fbpx

והשפחה הזו היא אני // המסקנה הכי מחרידה ב'סיפורה של שפחה' // מאת גדי להב

0

רומא העתיקה הייתה אימפריה המבוססת על עבדות. לפי ההערכות, 10%–15% מתושבי האימפריה היו עבדים, רובם שבויי מלחמה, או במילים אחרות: שלל. עבדים היו, הלכה למעשה, רכושם של אדוניהם – של חיילים שאספו אותם מהערים שכבשו ובזזו, או של אזרחים שרכשו אותם מסוחר העבדים הקרוב לביתם.

זכויותיו של עבד ברומא הסתכמו במספר עגול ויפה: אפס. האדון היה יכול לעשות בו כרצונו – להכות אותו, למכור אותו או להוציא אותו להורג. או כמו שאמרו בלטינית: "Servus non est persona", עבד אינו בן אדם. וכל מה שנכון לעבדים – נכן שבעתיים לשפחות. אונס שפחות היה עניין מובן מאליו, כמו אכילת תפוח. כמו ב'סיפורה של שפחה', שפחות הוצאו להורג, אם כי במקום תלייה על החומה הרומאים צלבו אותן. חיים ללא תקווה הובילו הרבה עבדים ושפחות לשים קץ לחייהם, כמו במקרה של שלוורן.

אונס, באופן כללי, היה תופעה שכיחה למדי באימפריה הרומית. ניצחון במלחמה – פירושו היה ביזה, והנשים היו חלק מהשלל. תרבות ההחפצה והאונס התחילה מהראש. על נירון קיסר מספרים שפיזר בתי זונות לאורך נהר הטיבר כדי שיוכל לעצור להתרעננות מדי פעם. גם הקיסר טיבריוס היה ידוע בתאוותו. הוא בנה הרמון זימה על הצוק בקפרי, ניהל שם אורגיות וחיי הוללות ונהנה להשליך ממנו אנשים. המשתתפות לא ממש הביעו הסכמה. על פי סיפורים שלא אומתו, מדי פעם היה טיבריוס בועל שפחה – ואז משליך אותה אל מותה.

הוויקינגים במאות התשיעית והעשירית, כאלף שנים אחרי טיבריוס ונירון, ניהלו אף הם כלכלה מבוססת עבדות. ראשית, הם חיו על עקרון הפשיטה: הם נהגו לשוט נגד כיוון הזרימה של הנהרות ולהסתער על כפרים על גדות הנהר. ביזה ואונס לא היו תופעות לוואי של ניצחון במלחמה, כמו ברומא, אלא הסיבה המקורית שבעטייה יצאו הוויקינגים לפשיטה. תחילה בזזו ושעבדו את הסלאבים במזרח אירופה (המילה "Slave", מקורה בעבדים הסלאבים שמכרו הוויקינגים) ולאחר מכן הפכו לאימת מערב אירופה.

על פי חלק מההיסטוריונים, הנשים היו הסיבה הראשונית למסעות ההרס של הוויקינגים. החברה הוויקינגית הייתה פוליגמית. המנהיגים ובני האליטה לקחו לעצמם מספר נשים, מה שהשאיר את העניים ללא בנות זוג. לכן הם יצאו מסקנדינביה ופשטו על יורק, קייב ופריז. עובדה היסטורית תומכת בתיאוריה הזו: במחקר גנטי על אוכלוסיית איסלנד, שמקורה בוויקינגים, התגלה כי בעוד מוצאם של יותר מ־75% מהגברים הוא בנורווגיה, למעלה ממחצית מהנשים הגיעו מהקלטים באיים הבריטים – מה שמרמז כי בדרך לביתם החדש באיסלנד עצרו הוויקינגים לאסוף כמה נשים בסקוטלנד ובאירלנד. אבל גם אם נשים לא היו הסיבה לכך, על דבר אחד אין מחלוקת: הנשים שהגיעו לאיסלנד לא עשו זאת מרצונן.

הנורמנים, ויקינגים בעצמם, כבשו את אנגליה ב־1066. נקפוץ עוד 800 שנה קדימה אל אנגליה הוויקטוריאנית. המעמד העליון, רבים ממנו צאצאי הוויקינגים, שולט באימפריה הגדולה בעולם. במדינה המתורבתת הזו, נשים הן חסרות זכויות לחלוטין. חתונה פירושה הפיכת הבעל והאישה לישות חוקית אחת בשליטת הבעל. לא רק רכושה של האישה הופך לרכושו של בעלה, אלא גם היא עצמה. לבעל יש זכות קניינית על האישה, או כמו שכתב אחד מבני התקופה לחברו: "כמובן, בגיל המתאים, כשיש לך בית משלך, אתה משיג לעצמך אישה כחלק מהריהוט".

הבעלות על האישה, משמעה בעלות על גופה. לגבר היה מותר לקיים יחסי מין עם אשתו בכל רגע נתון. סירוב משמעו ביטול הנישואים. נשים לא נשואות לא היו יכולות לעבוד כמעט בשום מקצוע, מה שהיה דן אותן לחרפת רעב. כלומר – נישואים משמעם שעבוד, ונישואים היו חובה. מכאן יוצא: שעבוד הוא חובה. ואנו מתארים כאן את חיי המעמד העליון. אין צורך להסביר מה היה גורלה של אישה ממעמד הפועלים.

לאישה היה אסור לקיים יחסי מין עם איש מלבד בעלה. כמו ב'סיפורה של שפחה', מדובר בבלעדיות חד־צדדית. לגבר היה מותר לזיין את מי שירצה, וכדי לספק את הצורך הבסיסי הזה הייתה לונדון מושבת זונות ענקית. נשים שבעליהן מאסו בהן, נשים שילדו מחוץ לנישואים, בנות המעמד הנמוך שנחטפו – כולן הידרדרו לרחוב עקב חוסר יכולת להתפרנס ממקצועות אחרים. זנות הייתה המקצוע הרביעי הכי פופולרי בלונדון. בין 50–350 אלף נשים – 2%–10% מאוכלוסיית העיר החזקה, המתורבתת, המפותחת, העשירה והמתקדמת בעולם – עסקו בזנות. גברים רבים הסבירו את הצורך בזונות כהכרחי – כדי "להגן על הנשים הטהורות. ללא זונות, בעליהן יתפתו בעל כורחם לאנוס אותן".

בעולם חיות כיום 200 מיליון נשים שעברו מילה, רובן בכפייה. כ־40 מיליון נשים בעולם עוסקות היום בזנות, 75% מהן בנות 13–25. מדי שנה נמכרות כ־21 מיליון נשים כזונות או שפחות מין. ההערכות הן כי בישראל עובדות 17 אלף נשים בזנות, רובן המכריע בלית ברירה. מיעוטן נחטפו לכאן ונכלאו. הן למעשה שפחות מין לכל דבר. תעשיית הזנות העולמית מגלגלת 180 מיליארד דולר בשנה, כ־60% מהתל"ג השנתי של ישראל. הסיפורים על הבורדלים של לוחמי דאעש ושעבוד בנות היזידים הם קצה הקרחון בלבד.

'סיפורה של שפחה' היא דיסטופיה. אוטופיה היא מצב אידיאלי שלא ניתן למימוש, שנשאר בגדר שאיפה בלבד. בהתאם, דיסטופיה היא קטסטרופה תיאורטית ובלתי מציאותית – נורת אזהרה. אבל המילים שקראתם עד כה מוכיחות באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מה שמתואר ב'סיפורה של שפחה' אינו תיאורטי, אלא קיים במציאות. נורת האזהרה מזמן נשרפה מרוב הבהוב. למעשה, זהו המצב השכיח, במרחב ובזמן; במרחב, כיוון שבכל מקום בעולם קיימת עבדות מין, למעט מדינות עם דמוקרטיה ליברלית (שם התופעה קיימת בשוליים). בזמן, כיוון שבכל זמן אחר בהיסטוריה – מהמאה ה־19 ודרומה – עבדות מין הייתה חלק אינטגרלי מכל חברה אנושית, כולל זו שהתגלגלה להיות דמוקרטיה ליברלית.

סיפורה הנוגע ללב של שלפרד, בגילומה של אליזבת מוס, שונה רק בדבר אחד מסיפורן של קורבנות דאעש, נשותיהם של בני המעמד העליון של אנגליה הוויקטוריאנית, שפחות המין של הוויקינגים או נשים בכל רחבי האימפריה הרומית: בניגוד למאות מיליוני השפחות האלה, שלפרד היא אישה ממעמד הביניים בדמוקרטיה ליברלית. או במילים אחרות: בניגוד לכל מאות השפחות האחרות, שלפרד דומה לצופי 'סיפורה של שפחה'.

'סיפורה של שפחה' נידונה על ידי התקשורת והצופים על רקע ובקונטקסט האירועים האקטואליים האחרונים. כמחצית מתושבי ואזרחי הדמוקרטיות הליברליות מרגישים תחת מתקפה בשנים האחרונות. ברקזיט, ארדואן ודונלד טראמפ מסמנים עבורם כוחות לאומניים ובדלניים שכמהים לחברה מונוליטית שבטית שאינה סובלנית לאחר ולשונה.

אבל 'סיפורה של שפחה' מוכיחה כי צופיה, כלומר אנחנו, ליברלים על הנייר בלבד. גם אנחנו כמהים לשבט שלנו. איננו חוששים לאובדן זכויותיהם של אנשים שונים מאיתנו. אנו רק חוששים לעצמנו. ולראיה: מקמו את שלפרד באנגליה הוויקטוריאנית – ועוצמת הטלטלה והתדהמה מהסדרה תרד משמעותית. הציבו אותה בעידן הוויקינגים והיא הופכת להערת שוליים תרבותית. המירו את שלפרד למוסלמית – וכל העניין מתאדה מעל פני האדמה.

פול דייקר הוא העורך של ה'דיילי מייל', העיתון הצהוב, הבוטה, השמרני והימני ביותר בבריטניה שפונה למעמד הביניים האנגלי הלבן וידוע לשמצה בקרב הקהל הליברלי. המוטו שלו הוא "עיתון לאנשים כמוך". דייקר, כך מספרים, דורש כי במדור הסיפורים האישיים הפופולרי, האיש במרכז הסיפור חייב להיראות כמו קוראי העיתון. צוות של מאפרים ומלבישים דואג לכך כי האדם בתמונה ייראה כמו גבר או אישה אנגלים לבנים ממוצעים. ואם אי אפשר להפוך את גיבור הסיפור לקורא הממוצע של ה'דיילי מייל' – הסיפור ייגנז. הצופים הליברלים של 'סיפורה של שפחה' לא שונים מהותית מהקוראים של ה'דיילי מייל'.

טורים נוספים מאת גדי להב:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook