fbpx

אביעד קיסוס: נפשו השסועה של מטופל בהשהיית טיפול

0

הפסיכולוגית שלי חזרה מחופשת הקיץ שלה בת השבועיים, היישר לאמצע החורף שמשתולל בתוכי. אני נשבע שעבדתי על עצמי לא להיות עוין כלפיה בפגישה הראשונה. לא ליפול לתוך מלכודת הילד שננטש, בניגוד ליתר המטופלים שלה, שבטח עשו לה הצגות איומות על כך שהעזה לנסוע, ועוד "בתקופה הכי קשה בחיי". אויויויביצ'ז. תקנו אותי אם אני טועה, לא כל תקופה היא התקופה הקשה בחייכם? בכלל, את המטופלים האחרים שלה תייגתי מזמן כנודניקים ריקים ואובססיביים, עם הבעיות הבנאליות ביותר ונטייה לתוקפנות שהם משתדלים לחנוקולא לגמרי מצליחים.
אבל אני? מטופל־העל? הדמעה על לחיו של ניטשה? הקוקאין בנחיריו של פרויד? הלוא נפשי היא ארץ אקזוטית ומכושפת, ששותפתי למסע ואני תרים אותה באומץ, אוחזים בלפידים ומגלים תגליות מדהימות. אני מורכב מדי בשביל כל הפאסיב־ אגרסיב הזה. די לי באגרסיב.

""מה שלומך?", היא שאלה.
"מזעזע מכל הבחינות", נבחתי, ומיד הבנתי שהחמצתי בזה הרגע את פניית הפרסה היחידה על הכביש המהיר."ממממ…", היא אמרה, ולא ידעה עד כמה היא צודקת.החופשות שלה לא באמת תופסות אותי בלתי מוכן. תמיד בשבועיים האחרונים של אוגוסט, על השעון, שלא אחשוד חלילה שהיא מודדת את מצבי הנפשי ומחליטה בהתאם מתי אני מוכן להפסקה. נוסעת כשנוסעת. ואני מכיר בנסיעותיה, ומכבד את נסיעותיה, ומחכה לנסיעותיה, כמו שמחכים לשרב של סוף אוגוסט או לטילים על תל אביב. ובכל פעם מחדש מכריז ערב נסיעתה על ניסוי אוטו־תרפויטי שלם שבכוונתי לבצע, בדומה לאנשים שנגמלים מאנטיביוטיקה, ואשר בסופו אהפוך למטפל שלי עצמי. אלא שההבדל הנצחי בין אימון סטנדרטי בחדר הכושר לבין אימון עם מאמן תקף גם כאן: כשאני לבד, אני מרים ידיים הרבה יותר מהר.

הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook