באקדמיה ובבתי הספר למפקדים, עוסקים לעייפה בשאלה "מיהו מנהיג" וכיצד ניתן לזהות אותו. לעיתים יש הבדל גדול בין אדם שממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, לבין כזה שמצליח לסחוף אחריו אנשים או לייצר מהלכים פורצי דרך. השמות הגדולים של המנהיגים שהשפיעו על ההיסטוריה שלנו באופן חיובי או שלילי – שעמדו מאחורי מלחמות מפוארות או החלטות היסטוריות – היו אנשים בעלי יכולות משוכללות, לצד פגמים אישיותיים רבים; אבל לרובם היו מכנים משותפים של חזון וכריזמה.
האם ייתכן שהעידן הזה מאחורינו? בשנים האחרונות אנחנו מטפחים עוד ועוד מנהיגים שהם "אנטי־מנהיגים" – בדיוק ההפך מדמות נשגבת שאנשים הולכים אחריה. כמה סמלי ששני בעלי בלורית אדמדמה־צהובה מוזרה מאכלסים שני מעונות מנהיגים. האחד – המעון החשוב בעולם, בוושינגטון; והשני, עדיין חשוב מאוד (ובעבר החשוב ביותר), בלונדון.
אנחנו בעידן ה"פוליטיקלי רונג". אי־תקינות פוליטית. מה שאסור להגיד ומה שלא נאה להגיד, ובעיתוי הלא נכון – תופס נפח בכלי התקשורת; ומי שנמצא בתודעה, מתקדם
הג'ינג'יוּת במקרה שלהם היא גם אופי. אפשר לדמיין את דונלד טראמפ ובוריס ג'ונסון כנערים ואז להבין בדיוק מדוע קשה היה לנבא כי יהיו מנהיגי העולם. הם קרוב לוודאי היו ה"טראבל מייקרים", שגרמו כאב ראש למורה או לגננת שלהם. הם אלה שנוטים לומר מה הם חושבים, רגע לפני שהם חושבים מה עליהם לומר. וזה צביון המנהיגות שלנו כיום: היא איננה ניתנת לחיזוי, היא לא פועל יוצא של דרך שנעשתה עד לפסגה. היא פעמים רבות תוצאה של פסילת האלטרנטיבות.
קרוב לוודאי שעידן האנטי־מנהיגים הוא תוצר של עידן הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי, שהעלו את הווליום הכללי של השיח. אנשים רגילים ואפרוריים מתקשים לעבור את משוכת תשומת הלב הציבורית, גם אם מדובר באנשים רבי־הישגים ויכולות. פוליטיקאים רבים זיהו והבינו כי הדמויות שמצליחות לקבל יותר זמן מסך, לייקים, צפיות או פיברוטים – הן אלה שצועקות חזק יותר, מפיקות אמירות יותר מזעזעות או קיצוניות או נכנסות לעימותים מדוברים. עידן הפוליטיקלי קורקט מת, הוא לא מוביל לבלפור, לדאונינג 10 או לבית הלבן. הוא משאיר את ה"תקינים", כנראה, בבית.
אנחנו בעידן ה"פוליטיקלי רונג". אי־תקינות פוליטית, אם נרצה את המונח בעברית. כל מה שאסור להגיד וכל מה שלא נאה להגיד, ובעיתוי הלא נכון – תופס נפח בכלי התקשורת; ומי שנמצא בתודעה, מתקדם.
קשה להאשים רק את המדיה שהשפיעה על המסר. צריך גם להביא בחשבון שיש טשטוש הולך וגדל של אידיאולוגיות. ופעמים רבות מערכות הבחירות סובבות לא סביב ה"אישיו" אלא סביב האישיות. וכשאין דיונים ערכיים משמעותיים, אז בחירת האנשים נוטה לדמויות צבעוניות ובולטות יותר שמבטיחות יותר בגדול ומעבירות מסרים פשוטים ולא מורכבים.
צריך לזכור שפעמים רבות מדובר בהצבעת "נגד", כזו שנועדה למנוע ולשלול את מה שהיה. היא בדרך כלל, לצערנו, רחוקה מלקחת במלוא כובד הראש את "מה שיהיה".
אז אפשר להיאנח ולהתלונן על כך שפעם המנהיגים היו נשגבים וראויים להערצה. בהחלט קל להתרפק על צ'רצ'יל ורוזוולט, להיזכר במנהיגות כבדת משקל ורבת־אחריות. אבל בעידן הזה שבו כולם נגישים לציבור, וכך גם הפגמים האישיים והחולשות שלהם, סביר להניח כי גם המנהיגים של פעם היו נתפסים מעט פחות "מושלמים" ומעט יותר אנושיים מכפי שהם נתפסו. ועם זאת, צריך להשלים בצער עם העובדה שהכללים השתנו והשכלה, ניסיון, ותק וכובד ראש – איבדו מערך מנייתם לא מעט.
