אחת המשימות המורכבות ביותר להעברת מסרים היא לא רק לשנות תודעה, אלא לייצר הנעה ממשית לפעולה.
חברות פרסום ושיווק מתפרנסות מהניסיון להזיז את הקהל הפוטנציאלי לביצוע הפעולה המתבקשת, בין אם היא רכישה או שינוי עמדה – וכך גם ההצבעה בקלפי. המשימה, שאף פעם אינה קלה, הופכת עוד יותר מורכבת בבחירות הקרובות. היכולת להניע ולהזיז אנשים לבחור אחרת כדי לשנות את המפה הפוליטית גורמת כאב ראש לרבים מהיועצים והספינולוגים.
בישראל ההצבעה ממילא שבטית בחלקה הגדול, אם לא רובה. במשך שנים ארוכות טופחה גישת ה"הם ואנחנו". מזרחים מול אשכנזים, מפא"יניקים מול השאר; ובעשור האחרון – נתניהו ולא נתניהו. ההצבעה אינה מודעת או משקללת באופן רציונלי מעשים. ההוכחה הניצחת ביותר לכך היא משה כחלון, שכמעט נמחק מהמפה הפוליטית למרות שרוב הקדנציה שלו עסק בעבודה למען בוחריו והקפיד להעביר את מסרי הקמפיין לאורך הקדנציה ובעת הבחירות, בצורה רציונלית ופונקציונלית. המסר לא עבר. קהל היעד רצה שיוך ולא הסברים רציונליים, ובכך הותיר את כחלון כמעט ללא כוח פוליטי.
גם הסמיכות הכרונולוגית של שתי מערכות הבחירות מקשה מאוד על מלאכת הספינרים ויועצי התקשורת למיניהם. קשה לייצר להט כשמערכה אחת הסתיימה על סיפו של קיץ לוהט, והנה מגיעה עוד מערכה שמשרה רפיון ידיים בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה", ובבסיסה החשיבה המקובלת כי לא ניתן לשנות דרמטית את המפה הפוליטית. באמת שום דבר מהותי לא אירע בחודשים האלה הקשור למצב מדיני, ביטחוני או כלכלי שיגרום לתזוזה בהצבעה.
היכן יש פתח לשינוי?
השינוי יכול לבוא מקהל ה"נסחפים". אלו שנדדו בהתלהבות לרשימת כחול לבן כחיבור חדש ומפתיע, ובמציאות התזזיתית שלנו עבורם זו כבר מפלגה שהתיישנה ואכזבה אותם. כך גם בוחרי פייגלין, שראו איך קוריוז מתנפח לממדי ענק, אבל גם מתפוצץ להם מול הפרצוף.
המצביעים הללו זקוקים לסם המרגש הבא להתחבר אליו. חלקם יכולים למצוא זאת בדמותו של ליברמן החדש־ישן, שנהיה מוצא להצבעת מחאה גם מימין וגם משמאל – לנתניהו כמו גם לכוחם של החרדים והדתיים.
השינוי התודעתי יכול גם להגיע מההיבט האסטרטגי. היכולת לשכנע מצביעים למקסם את כוחם הפוליטי שאולי הלך לאיבוד בבחירות מועד א'. העברת המסר כי כעת יש הזדמנות לתקן עיוות שבו קולות רבים הלכו לאיבוד על גבול אחוז החסימה, או כי הם הופנו למפלגה שגודלה לא היווה יתרון. כאן נוכל לראות אולי צמיחה מחדש של מפלגת העבודה על חשבון כחול לבן, או הליכוד על חשבון מפלגות ימין קטנות יותר.
גם המפלגות הערביות כבר הבינו שכשלו במערכת האחרונה ועליהן להתאחד. בוחריהן, שהפגינו אדישות, ייתכן ויבינו כי הם מנציחים עוד יותר את הניכור שלהם כאשר הם נותרים מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטית, ו"יתקנו" את התמונה מהמערכה האחרונה. הדבר דורש התגייסות מלמעלה של מנהיגות ערבית שתצא לקמפיין אגרסיבי פנים־מגזרי.
ולבסוף, האם נראה כאן קמפיין אמוציונלי – ה"געוואלד" לדורותיו? גם אם יהיו ניסיונות למחטפי הרגע האחרון, קשה מאוד בסמיכות גדולה כל כך לקמפיינים הקודמים, לייצר שוב בהילות שתניע לפעולה. גם אשף ה"געוואלדים" נתניהו מבין שהשילוב של קיץ חם, ההתשה החברתית שהותירו הבחירות האחרונות והתחושה הפרגמטית שהתמונה הפוליטית די קשיחה – יגרום לכך שיהיה קשה עד אולי בלתי אפשרי להניע את הבוחרים להתעורר, בבחירות הכה מיותרות הללו.
צילום: אילן אסייג, 'הארץ'
