אנשים לא חייבים לעלות על בריקדות. אזרחים לא מוכרחים למחות. כלומר, מחאה נוקבת היא מעשה ראוי בעת משבר – ובכלל – אבל היא לא מתאימה לכל אדם, לכל קבוצה. ובהקשר הזה, אין דין ישראל קטורזה כדין אסף אמדורסקי (ע"ע משפיעים בתרבות).
קטורזה אינו סטנדאפיסט גדול. הסטנדאפיסטים הגדולים בהיסטוריה, וגם בהווה, הם אלה שבועטים במוסכמות. ממהפכת הקללות של לני ברוס ועד האנטיפתיות של לואי סי.קיי. ולא כולם חייבים להיות כאלה. ג'רי סיינפלד, נניח, לא באמת עצבן אף אחד והוא עדיין סטנדאפיסט ענק. אבל יש את אלה שאוהבים את האמצע. בדיוק האמצע. הז'אנר המשפחתי, שהוא רימייק ל"קחו את אשתי, בבקשה" של "חגורת הבורשט" בשנות ה־50. כאלה שמחפשים את נקודת ההסכמה הקהלית הרחבה ביותר, כדי לעורר צחוק סביר, מוסכם, שאינו מגרה אף אזור אינטלקטואלי במוח. מטרתם, כמובן, היא לחרוג מתחומי הבמה ולמנף את הקריירה לאזורים הרווחיים באמת, אלה שעל המסך. בתוכניות ההומור, וכמובן בברייק הפרסומות שביניהן.
המחאה מצד קטורזה כלפי הממשלה ויחסה לעולם התרבות במשבר הקורונה הפתיעה כצפוי, למרות קלישותה. הוא מיד זכה לחבילת אייטמים אדירה. ההצעה מלשכת הפרסום הממשלתית הגיעה במהרה, והוא נרתם לקמפיין של משרד הבריאות, עם ההומור העבש הצפוי מצידו. בתמורה לרתימה הוא קיבל שכר של 120 אלף שקל (ישראל קטורזה). לכולם מותר להתפרנס. אבל כדאי לשמור גם על מינימום אינטגריטי. ואם החלטת להילחם על משהו, אז אל תניף את החרב אם רצונך אינו להשתמש בה – אלא רק למכור אותה לכל המרבה במחיר. זה בדיוק מה שעשה קטורזה. וכך הלכה המחאה, ונשארה ההמחאה.
–
