fbpx

20 שנה ל'הסופרנוס' // מאת רותה קופפר

איך שינתה הדרמה הענקית הזו את היצירה הטלוויזיונית כולה ועוד שמונה סדרות שיצרו מהפכות במסך הקטן.

0

טוני סופרנו, בחולצת פולו אדמדמה, עומד בחצר הבית, סיגר ענק תחוב בפיו, והוא מלבה את האש בברביקיו. תוך כדי ערבוב הגחלים הוא מביט על בריכת השחייה הפרטית שלו, שבה משתכשכת להקת ברווזים, כשלפתע פתאום הם מתעופפים בזה אחר זה ממנה. טוני מביט ומתעצב, מדדה כמה צעדים, ומתמוטט. בני משפחתו יוצאים בריצה, קוראים לו בדאגה, מנסים להשיב אותו להכרה, מזמינים אמבולנס.

את כל זה מספר סופרנו (ג'יימס גנדולפיני) בפלאשבק לד"ר ג'ניפר מלפי, הפסיכיאטרית החדשה שלו. סצנה זו, דרמטית ושולית בעת ובעונה אחת, כה קולנועית, כה סימבולית, אפילו פיוטית, המתרחשת בפרק הפיילוט של הסדרה המכוננת, סימנה כבר אז, בזמן אמת ב־1999, כי מדובר ביצירה שונה לחלוטין. חדשנית, מקורית, מרתקת, שכמותה לא נראתה קודם. מאותו הרגע הטלוויזיה השתנתה לעד – גבולותיה ומטרותיה השתנו ונפרצו.

'הסופרנוס'

'הסופרנוס'

בחודש שעבר החלו חגיגות 20 השנה לעליית 'הסופרנוס'. זה קורה במקביל להתבשרות על סרט המשך, כזה שצפוי לתאר את ההתרחשויות המקדימות לסדרה המהוללת (אולי פתרון יצירתי, ספק מאולץ, לעובדה שכוכב הסדרה עצמו, גנדולפיני, מת לפני כשש שנים). במסגרת הדיונים הערים על היארצייט התרבותי, נדונה רבות הסצנה האחרונה של הסדרה מ־2007. היוצר דיוויד צ'ייס העניק ראיונות נרחבים למחברי הספר 'The Sopranos Sessions', שני מבקרי הטלוויזיה האמריקאים מאט זולר־סייץ ואלן ספינוול. ונדמה שבראיונות אלה צ'ייס, ששמר על עמימות במשך כל השנים מאז שודר הפרק האחרון, אישר בסוג של פליטת פה כי טוני סופרנו אכן מת בדיינר בסצנת הסיום של הסדרה. סצנה שמסתיימת רק עם מבט שלו לעבר הדלת – ואז החשכה פתאומית של התמונה, ומעבר לכתוביות הסיום.

אבל דווקא סצנה אחרת ששודרה לקראת סוף הסדרה ראויה לציון ולדיון לא פחות. זו הסצנה שבה ד"ר ג'ניפר מלפי (לוריין בראקו) קוראת מחקר שמוזכר ונדון בארוחת ערב עם המטפל שלה עצמה, אליוט, ופסיכיאטרים אחרים. המחקר גורס כי טיפול נפשי אינו עוזר לפושעים, ההפך הוא הנכון. "הפושע משתמש בתובנות כדי להצדיק מעשים מחליאים", נכתב במחקר. "טיפול יכול לעזור למי שאינו פושע. עבור הפושעים, הטיפול הוא עוד מבצע פלילי".

אחרי שבע שנים של טיפול, אחרי כל אותן שנים של סדרה שבה הפסיכיאטרית עברה משברים וטלטלות למכביר, היא מבינה את מה שצ'ייס מזכיר לצופים בכל פעם שהם מתאהבים באנטי־גיבור שלו סופרנו ומוכנים לסלוח לו על פשעיו. הגיבור של הסדרה הזאת הוא סוציופת. דרוש כישרון אדיר כדי לכתוב אותו באופן מעניין, אפילו אנושי, אבל אסור לשכוח שהוא חסר תקנה. גם שנים של טיפול לא יועילו. זו סגירה של מעגל.

דרושים: כל הסופרלטיבים

המנעד הזה, השמירה על האמירה המובהקת מתחילת הסדרה ועד סופה, הם בין הסיבות לכך ש'הסופרנוס' נחשבת ליצירה מיתולוגית ששינתה את פני הטלוויזיה, יצירה שהפכה אותה ממדיום "נחות" לאמנות גבוהה.

הנה עוד סיבות: 'הסופרנוס', סדרה על ראש המאפיה של ניו ג'רזי שלוקח פרוזאק והולך לטיפול נפשי, שילבה ניתוח פסיכולוגי עם אלימות לא מתייפייפת, מהסוג שהמצלמה תמיד הוסטה ממנה: סצנות מפורטות ולעיתים סתומות של חלום, תיאורים מעמיקים של דמויות משנה, יחסים סבוכים של הורים וילדים, כאלה שאף היוו ציטוטים ליחסים מורכבים באימפריות רומיות (במיוחד עם האמא ששמה ליביה), או לפחות בסדרות שנעשו עליהן, כמו 'אני, קלאודיוס', לצד התבוננות על מהלכי המאפיה כעסק משפחתי מורכב.

עם עלייתה היא זכתה מיידית לכל סופרלטיב המוכר למבקרי התרבות באשר הם. ב'ואניטי פייר' נכתב שהיא "כנראה יצירת המופת הגדולה מכולן בתרבות הפופולרית עד היום". דיוויד רמניק מה'ניו יורקר' כתב שזה "ההישג העשיר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה". ב'ניו יורק טיימס' קבעו שהסדרה "היא אולי היצירה הגדולה ביותר בתרבות הפופולרית האמריקאית ב־25 השנים האחרונות". אפשר רק לדמיין איך כל מי שדחה את צ'ייס ואת יצירתו בשאר הרשתות והערוצים, כלומר כולם, אכלו את כובע הפדורה שלהם.

היו אמנם הבלחות טלוויזיוניות קודם לכן, ועל כך בהמשך, הייתה אפילו סדרת "אוטר" שהפיחה רוח קולנועית ייחודית ואיכותית על המסך הקטן, הלוא היא 'טווין פיקס' של דיוויד לינץ'. אבל היא עלתה וירדה במהרה (1990–1991) והותירה חותם עד היום בחוגים מסוימים, מבלי לגרום למפנה דרמטי אחריה בתעשייה. הנוף סביבה נשאר זהה.

כל זאת עד 'הסופרנוס', שסיפקה פרשנות חדשה לז'אנר קלאסי, עם אנטי־גיבור (המשוחק להפליא על ידי גנדולפיני, שכמו רוב השחקנים בסדרה לא היה מוכר עד אז), ואשתו המשת"פית אך האהובה כרמלה (אידי פלקו, כנ"ל), קצב משלה, אווירה, עריכה, צילום ועיצוב ובעיקר כתיבה מרובת רבדים שהטלוויזיה לא באמת הכירה קודם. התסרוּט בסדרה היה כל כך משובח – לא פלא שהצמיח מתוכו יוצרי סדרות טלוויזיה אחרים, שבראו בהמשך יצירות מופת משלהם, כמו מתיו וויינר, יוצר 'מד מן', או טרנס ווינטר ('אימפריית הפשע').

"כדי להבין עד כמה היה המפנה בזירה הזאת רדיקלי, צריך להבין איזה בוז רחשו לטלוויזיה במשך 50 שנה", כותבת אמילי נוסבאום, מבקרת הטלוויזיה של ה'ניו יורקר'. "עד אז אפילו היוצרים הכי גדולים ידעו לומר שמדובר במדיום נגוע שכל ייעודו למכור סבון. עם תחילת המילניום פתאום התבהר לצופים שטלוויזיה היא משהו שאפשר לא רק ליהנות ממנו אלא גם ממש להעמיק בו ולנתח אותו, מדיום שיכול לאתגר ולגרום להתעלות, לא רק לבדר. (…) היה זה העשור הראשון שבו יצירה טלוויזיונית נחשבה לאמנות. (…) מה ששנות ה־60 היו למוזיקה ושנות ה־70 לקולנוע, העשור של תחילת המילניום היה לטלוויזיה".

ג'יימס גנדולפיני כטוני סופרנו

ג'יימס גנדולפיני כטוני סופרנו

אחרי ההצלחה של 'הסופרנוס' כל רשת וערוץ רצו אחת כזאת משלהם. היו כאלה שחשבו בטעות שסוד קסמה הוא העיסוק במאפיה, ושהאנטי־גיבור יכול להיות רק מאפיונר. מה שהוביל לכישלונות כמו 'Kingpin' של רשת NBC, סדרה על מאפיה שהחזיקה באוויר רק כמה פרקים. אבל עם הזמן הובן שה'אנטי־גיבור', השילוב הזה של בריונות, לב לא טהור, ונשמה פגומה אך מרתקת, יכול לבוא בכל מיני צורות או מקצועות. שוטר מושחת ('המגן'), פרסומאי נוצץ מבחוץ ופגום מבפנים, המסתיר את זהותו האמיתית ('מד מן'), או סתם מורה לכימיה ואיש משפחה אוהב שהופך לברון סמים ('שובר שורות').

לעיתים נדירות מתרחשת מהפכה תרבותית ממש מול העיניים, פעמים רבות נדרש זמן כדי שאירועים תרבותיים יזכו לכבוד הראוי להם. לפעמים הם מקדימים את זמנם, אך זה לא מה שקרה ליצירתו של דיוויד צ'ייס.

'הסופרנוס' הביאה בשורה בזמן אמת. קדמו לה סדרות טלוויזיה שעשו את זה בקנה מידה קטן יותר. המשותף לאלה שיוזכרו כאן הוא שבין שהצליחו בזמן אמת או רק בדיעבד, הן שינו בצעדים קטנים את המדיום. הסדרות והסצנות שנבחרו כאן הן אלה שסימנו כי יש בטלוויזיה פוטנציאל ליצירה מסעירה וחדשה לגמרי במדיום שאז עוד נחשב לאחות הקטנה והטיפשה של הקולנוע, כל זה לפני שהמסך הוחשך, השקט שלפני הסערה שחוללה 'הסופרנוס'.

'מרי טיילר מור'

הסדרה, ששודרה בין השנים 1970–1977, עקבה אחרי מרי ריצ'רדס, אישה עצמאית, רווקה בת 30 פלוס, שנפרדת מהארוס שלה, עוברת לעיר ופוצחת בקריירה כמפיקה במהדורת חדשות טלוויזיונית במיניאפוליס. בשיר הפתיחה היא נראית מגיעה לעיר הגדולה, הולכת לה ברחוב הצפוף, חיוך רחב על פניה, היא מסירה את כובע הצמר מראשה וזורקת אותו באוויר במחווה של אושר ושחרור. שני אלה גם אפיינו את הקומדיה שבה לראשונה הופיעה דמות של אישה עצמאית וקרייריסטית, שדיברה על נושאים כמו גלולה למניעת היריון, שכר שווה לנשים, שילוב נשים בספורט וגם נושאים לא בהכרח פמיניסטיים אך חשובים לא פחות כמו חובתם של עיתונאים לשמור על מקורותיהם. היא הייתה זן נדיר בטלוויזיה האמריקאית ונציגתה המשעשעת של הגל השני של הפמיניזם. היא סללה את הדרך לא רק לסדרות שבראשן נשים כמו 'רודה' ו'פיליס', שהיו ממש סדרות המשך שלה, אלא גם לסדרה אהובה ומצליחה על עולם העיתונות 'לו גרנט'.

עוד מישהי שחבה לה את הצלחתה העתידית היא רוזאן בר. הסדרה שלה 'רוזאן' שודרה מ־1988 עד 1997, ותיארה משפחה ממעמד הפועלים שבה האמא היא המרכז הקומי של הבית. הן היו שונות כמעט בכל, חוץ מזה שמרי טיילר מור פרצה את הדרך בשבילה. 'רוזאן' הייתה קומדיה כל כך מצליחה, ממש הסדרה של העשור שלה, עד ש־30 שנה אחר כך היא עלתה בעיבוד מחודש עם אותם שחקנים ואותו שם, קבעה שיא של צפייה שרשת השידור ABC לא זכרה כמותו, ואז בגלל ציוץ גזעני של רוזאן, שבעקבותיו באה שערוריה וסדרת מעידות של הכוכבת, היא מצאה את עצמה מחוץ לסדרה. יש דברים שגדולים מהבדיון.

'מרי טיילר מור'

'מרי טיילר מור'

'מופע החבובות'

תוכנית הבידור הקומית ששודרה מ־1976 עד 1981 ויועדה למבוגרים, אף שכיכבו בה בובות. קרמיט הצפרדע ואהובתו מיס פיגי, השף השוודי, המדען ועוזרו ביקר וכמובן הזקנים המקטרים מהיציע וולדורף וסטאטלר – כולם יצורים פרוותיים שנהפכו לנצחיים, וגם לימדו את קהל הצופים כי בעזרת ז'אנרים הנראים כאילו היו מיועדים לקהל של ילדים, אפשר להעביר הומור ותכנים אחרים למבוגרים.

לא רק שההומור שלהם היה משובח, העשייה יצירתית והתוכנית הפכה לתעשייה שלמה ולשפה טלוויזיונית וקולנועית בפני עצמה, אלא שהיא הניחה יסודות להמשך ז'אנר שלם של אנימציה למבוגרים (נכון ש'הפלינסטונס' הייתה לפניהם, אבל היא לא שודרה בשעת ערב כמו 'החבובות').

'החבובות' של ג'ים הנסון – שאחראי גם על הבובות של 'רחוב סומסום', תוכנית מיתולוגית ורבת־השפעה בפני עצמה – משרטטת קו ישר בינה לבין 'משפחת סימפסון', הסדרה הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה, על הומר, מארג', ליסה, בארט ומגי, הסדרה הסאטירית אך גם המצחיקה, שידעה לנבא כי יום אחד דונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב, וכל עשרות האנימציות למבוגרים שבאו בעקבותיה.

'מופע החבובות'

'מופע החבובות'

'בועות'

סיטקום פארודי על אופרות סבון, ולכן נקרא בקיצור 'Soap'. הוא שודר בין השנים 1977–1981 ברשת ABC האמריקאית (בישראל בערוץ 1 האחד והיחיד שהיה באותה תקופה). הסדרה עקבה אחרי שתי אחיות בוגרות שלהן משפחות שונות, או כפי שהציג זאת הקריין גונב ההצגה של הסדרה: "זהו סיפורן של שתי אחיות, האחת ג'סיקה טייט והשנייה מרי קמפבל. ג'סיקה חיה בשכונה המכונה 'עשירה'. ג'סיקה אוהבת את החיים. (…) למשפחת טייט יש יותר סודות אפילו מכסף. כעת אנחנו מתקרבים לביתה של מרי קמפבל. גם מרי אוהבת את החיים. לרוע המזל, החיים לא משתגעים על מרי. כפי שאתם רואים, למשפחת קמפבל אין כסף כמו למשפחת טייט, אבל יש לה לא פחות סודות".

הסדרה, שנבחרה לאחת מ־100 הסדרות הטובות של 'טיים' ב־2007, וברשימות רבות אחרות מאז ועד אז, הייתה מועמדת ל־17 פרסי אמי, בהם שוב ושוב לקומדיה הטובה ביותר. היא נוצרה על ידי סוזן האריס, שבהמשך יצרה גם את סדרת הבת 'בנסון', ואת ההצלחה הכלכלית היותר קלה לעיכול שלה, 'בנות הזהב' (שבמידה מסוימת שימשה מודל לסדרה האולטרה־מצליחה 'סקס והעיר הגדולה', שהתפתחה אחר כך ל'בנות' במין אבולוציה הפוכה של גילן).

עם עלייתה של 'בועות' היא עוררה מחלוקת. בצפייה מקדימה שהתקיימה ב־1977 הבהירו כמה מנהלי תחנות בנות של רשת ABC כי לא ישדרו את הסדרה כי היא עוסקת יותר מדי במין ובבגידות לטענתם. בכתבה שהתפרסמה ב'ניוזוויק' לפני שידורה תרם הכתב להתנגדות לה כאשר גולל סצנות שלא היו בפרק הפיילוט וקבע כי "'בועות' מבטיחה להיות הסדרה הכי שנויה במחלוקת בטלוויזיה, תוכנית כל כך רוויה במין שהיא יכולה לערער על מקומה של האלימות כאויב מספר אחת של ועדי ההורים באשר הם". מאותו רגע ארגונים דתיים לאומיים החלו למחות נגד הסדרה, מבלי לראות ממנה דקה. בעקבות המחאות שלהם, ובעיקר בשל התכנים הנועזים של הסדרה (יחסית לעידן הטלוויזיה הפוריטנית), הצנזורים של הרשת שלחו ליוצרת הסדרה רשימת תיקונים, שהודלפה ל'לוס אנג'לס טיימס'. בין התיקונים היה אפשר למצוא הערות כמו "אנא מחקו את הביטויים 'שרמוטה', 'שרמוטה פולנייה', 'טרנסקסואל', 'אוי ואבוי זה כאב', 'תורידי את הבגדים', 'לא, זה לא צומח בחזרה'", "ברור שיש להשמיט את כל השיחות של ג'סיקה ופיטר על מין אוראלי", וכו'. הרשימה המודלפת נתלתה באולפני טלוויזיה רבים כמחאה על ההתערבות המגוחכת בתכנים של סדרות.

הרעש סביבה דווקא הועיל לה, הקהל צפה בפרק הראשון בהמוניו, ונשאר בזכות צוות השחקנים האדיר – בילי קריסטל, קתרין הלמונד, רוברט גיליום ואחרים – ובזכות העלילות הפארודיות, שהלכו והקצינו, ותומצתו בכל פרק בדברי הקריינות המשעשעים שנוסחו בצורת שאלות צפופות בפרטים והסתיימו בביטוי שהפך למטבע לשון: "מבולבלים? לא תהיו אחרי אירועי הפרק הבא של 'בועות'".

'בועות'

'בועות'

'בלוז לכחולי המדים'

הדרמה הזו שודרה בין השנים 1981–1987 וסיפקה בסך הכל 146 פרקים מעולים לצפייה. היא שברה את מבנה הסדרה שקדמה לה שהתבססה על השוטר או הבלש היחיד הטוב (או בצמד) ותיארה תחנת משטרה שוקקת וכן שוררת בכאוס. (אף שכאן המקום לציין ש'קולומבו', 1971–1978, בכיכובו של פיטר פאלק בתור הבלש שכולם מזלזלים בו, הייתה מצוינת בפני עצמה והביאה איכות יוצאת דופן לז'אנר המשטרתי.)

התחנה הייתה ממוקמת ברחוב הבדיוני היל בעיר גדולה. השוטרים בסדרה, שבאנגלית קראו לה 'Hill Street Blues', היו בבלוז בגלל הסיפורים שטיפלו בהם וגם כי הם לבשו בגדים כחולים. ריבוי הסיפורים שהשתרגו זה בזה, הצילום התזזיתי כמו דוקומנטרי והגיבורים הפגומים לעיתים של היוצר סטיבן בוצ'קו (שהיה שותף גם לסדרה אחרת של אותן שנים, 'פרקליטי אל.איי', שהשפיעה גם היא על כל התעשייה), השפיעו בהמשך על כל סדרות הדרמה והאקשן של הטלוויזיה האמריקאית.

כמעט במקביל שודרה הסדרה 'מקום אחר' שהתרחשה בבית חולים, ויוצריה היו ג'ושוע ברנד וג'ון פולסי, אבל היא הופקה באותם אולפנים והתאפיינה באותו סגנון סיפורי וצילומי, שהיה מהפכני אז ופילס את הדרך לאחת מדרמות בית החולים המונומנטליות 'אי.אר', שעל כתפיה נעמדה גם 'האנטומיה של גריי'.

בתחילה זכתה 'בלוז' לביקורות טובות אבל לא לאחוזי צפייה. רשת NBC ניסתה למקם אותה בכל אחד מערבי השבוע, עד שהוחלט שהיא כנראה "אלימה מדי, סקסית מדי, אפלה מדי". אך לבסוף גם הצופים השתכנעו. הסדרה כללה גיבורים אפרו־אמריקאים, יחסים בין־גזעיים, יחסים בין בני זוג לא נשואים, שאף חולקים זמן באמבטיה בסוף היום, וכן תכנים כמו שחיתות משטרתית, גזענות, אלכוהוליזם והעלמת עין ממסדית מכל זה.

"'בלוז לכחולי המדים' היא בהחלט הגזע של עץ שכולל גם אותי ואני אסיר תודה על כך", אמר פעם דיוויד סיימון, שספרו 'Homicide: Life on the Street' היה הבסיס לסדרה באותו שם, שבעברית תורגמה ל'רצח מאדום לשחור', ומי שבהמשך יצר את הסדרה שיש החושבים שהיא עד היום הטובה מכולן, 'הסמויה'. "אני בטוח שלסדרה הזאת הייתה השפעה משמעותית על כתיבת טלוויזיה. היא בוודאי בדנ"א של 'NYPD', ובמידה פחותה ב'רצח מאדום לשחור'. הפרקים שראיתי שלה היו פורצי דרך ביחס לזמנים ההם".

עם עלייתה זכתה 'בלוז' בשמונה פרסי אמי, שיא שרק סדרה אחת גברה עליו והיא 'הבית הלבן' (הסדרה של ארון סורקין שגם היא, בהיותה סדרת אנסמבל על מקום עבודה, סוג של צאצאית). בסך הכל היא הייתה מועמדת ל־98 פרסי אמי במשך שנות שידורה. כל כך הרבה דרמות משטרתיות צמחו מהתחנה ברחוב הבדיוני הזה – עם תסריטאיה נמנו דיק וולף, היוצר של כל סדרות 'חוק וסדר' באשר הן, ודיוויד מילץ' היוצר של 'דדווד'.

'התוכנית של גארי שנדלינג'

התוכנית, ששודרה בין השנים 1986 ל־1990, החלה בשיר פתיחה שהלך בערך כך: "זה שיר הפתיחה של התוכנית של גארי שנדלינג, גארי התקשר וביקש שאני אכתוב אותו, הנה כבר חצי ממנו, מה דעתכם עליו בינתיים? זה שיר הפתיחה של התוכנית של גארי, זאת המוזיקה שאתם שומעים כשאתם צופים בקרדיטים. עוד מעט יתחיל הקטע שבו אני שורק, זה שיר הפתיחה של התוכנית של גארי שנדלינג" (אחריו בא קטע השריקה של המלחין ביל לינץ').

שיר הפתיחה תמצת בדקה את מהותה של הסדרה – גרסה פוסט־מודרניסטית של הסיטקום, שבה מדברים על הז'אנר מתוכו.

שבירת הקיר הרביעי, פנייה אל הקהל, שחזור ביתו שלו וחייו שלו כסטנדאפיסט החי בקליפורניה, וכמובן תיאור תפקיד שיר הפתיחה הביאו לצופים של אותה תקופה חבילה שייחלו לה מבלי לדעת. סדרה זו, המודעת לעצמה, בוגרת, פונה לאנשים למודי טלוויזיה, שכבר הכירו כל כך את הפורמט, שהיו בשלים לחשיפת התחבולה, הייתה גם מצחיקה וגם מקורית. כל זה נעשה תוך סיפור חייו של הדמות גארי שנדלינג, שכמו היוצר של הסדרה, גארי שנדלינג הקומיקאי, חלקו הרבה קווים משותפים של חייהם.

הסדרה הפחות מוכרת הזאת, ששודרה בתחילה בשואוטיים, פילסה את הדרך ל'המופע של לארי סנדרס', שגם היא הציעה מבט על אחורי הקלעים של העשייה הטלוויזיונית וערבבה בין מציאות לבדיון. ב'לארי סנדרס' של HBO (הפעם שם שרק מזכיר את שמו של גארי שנדלינג) לארי הוא מנחה תוכנית אירוח לילית עם אגו גדול, הנפגע בקלות, שצריך להעלות תוכנית בכל ערב, עם כוכבי טלוויזיה אמיתיים בתפקיד עצמם. סדרה זו, ששודרה בין 1992 ל־1998, הייתה מועמדת ל־56 פרסי אמי, הקדימה את 'הסופרנוס', בישרה את הגעתן של סדרות כמו 'תרגיע', והיא חלק חשוב ממבשרות תור הזהב של הטלוויזיה – וסדרה שהקדימה את זמנה.

'המופע של גארי שנדלינג'

'המופע של גארי שנדלינג'

'אלה הם חיי'

רק עונה אחת קצרה בת 19 פרקים שודרה בין 1994 ל־1995, אך אותתה כי היא מציעה משהו שונה וטוב כבר בפרק הראשון שלה, כאשר באמצע שיעור ספרות שבו לומדים את 'יומנה של אנה פרנק' (רמז לנקודת המבט האישית של הנערה בסדרה כולה) נשאלת גיבורת הסדרה אנג'לה צ'ייס – קלייר דיינס בת ה־15, ובהמשך חייה גיבורת 'הומלנד' – מה היא חושבת על כותבת היומן, והיא משיבה שהיא "בת מזל". הסיבה לאמירה ההזויה היא שמבחינתה של בת העשרה האמריקאית האפשרות לשהות במחיצת הבן שמחבבים, יומם וליל, ללא הפרעות, כפי שקרה לאנה פרנק, היא זכות ולא גזירה קשה. בעקבות האמירה הזאת אנג'לה מוזמנת לשיחה אצל המורה לאחר השיעור, ואילו המעריצים המתהווים של הסדרה מבינים שוויני הולצמן, היוצרת שלה, כתבה סדרה על בני נוער שטרם נראתה כמותה, סדרה אותנטית, שמדברת את שפת הילדים, ומליבם, יצירה יפהפייה אך לא מתייפייפת.

במה הייתה כה שונה? ראשית, הנערה שגילמה אותה הייתה באמת נערה ולא מי ששנות לימודי התיכון כבר השתכחו מליבה, ושנית, היא צולמה באופן קולנועי, היא שודרה בערב ולא יועדה רק לבני נוער. היא טיפלה גם בהורים של הנערה, והתאפיינה בקול לא דידקטי, לא מתנשא ולא מתחנף של מתבגרת, שמרגישה שהיא לא יכולה לשוחח עם אמא שלה מבלי לרצות לדקור אותה, ומאוהבת בנער שכל משפט שלו נתפס בעיניה כהגות פילוסופית בעוד שהצופים מבינים שזה בעיקר באוזני השומעת. "לא מרגיש כאילו יום שישי היום", אומר ג'ורדן קטלאנו (ג'ארד לטו), מחמל נפשה, במבט מזוגג. "היום יום חמישי", מציינת אנג'לה בלי שמץ של ציניות. "וואלה", משיב לה העלם ברוב חשיבות.

בזכות אינטראקציות כאלה זכתה הסדרה מיד עם עלייתה לביקורות אוהדות עד מאוד. לאחר מכן היא גם נכללה ברשימות הסדרות הטובות ביותר בהיסטוריה, אך היא הקדימה את זמנה, בדומה ל'פריקים וגיקים', סדרה אחרת על בני נוער שגם שודרה במשך עונה אחת, בין השנים 1999 ל־2000, ולמרבה הצער בוטלה. עוד בטרם הוקמו ערוצים שיועדו לסדרות נוער, עוד לפני ש'דוסון קריק' ו'באפי קוטלת הערפדים' הפכו ללהיטים גדולים, הוחלט ברשת ABC כי אין לה קהל גדול מספיק כדי להצדיק את קיומה. כאשר המעריצים יצרו לחץ להחזירה, מסע קידום ראשון מסוגו, רצתה הרשת לחזור בה מהחלטתה, אבל קלייר דיינס כבר התבגרה והחליטה שהיא לא רוצה לחזור לסדרה.

'אלה הם חיי'

'שלושים ומשהו'

הדרמה, ששודרה בין 1987–1991, הייתה בעצם הראשונה מסוגה שתיארה את החיים של היוצרים אדוארד זוויק ומרשל הרשקוביץ ושכמותם. אחר כך המשיכו השניים ליצור רשימה ארוכה של דרמות משפחתיות, שעסקו ביום־יום של אנשים מבוססים למדי, עם צרות רגילות. היוצרים סיפרו כי הרעיון לסדרה צמח בראשם כאשר הביטו בנוף הטלוויזיוני וראו שהם נעדרים ממנו. אם לשאול מהמשפט המפורסם של לינה דנהאם מ'בנות', הם היו הקול של דורם, או איזשהו קול של איזשהו דור. טוב, במקרה הזה הם היו בני דור הבייבי־בום, שהחליטו לעשות סדרה על אנשים כמותם – יאפים ומצליחים (שנוטים להתבכיין על מצבם, ועל כך גם ספגו ביקורת).

העוגן של הסדרה היה קבוצת החברים הזאת (עוד בטרם נוצרה 'חברים'), שכמו 'החברים של אלכס', עסקו במגוון מקצועות (ולא רק רופאים, רק שוטרים או רק עורכי דין), אך הסדרה על הפרסומאים ובני החבורה שלהם העלתה על פני השטח נושאים רבים שהטלוויזיה חששה לגעת בהם. כמו למשל ענייני דת – מייקל והופ, גיבורי הסדרה, היו זוג מעורב והם דנו ביניהם על האופן שבו יחגגו את חג המולד. אחד הפרקים המפורסמים ביותר בסדרה היה של ננסי שחלתה בסרטן, והייתה צריכה לעבור כריתת רחם. היא דיברה באומץ על ההשלכות של ניתוח כזה באופן כן, מציאותי וצורב לב, כפי שלא נעשה אי פעם קודם לכן. 'שלושים ומשהו', באנגלית 'Thirtysomething', הייתה גם הסדרה הראשונה שבה נראו זוג גברים הומואים מתנשקים במיטה. כמו כן, היא הקדימה את זמנה בהחלטה להרוג דמות ראשית כך סתם ללא התראה (הרבה לפני 'משחקי הכס'), כאשר הרגו את גארי.

הדרמה הזאת שימשה מודל לסדרות המשך, מ'בנות גילמור' ועד 'אורות ליל שישי'.

'סיינפלד'

הקומדיה האלמותית, ששודרה בין השנים 1989–1998, הייתה אהבה ממבט ראשון. הסדרה על כלום כבשה את הלב (בניגוד לרצון היוצרים לארי דיוויד וג'רי סיינפלד) כבר מהפעם הראשונה שבה נראה ג'רי מגיע למכבסת ניקוי יבש עם חולצה בגודל של בובה ואומר לבעל המכבסה כי הוא כיווץ לו את החולצה, ובעל המכבסה מתעקש שאין לדעת אם דווקא הוא אחראי לכך. סיינפלד רוטן מנגד, "נראה לך שזאת מזימה שלי, שאני הולך עם החולצה הזאת ממכבסה למכבסה וגוזל מכל אחת כמה דולרים? עזוב את הכסף, אני פשוט רוצה שפעם אחת מישהו בניקוי יבש יודה שהוא כיווץ לי את החולצה, שזאת אשמתו".

מאותו רגע, הסדרה על כלום, על אנשים לא מושלמים, עסוקים בעצמם, ניו יורקרים שלא רק מנסים להעביר מסר של טוב לעולם, כבשה את העולם. היא שיקפה לצופים את הכלום שלהם והם הזדהו. היא הגדירה שורה של טיפוסים וטבעה ביטויים שכולם הכירו רק לא ידעו שהם שכיחים כל כך – אנשים המדברים קרוב מדי, אנשים המדברים שקט מדי, טובלים קרקר פעמיים במטבל, מעבירים למישהו מתנות שקיבלו ויאדה יאדה יאדה. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר שברו כל תכתיב טלוויזיוני שהוטבע קודם לכן, וסללו את הדרך לסטנדאפיסטים רבים שהפכו את חייהם או אינטרפרטציות קומיות שלהם על הקיום האנושי – לסדרות טלוויזיה. מ'כולם אוהבים את ריימונד' ועד 'כולם שונאים את כריס', מ'רוק 30' של טינה פיי ועד 'לואי' של לואיס סי.קיי.

'סיינפלד'

'סיינפלד'

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook