במובנים מסוימים, חייו של מבקר המדינה הנוכחי מתניהו אנגלמן קלים יותר מחייהם של מבקרי המדינה הקודמים. במשך כמה חודשים הוא העמיד פנים כאילו הוא "לומד את המערכת", מתוודע לאגפים השונים ולפעולת הביקורת. אך אנגלמן לא בא כדי להמשיך את עבודת הביקורת, הוא בא לבצע מהפכות, שמשמעותן עיקור משרד מבקר המדינה וביטול ההרתעה הגלומה בעצם האפשרות שיפורסם דו"ח שלילי על משרד ממשלתי, רשות ציבורית, נבחר ציבור או פקיד בכיר.
הוא ביטל את האגף שנאבק ישירות בגילויי שחיתות שלטונית, החליט שדו"חות המבקר יעסקו גם במתן צל"שים במקום להתמקד בליקויים הרבים, ולקינוח פיזר לכל רוח את ועדת ההיתרים. זו שהעזה להתנגד לרצונו של בנימין נתניהו לקבל כספים פרטיים כדי להתגונן מול האישומים נגדו (שחלקם בדבר קבלת מתנות מכספים פרטיים, כמה אירוני). במונחים של יעילות, אנגלמן מקבל דווקא ציון גבוה, הבעיה היא שכל היעילות הזו מכוונת להרס מוסד המבקר.
השנה הקרובה עשויה להיות שנת הריאקציה כלפי המבקר, בין בתוך הבית פנימה ובין כלפי יתר מוסדות השלטון. הבעיה עם שלטון ומינויים מבוססי נאמנות היא שלפעמים הפטרון יורד מהבמה. אנגלמן עלול לעמוד בפני הצורך לקבל החלטה אסטרטגית, אם גם אל מול שלטון חדש הוא יתמיד בגישת הביקורת המלטפת, או שיהפוך לגורם נשכני ולעומתי כלפי השלטון. אולי כמו 'ישראל היום', בימים הרחוקים והיפים שבהם הציג עיתונות נשכנית ונאבק בעוולות השחיתות, כלומר – בשנתיים שבהן היה צריך להעיף את אהוד אולמרט ולהעלות לשלטון את נתניהו.
