fbpx

20 שנה ל'הסופרנוס' // מאת רותה קופפר

0

איך שינתה הדרמה הענקית הזו את היצירה הטלוויזיונית כולה

ועוד שמונה סדרות שיצרו מהפכות במסך הקטן

 

טוני סופרנו, בחולצת פולו אדמדמה, עומד בחצר הבית, סיגר ענק תחוב בפיו, והוא מלבה את האש בברביקיו. תוך כדי ערבוב הגחלים הוא מביט על בריכת השחייה הפרטית שלו, שבה משתכשכת להקת ברווזים, כשלפתע פתאום הם מתעופפים בזה אחר זה ממנה. טוני מביט ומתעצב, מדדה כמה צעדים, ומתמוטט. בני משפחתו יוצאים בריצה, קוראים לו בדאגה, מנסים להשיב אותו להכרה, מזמינים אמבולנס.

 

את כל זה מספר סופרנו (ג'יימס גנדולפיני) בפלאשבק לד"ר ג'ניפר מלפי, הפסיכיאטרית החדשה שלו. סצנה זו, דרמטית ושולית בעת ובעונה אחת, כה קולנועית, כה סימבולית, אפילו פיוטית, המתרחשת בפרק הפיילוט של הסדרה המכוננת, סימנה כבר אז, בזמן אמת ב־1999, כי מדובר ביצירה שונה לחלוטין. חדשנית, מקורית, מרתקת, שכמותה לא נראתה קודם. מאותו הרגע הטלוויזיה השתנתה לעד – גבולותיה ומטרותיה השתנו ונפרצו.

 

בחודש שעבר החלו חגיגות 20 השנה לעליית 'הסופרנוס'. זה קורה במקביל להתבשרות על סרט המשך, כזה שצפוי לתאר את ההתרחשויות המקדימות לסדרה המהוללת (אולי פתרון יצירתי, ספק מאולץ, לעובדה שכוכב הסדרה עצמו, גנדולפיני, מת לפני כשש שנים). במסגרת הדיונים הערים על היארצייט התרבותי, נדונה רבות הסצנה האחרונה של הסדרה מ־2007. היוצר דיוויד צ'ייס העניק ראיונות נרחבים למחברי הספר 'The Sopranos Sessions', שני מבקרי הטלוויזיה האמריקאים מאט זולר־סייץ ואלן ספינוול. ונדמה שבראיונות אלה צ'ייס, ששמר על עמימות במשך כל השנים מאז שודר הפרק האחרון, אישר בסוג של פליטת פה כי טוני סופרנו אכן מת בדיינר בסצנת הסיום של הסדרה. סצנה שמסתיימת רק עם מבט שלו לעבר הדלת – ואז החשכה פתאומית של התמונה, ומעבר לכתוביות הסיום.

 

אבל דווקא סצנה אחרת ששודרה לקראת סוף הסדרה ראויה לציון ולדיון לא פחות. זו הסצנה שבה ד"ר ג'ניפר מלפי (לוריין בראקו) קוראת מחקר שמוזכר ונדון בארוחת ערב עם המטפל שלה עצמה, אליוט, ופסיכיאטרים אחרים. המחקר גורס כי טיפול נפשי אינו עוזר לפושעים, ההפך הוא הנכון. "הפושע משתמש בתובנות כדי להצדיק מעשים מחליאים", נכתב במחקר. "טיפול יכול לעזור למי שאינו פושע. עבור הפושעים, הטיפול הוא עוד מבצע פלילי".

 

אחרי שבע שנים של טיפול, אחרי כל אותן שנים של סדרה שבה הפסיכיאטרית עברה משברים וטלטלות למכביר, היא מבינה את מה שצ'ייס מזכיר לצופים בכל פעם שהם מתאהבים באנטי־גיבור שלו סופרנו ומוכנים לסלוח לו על פשעיו. הגיבור של הסדרה הזאת הוא סוציופת. דרוש כישרון אדיר כדי לכתוב אותו באופן מעניין, אפילו אנושי, אבל אסור לשכוח שהוא חסר תקנה. גם שנים של טיפול לא יועילו. זו סגירה של מעגל.

 

דרושים: כל הסופרלטיבים

המנעד הזה, השמירה על האמירה המובהקת מתחילת הסדרה ועד סופה, הם בין הסיבות לכך ש'הסופרנוס' נחשבת ליצירה מיתולוגית ששינתה את פני הטלוויזיה, יצירה שהפכה אותה ממדיום "נחות" לאמנות גבוהה.

 

הנה עוד סיבות: 'הסופרנוס', סדרה על ראש המאפיה של ניו ג'רזי שלוקח פרוזאק והולך לטיפול נפשי, שילבה ניתוח פסיכולוגי עם אלימות לא מתייפייפת, מהסוג שהמצלמה תמיד הוסטה ממנה: סצנות מפורטות ולעיתים סתומות של חלום, תיאורים מעמיקים של דמויות משנה, יחסים סבוכים של הורים וילדים, כאלה שאף היוו ציטוטים ליחסים מורכבים באימפריות רומיות (במיוחד עם האמא ששמה ליביה), או לפחות בסדרות שנעשו עליהן, כמו 'אני, קלאודיוס', לצד התבוננות על מהלכי המאפיה כעסק משפחתי מורכב.

 

עם עלייתה היא זכתה מיידית לכל סופרלטיב המוכר למבקרי התרבות באשר הם. ב'ואניטי פייר' נכתב שהיא "כנראה יצירת המופת הגדולה מכולן בתרבות הפופולרית עד היום". דיוויד רמניק מה'ניו יורקר' כתב שזה "ההישג העשיר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה". ב'ניו יורק טיימס' קבעו שהסדרה "היא אולי היצירה הגדולה ביותר בתרבות הפופולרית האמריקאית ב־25 השנים האחרונות". אפשר רק לדמיין איך כל מי שדחה את צ'ייס ואת יצירתו בשאר הרשתות והערוצים, כלומר כולם, אכלו את כובע הפדורה שלהם.

 

היו אמנם הבלחות טלוויזיוניות קודם לכן, ועל כך בהמשך, הייתה אפילו סדרת "אוטר" שהפיחה רוח קולנועית ייחודית ואיכותית על המסך הקטן, הלוא היא 'טווין פיקס' של דיוויד לינץ'. אבל היא עלתה וירדה במהרה (1990–1991) והותירה חותם עד היום בחוגים מסוימים, מבלי לגרום למפנה דרמטי אחריה בתעשייה. הנוף סביבה נשאר זהה.

 

כל זאת עד 'הסופרנוס', שסיפקה פרשנות חדשה לז'אנר קלאסי, עם אנטי־גיבור (המשוחק להפליא על ידי גנדולפיני, שכמו רוב השחקנים בסדרה לא היה מוכר עד אז), ואשתו המשת"פית אך האהובה כרמלה (אידי פלקו, כנ"ל), קצב משלה, אווירה, עריכה, צילום ועיצוב ובעיקר כתיבה מרובת רבדים שהטלוויזיה לא באמת הכירה קודם. התסרוּט בסדרה היה כל כך משובח – לא פלא שהצמיח מתוכו יוצרי סדרות טלוויזיה אחרים, שבראו בהמשך יצירות מופת משלהם, כמו מתיו וויינר, יוצר 'מד מן', או טרנס ווינטר ('אימפריית הפשע').

 

"כדי להבין עד כמה היה המפנה בזירה הזאת רדיקלי, צריך להבין איזה בוז רחשו לטלוויזיה במשך 50 שנה", כותבת אמילי נוסבאום, מבקרת הטלוויזיה של ה'ניו יורקר'. "עד אז אפילו היוצרים הכי גדולים ידעו לומר שמדובר במדיום נגוע שכל ייעודו למכור סבון. עם תחילת המילניום פתאום התבהר לצופים שטלוויזיה היא משהו שאפשר לא רק ליהנות ממנו אלא גם ממש להעמיק בו ולנתח אותו, מדיום שיכול לאתגר ולגרום להתעלות, לא רק לבדר. (…) היה זה העשור הראשון שבו יצירה טלוויזיונית נחשבה לאמנות. (…) מה ששנות ה־60 היו למוזיקה ושנות ה־70 לקולנוע, העשור של תחילת המילניום היה לטלוויזיה".

+

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה?
השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: יונתן פופר

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019