השנייה הראשונה מלמדת על כל מה שיבוא אחר כך. שם, באותו פרק זמן קצרצר, נקבע העתיד. פיזיקאים עוסקים כבר כמה עשורים בניסיון להבין מה התרחש בחלקיקון השנייה הראשון שאחרי המפץ הגדול. מיליארדי דולרים מושקעים במתקנים כמו מאיץ החלקיקים הגדול בסרן, שווייץ, כדי לנסות לשחזר אירועים מאותו פרק זמן ראשוני, שבו כל היקום, בדיוק כמו שכתוב בספר בראשית, היה פשוט תוהו ובוהו, מרק של קרינה לוהטת – טריליוני־טריליוני מעלות – בתוך מרחב שגודלו כמו כדור טניס, שעוד לא התחבר לכלום. הגילויים שכבר עלו מהמאמץ הזה, כמו חלקיק בוזון־היגס, זה שנותן מסה לכל האטומים, ובלעדיו לא היה כלום, ובעיקר לא תיאוריות הפיזיקה הנוכחיות שהיו קורסות לגמרי, רק פותחים את שערי הגיהינום של חידות גדולות יותר, מייאשות בעוצמתן המגמדת את יכולת המוח האנושי. בינתיים.
חידת המרכז הפוליטי בישראל פחות מאתגרת מחשיפת סודות היקום, אבל היא רלוונטית עד כאב למרבית האנשים שחיים כאן. השאלה הגדולה היא למה המרכז, שנראה כל כך מדויק, כל כך הגיוני, כל כך מתון ומכיל־כל, לא מצליח להרים את עצמו אל עמדת השלטון; אפילו כאשר עומד מולו ראש ממשלה עם כתב חשדות עמוס, וכאשר את אותו מרכז מובילים שלושה רמטכ"לים ואיש תקשורת נוצץ, וכאשר אווירת המיאוס משלטון המשפחה מבלפור חוצה מפלגות. כדי לנסות לפענח את החידה, מוכרחים, בדיוק כמו שעושים המדענים בסרן ובעוד מאות אוניברסיטאות ומכוני מחקר, לצלול אל פרק הזמן הראשוני. אל המפץ הגדול שהוליד את החיה הישראלית הייחודית הקרויה מפלגת מרכז.
עד 1977 לא הייתה מפלגה מהזן הזה בישראל. הראשונה נוצרה אז, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. ד"ש. התנועה הדמוקרטית לשינוי. אבל המפץ שהוליד אותה התרחש ארבע שנים לפני כן, על גדות תעלת סואץ. ובדיוק כשם שהמדענים יכולים לשמוע היום את הרעש שנוצר לפני כמעט 14 מיליארד שנה, כשהיקום נוצר, וממש לראות את רגעיו הראשונים, גם אנחנו שומעים היטב את הקולות במכשירי הקשר של המעוזים, ומצטמררים כאילו זה קורה עכשיו. המפקדים הזוטרים מבקשים סיוע וחילוץ, והגנרלים מאחור אומרים להם לעשות כמיטב הבנתם. תסתדרו. תברחו, אם תוכלו. תילחמו, אם בא לכם. תיכנעו, אם זה מה שאתם רוצים. אתם לנפשכם, אבל אנחנו איתכם. ברוחנו.
אלה קולות המפץ הפוליטי הגדול. ככה נשמע ריסוק ההגמוניה של מפלגת השלטון הנצחית, זו שממשיכיה היום צועקים בנואשות מתוך הקבר הפוליטי כי היא "ייסדה את המדינה". אלא שהריסוק הזה לא הביא לתזוזת מטוטלת מיידית אל הצד השני של המפה. אלה רעידות במרחב שמגיעות אלינו רק אחרי זמן רב. בבחירות שנערכו אחרי מלחמת יום הכיפורים קיבל המערך 51 מנדטים, והליכוד 39. רק אז התחילו להגיע רעידות המשנה הגדולות של המלחמה. המפגין העיקש מוטי אשכנזי, מפקד המילואים מהמוצב היחיד שלא נפל בתעלת סואץ לידי המצרים. ועדת אגרנט. התפטרות גולדה מאיר. התפטרות משה דיין מתפקיד שר הביטחון. מינוי יצחק רבין לראשות הממשלה. תחילת הנסיגה מסיני (הסדרי הביניים). התפטרות רבין בגלל חשבון הדולרים והחלפתו בשמעון פרס, פרשיות השחיתות. עופר, ידלין, אחרים. אלה היו אבני הבניין של היקום הפוליטי החדש.
מפא"י – אז בגלגולה כ'המערך', שהיה שלטון מוחלט במהלך שני דורות – כמעט 20 שנים לפני קום המדינה, וכ־30 שנים מאז שנוסדה, איבדה את הילת מנהיגות הנצח שריחפה מעל ראשה. יוהרת השליטים, שביטויה המוחלט היה בהתנהלות הזחוחה והמבטלת של כל צמרת הצבא, התנפצה כמו נגמ"ש שחטף טיל בחווה הסינית. פעם נוספת ההיסטוריה הוכיחה כי מי שסובל מעליית השתן לראש, יטבע בחרא של עצמו.
תקווה ארכיאולוגית
התנועה הדמוקרטית לשינוי הייתה מרמור שלבש צורה של מפלגה. המתמרמרים היו, ברובם, בניה של תנועת השלטון, אנשים צעירים והגונים שהבינו כי משהו צריך להשתנות. משהו, אבל לא הכל. בראש המפלגה, שנבנתה על רסיסי מפלגות ישנות והתגייסות חוץ־פרלמנטרית של מעמד הביניים החילוני, הציבו את יגאל ידין, רב־אלוף במילואים, הרמטכ"ל השני, שעמד בפועל בראש צה"ל בימי מלחמת העצמאות, מפני שהרמטכ"ל הממונה, יעקב דורי, היה חולה. אבל את המלחמה ההיא ניהלו אחרים. בן־גוריון הוביל, ויגאל אלון ביצע.
ידין הסתובב עם קרחת ומקטרת בפה, פרצוף רציני ומנופח, ודיבר בהמהומים, בלי להוציא את הפייפ מהשיניים. הייתה לו הילה של איש צבא שלא היה מעורב בפשלה הנוראה. הוא אפילו היה חבר בוועדת אגרנט שהוקמה אחרי המלחמה, והחליטה כי מי שאשם בכל מה שקרה לנו זה אלוף פיקוד הדרום החדש אז, בקושי שלושה חודשים בתפקיד, שמואל גונן (גורודיש), וצלבה את הרמטכ"ל הסימפטי ביותר שהיה לצה"ל מאז ומעולם, דדו, דוד אלעזר. הדרג המדיני לא טופל כלל.
רק מעטים, בעיקר אלה שהופיעו בפני הוועדה, עמדו על עולמו הרוחני ועומק מחשבתו של ידין. אורי שמחוני, אז סגן אלוף, שהיה קצין אג"ם של פיקוד צפון וניהל את הזירה כולה במהלך הימים הקריטיים של המתקפה הסורית, לא ידע בהתחלה מה לענות לשאלה של ידין. התפקיד הקרבי האחרון שלו היה מפקד סיירת אגוז, אבל הוא הכיר את מערך הכוחות הפיקודי, הוא הבין מה קורה, ובהיעדר האלוף, קצין אג"ם הוא המפקד. ככה זה היה אז. התפקוד שלו היה מזהיר. אבל ידין לא התרשם. תגיד, הוא שאל את שמחוני, איך העזת לתת הוראות למח"טים ולמפקדי אוגדות שבכירים ממך בדרגה? מה ההכשרה שלך? בסך הכל שנה בפו"ם (בית הספר לפיקוד ומטה). שמחוני לא התבלבל. ומה, הוא ירה חזרה, הייתה ההכשרה שלך כשקיבלת את כל צה"ל? קורס מ"כים של ההגנה בג'וערה? ידין האדים, אמר לשמחוני לעוף מהחדר בגלל החוצפה, ורק השכל הישר של השופט אגרנט, יו"ר הוועדה, הותיר אותו שם.
הציבור לא ידע על הדיאלוג הזה. ידין, שעד אז התמקד בארכיאולוגיה, נתפס כתקווה מרעננת. המנהיג השני של ד"ש היה פוליטיקאי שאפתן ומוכשר מאוד, עורך הדין שמואל תמיר. למעשה, תמיר טען לזכויות היוצרים של מפלגת המרכז. שמונה שנים לפני כן, אחרי עימות מתמשך עם מנחם בגין, פרש מגח"ל, והקים את המרכז החופשי. מבחינת השם, תמיר צדק. הוא הראשון במערכת הפוליטית שהשתמש במונח "מרכז", אבל זו הייתה מפלגת ימין קטנה, שקיבלה בבחירות לכנסת השביעית רק שני מנדטים. והיה גם אמנון רובינשטיין, המשפטן הצעיר והחכם, מתנועת שינוי.
נערכו פריימריז פתוחים, בפעם הראשונה בישראל, וד"ש יצאה לדרך. שילוב של שמאל ותיק, יגאל ידין מההגנה, מתנועת העבודה, שמואל תמיר, שהגיע מחרות, ורובינשטיין מהשכל והתפיסה הליברלית. הדנ"א נוצר. הצהרת כוונות ליברלית אך אחראית, שילוב כוחות בין שמאל וימין, שקיפות ודמוקרטיה. הדרישות היו ברורות. שינוי שיטת הבחירות, הפרדת הדת מהמדינה, יצירת חוקה. במילים פשוטות – תיקון המחדלים, חלקם מכוונים, שבן־גוריון יצק לתוך פיגומי המדינה החדשה מיד עם היוולדה.
עכשיו, כל מה שצריך זה מצביעים. 75% מאלה שהגיעו היו אשכנזים. רובם ממחנה השמאל. התוצאה, מבחינת המפלגה, הייתה מעולה. 15 מנדטים. מפלגת המרכז הראשונה לא התיימרה להחליף את השלטון. היא רצתה להיות לשון המאזניים בין שני הגושים הגדולים. עמדת ההכרעה שתשיג, כך האמינו, תיתן להם כוח לבצע את השינויים ההכרחיים בפוליטיקה ובחברה הישראלית.
החשבון השתבש. הליכוד אמנם לא המריא במיוחד בבחירות המהפך של 77', הוא עלה ב־10% בלבד, מ־39 מנדטים ל־43, אבל ראשו של המערך נערף. מ־51 המנדטים שהיו לו, נותרו רק 32. פער המנדטים האדיר בין הליכוד והמערך הנהיר את המפלגות הדתיות והחרדיות אל מנחם בגין. עד אז הן הסתופפו כאנוסות מתחת לכנפי הסוציאליסטים ששלטו, אבל עכשיו, סוף־סוף, מותר ללכת עם אלוהים, עם הלב ועם הכסף. הקואליציה נולדה בלי ד"ש, אבל בגין שמר למענה חמישה תיקים. בסוף, חלשה ומותשת, לא ממש רלוונטית לכלום, ד"ש הצטרפה לממשלה. תיקים לא חשובים, אפס השפעה. ההתפרקות התרחשה עוד במהלך הקדנציה. בבחירות שהגיעו אחר כך ד"ש כבר לא הייתה קיימת. רק שריד אחד ממנה, אמנון רובינשטיין, הוליך אל הקלפי מפלגונת זעירה, שינוי, שקיבלה שני מנדטים. המרכז התאדה. ב־1981 הכנסת העוקבת, העשירית, נשלטה בידי שני ענקים. הליכוד עם 48 מנדטים, המערך עם 47. בגין הרכיב את הממשלה, והוליך את צה"ל למלחמת לבנון.
תקראו לנו מרכז
22 שנה עברו מאז שידין, תמיר ורובינשטיין ניסו להשפיע על המפה הפוליטית עם מפלגת מרכז, לפני שמישהו העז לחזור על הפארסה. אבל כמו אחרי פרידות כואבות, הזמן מנפה את כל הימים השחורים, ומותיר על מסננת הזיכרונות רק את פירורי האור הזוהר. בבחירות של 99' שוב קמה מפלגת מרכז. למעשה, אפילו שתיים. צריך לזכור את התקופה ואת המבנה הפוליטי בשנה ההיא. נתניהו מסיים את הקדנציה הראשונה שלו, אהוד ברק נבחר להוביל את מפלגת העבודה, והבחירות מתנהלות בשני פתקים, ראש הממשלה נבחר באופן ישיר.
הדנ"א התפרץ. אמנון ליפקין־שחק, רמטכ"ל שזה עתה פרש, צנחן, יפה תואר ורב־קסם, מתאחד עם רוני מילוא, מנסיכי תנועת החרות שבדיוק סיים קדנציה כראש עיריית תל אביב, ועם דן מרידור, הפורש הבולט והראשון מקרב בכירי הליכוד מממשלת נתניהו הראשונה. מוקמת מפלגה חדשה, תערובת ימין־שמאל, שרוצה לשנות את השיטה, להחדיר שקיפות ולייצג את ישראל הישנה והטובה, זו שמעולם לא הייתה. השם ברור. "מפלגת המרכז". בגלל שיטת הבחירות ששונתה עוד בכנסת הקודמת, רעיון לשון המאזניים מוכרח להתפתח. לקואליציה כבר אין ערך כזה, ליפקין־שחק מצהיר על היעד: ראשות הממשלה. נוצר הייפ גדול. זה נראה ריאלי. על העגלה קופץ, היישר מכס שר הביטחון, איציק מרדכי, שנוטש את הליכוד ואת ביבי רגע לפני הבחירות. ליפקין־שחק היה אמור להיות הגנץ של 99', אבל גם אז, בדיוק כמו עכשיו, מאבקי האגו על ההנהגה שינו את ההיררכיה הטבעית. על פי המיתוס, הארבעה החליטו כי המוביל ייבחר באמצעות סקר. איכשהו, מרדכי זכה. מאחורי הקלעים סיפרו סיפור אחר, שליפקין־שחק החליט לוותר, שום סקר ושום כלום. ההחלטה על מרדכי, אלוף שלושת הפיקודים שזכה שלוש שנים לפני כן במקום הראשון בפריימריז בליכוד, באה להם די בקלות.
החורבן של מרדכי הגיע בעימות טלוויזיוני מול ביבי. תסתכל לי בעיניים, הוא שאג שוב ושוב על ראש הממשלה, תסתכל לי בעיניים, אתה יודע שאתה משקר. ב־99', סגנון כזה נתפס כלגיטימי רק בכיכר השוק. ההופעה הזו גרמה לביבי להתפרק, להזיע. אבל הייתה גם רחוקה מלבנות את מרדכי כמועמד לגיטימי לראשות ממשלה. ככל שמועד הבחירות התקרב, התנאים השתנו. מרדכי נישק את זקנו של הרב כדורי וזכה לסלידה ממצביעים אשכנזים ממרכז הארץ. בסוף הסיר את המועמדות שלו, והמפלגה רצה רק לכנסת. ההרפתקה שהתחילה בסקרים שסבבו סביב 20 מנדטים, הסתיימה בשישה בלבד.
באותה מערכת בחירות נוצרה עוד מפלגת מרכז. טומי לפיד, אבא של יאיר, העלה על השלד המפלגתי של אברהם פורז ומפלגת שינוי את כל שפעת הבשר הלוחמני שלו, והתחיל להמריא על רעיון החילוניות המוחלטת. הוא הצהיר שזו תנועת מרכז. לא ימין, לא שמאל. רק טומי. התוצאה הייתה שישה מנדטים, שלא הצטרפו לקואליציה של ברק. או אנחנו או ש"ס, לפיד אמר, וברק, בניגוד גמור לשאגות ההמונים שמילאו את כיכר רבין בליל הניצחון עם הקריאה "רק לא ש"ס", דווקא הכניס את האחרונים לממשלה.
ארבע שנים מאוחר יותר, בבחירות של 2003, כאשר בראש הליכוד עומד כבר אריק שרון, התחילה התמונה להתבהר. אבל כמו תמיד איש כמעט לא הבין מה הוא רואה. בראש שתי המפלגות הגדולות עמדו שני אלופי צה"ל לשעבר, זה מול זה. הם אפילו לחמו יחד במלחמת יום הכיפורים. עמרם מצנע, אז סגן אלוף ומג"ד שריון, היה באוגדה של אריק, והשתתף בקרבות האימים בחווה הסינית, ערב הצליחה. מפלגה מול מפלגה. בבחירות הקודמות הן היו מפלגות בינוניות, כמעט שוות. המערך, אז קראו לו ישראל אחת, עם 26 מנדטים, הליכוד עם 19. עכשיו, כאשר ביטלו את הבחירות האישיות לראשות הממשלה, הן שוב מתמודדות זו מול זו, מפלגה מול מפלגה. ימין מול שמאל, אלוף מול אלוף.
קשה לחשוב על שני אלופים כל כך שונים, כמו שרון ומצנע. שמם באמת מעיד עליהם. אריק מעולם לא ויתר על התמקמות בתפקיד מלך החיות, בכל מצב ובכל תנאי, ומצנע באמת הקפיד על צניעות והצטנעות. גם בכישורים שלהם היה הבדל. מצנע היה אמנם מפקד אהוב ומוערך, אבל את שרון, מגדולי מפקדי השדה שצמחו בצה"ל, החיילים העריצו. התוצאה התבטאה בקלפי. הליכוד הכפיל את הכוח, ויצא מהקלפיות עם 38 מנדטים. מפלגת העבודה התחילה להכיר, בפעם הראשונה בתולדותיה, את הקידומת 1 למספר המנדטים שתקבל מעתה. ב־2003 היו אלה 19 בלבד. מפלגת המרכז של טומי לפיד, שינוי, אמנם זכתה בהישג אדיר, 15 מנדטים, אבל איבדה שוב את מטרת הקיום, את הרזון ד'אטרה של לשון המאזניים, בדיוק כמו ד"ש 25 שנים לפני כן. אפשר גם בלעדיה.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
–
- נתניהו, הבוחר, ושִכחת הקורונה שבוא תבוא // הטור של רותם דנון
- משבר הקורונה ויחסי נתניהו והחרדים | או: מדוע הכיפה ניצחה את הקופה | מאת אמיר אורן
