תארו לכם שאף אחד לא היה מכריח אתכם לפקוד את מקום העבודה שלכם. יכולתם להפסיק להגיע – ולא רק שלא הייתם מפוטרים, והמשכורת הקבועה שלכם הייתה ממשיכה להיכנס בכל חודש אל חשבון הבנק, אלא שאחרי שנה כזאת הייתם מתבשרים שהבוס שלכם החליט לתת לכם העלאה.
זה אולי נשמע כמו חלום, אבל זוהי המציאות של חברי הכנסת. אחרי שנה שלמה שבה המשיכו להשתכר כ־44 אלף שקלים מדי חודש, אף שללא ממשלה קבועה מקום העבודה שלהם נמצא לאורך כל 2019 בקיפאון כמעט מוחלט – בינואר הקרוב שכרם יעלה בעוד 1,300 שקלים.
אחרי שנה שלמה שבה המשיכו להשתכר כ־44 אלף שקלים בחודש, למרות שמקום העבודה שלהם נמצא לכל אורך אותה שנה בקיפאון כמעט מוחלט, בינואר הקרוב שכרם יעלה בעוד 1,300 שקלים
העלאת השכר הזאת לא מגיעה כי מישהו חושב שחברי הכנסת עבדו קשה השנה, אלא מכיוון ששכר הח"כים נקבע על פי מנגנון עתיק – כזה שקבע כי יש להצמידו לעליית ממוצע השכר במשק. בפועל, שימוש בנוסחה הזאת במשך שנים הוביל לכך שכיום חברי הכנסת כבר מרוויחים יותר מפי ארבעה מהעובד הממוצע בישראל – ומגדל השן שלהם הוא הגבוה ביותר מכל מדינות המערב, שבכולן כמעט הפערים קטנים יותר.
על העומסים בבתי החולים, הצפיפות בכיתות הלימוד ואי־השוויון בין המרכז לפריפריה בישראל – הפוליטיקאים שלנו ממהרים למחות בכל פעם שמתפרסם הדו"ח השנתי של ארגון המדינות המפותחות, ה־OECD, שממחיש עד כמה מצבנו ירוד ביחס לעולם המערבי. אבל על שכרם המפליג של נבחרי הציבור? חברי כנסת בודדים בלבד משמיעים קול צעקה. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לשנות את השיטה, אך כדי לעשות זאת יש להשיג רוב קולות בכנסת. כאשר מקבלי ההחלטות הם אלו שהכיס שלהם ייפגע מהמהלך, מה הפלא שפעם אחר פעם רובם מכריע נגד. אפילו כשניתנה לחברי הכנסת האפשרות לוותר על התוספת לשכרם בהתנדבות, בשנה הראשונה יותר מרבע מהם הצטרפו ליוזמה, אבל החל מהשנה שאחרי צנח המספר לכזה שאפשר לספור על יד אחת.
בשבועות האחרונים ביקרתי מספר פעמים בכנסת. כבר בהגיעי לרחוב קפלן הירושלמי, שלרוב גדוש בכלי רכב, קידם את פניי מרבד של מדרכות פנויות צבועות כחול־לבן. עברתי בלי להמתין בתור בבידוק הביטחוני, שוטטתי במסדרונות ריקים, וכשנכנסתי לאחד מחדרי הוועדות גיליתי שלא רק שאצטרך לשבת בו לבד, אלא גם בחושך – הנורה סירבה להידלק.
כל אלו הם כמובן תוצר של הפלונטר הפוליטי שמסרב להיפרם, ועוצר את חברי הכנסת מלהגיש הצעות חוק, לקיים דיונים בוועדות, לפקח על עבודת הממשלה ולהצביע במליאה. ייאמר לזכותם שמבין 120 באי המקום, הרוב כנראה באמת ובתמים רואים בעבודתם שליחות, ומצפים כבר לחזור לפעילות (או במקרה של הח"כים הטריים, פשוט להתחיל בכזו).
אבל ביום שבו הליכה לבחירות שלישיות כבר נראית כמו גזירת גורל בטוחה, והלופ הבלתי נגמר הזה פוגע לכולנו בכיס – לא ייתכן שחברי הכנסת מתפרנסים כרגיל. כי כשזה המצב, טבעי שלא יהיה להם מספיק בוער למצוא דרך להסתדר ביניהם, להקים ממשלה ולחזור לעבוד בשבילנו. אחרי הכל, אם היו מאפשרים לכם להמשיך להחזיק במשרה שלכם ולקבל שכר בלי להתאמץ, לכמה מכם היה דחוף לחזור לעבודה?
