליה באופן אישי, איומים על פצצות. אדם הקשור לליגה נגד השמצה אף נעצר בשל כך. בסופו של דבר, המאיימים ניצחו והסדרה ירדה מהאוויר.
כשקוסבי עוד היה דמות חיובית
ב־1978 עלה לשידור הסיטקום על משפחה מעורבת 'על טעם ועל ריח', שבו משפחה לבנה מאמצת שני ילדים אפרו־אמריקאים ומעניקה להם חיים, שלפי הסדרה, לא יכלו לחלום עליהם. שלא כמו הסיטקומים של תחילת העשור, סדרה זו הייתה מפגן של התנשאות לעגנית ונצלנית, מהסוג שגורם לצופים של היום לשפשף את עיניהם; סדרה שגם עשרות דרמות על משפחות מעורבות לא יצליחו למחוק.
'על טעם ועל ריח'
אחרי שמביטים אל עבר מגוון המשפחות הרבגוניות הנוכחיות, ומכירים בכך שגם בעבר היו ניסיונות ספורים להנגיש לקהל משפחות וזוגות בעלי מגוון אתני – גם לצורכי תחבולות עלילתיות, וגם כדי להביע עמדה – נשאלת השאלה על מה מלמד הגל הנוכחי הזה של משפחות מעורבות. האם הוא מייצג יותר מגרסה עכשווית לפרסומת לבנטון משנות ה־80, שהיא רבגוניות אתנית עם אמירה בעובי הנייר שעליו הודפסו.
התשובה חיובית. כעת כתבת הטור ב'ניו יורק טיימס' רואה משפחות שדומות לזו שלה. כפי שכתבה בטור שלה: "טלוויזיה היא גם ברומטר לשינוי חברתי וגם כוח אבולוציוני שיכול לעזור לשנות גישות תרבותיות". לְמה שנראה על המסך יש כוח. עוד בטרם ידעו על נטייתו של ביל קוסבי לסמם ולאנוס נשים, דובר רבות על כך שבזכותו ובזכות 'משפחת קוסבי' הוכשרה הדרך של ברק אובמה, נשיא שחור, לבית הלבן. נטען (אפילו כאן בכתבה ב'ליברל') כי היעדר הייצוגים החיוביים של נשים מנהיגות, וריבוי הנשיאות הגרועות, אולי אחראי בדרך כלשהי לאי־היבחרותה של נשיאה כעת.
משפחת קוסבי
אם משהו קיים על המסך, בתוך הבית שלנו, זה הופך אותו ללגיטימי ולמוכר. נדמה שדווקא 'החיים עצמם', שהיא פחות פלקטית ויותר סכרינית מ'כאן ועכשיו', יכולה להשיג יותר, גם בגלל החשיפה הרבה שלה.
מעבר לכך, הסדרות האלה הן אלגוריות חברתיות. המשפחה היא מיקרוקוסמוס של המדינה, תזכורת לכך שארצות הברית אינה רק לבנה, ותקווה שאפשר לחיות בה כמו משפחה אחת גדולה. ב'סיפורה של שפחה', התא המשפחתי המעורב (אב שחור ואם לבנה, לגמרי במקרה כמו של אובמה) מוצג כאופציה המועדפת, הנשגבת. המשפחה המעורבת היא זאת שבתוך הסיוט של עולם נשים ולדניות וגברים השולטים באופן מוחלט ברחם שלהן (רבות בארצות הברית סבורות כי המפלגה הרפובליקנית רואה בנשים נושאות רחם ותו לא), היא תמצית הגעגוע – סמל השלמות.
–
- חפש את המנהיג // הטור של אורן נהרי
- איש משפחה // על הרגש והאי־רגש של מרטי בירד ב'אוזרק'
- מין פריצת דרך // מאת רותה קופפר
