fbpx

מבלפור עד וואטסאפ // יעל אפטר

0

48 מילים מונה ההצהרה אשר שלח הלורד ארתור ג'יימס בלפור ב־2 בנובמבר 1917 ללורד רוטשילד, והפכה לאחד מרגעיה המכוננים של התנועה הציונית. רגע שבו הפך חלום המדינה היהודית לתוכנית עבודה. 

48 מילים הספיקו להכניס מרץ חדש באיבריהם התשושים של אבות הציונות, לספק להם אנרגיה להמשיך לכתת רגליים בין אומות העולם, עד אשר יקימו בית לעם היהודי. 48 מילים שהפכו לתקומה ולמלחמות, לחוקי יסוד והסכמי שלום, לתעשייה וחינוך, חקלאות והיי־טק. 

משפטים קצרים ותיאורים מתומצתים היו חביבים על היהודים לאורך השנים. מעשרת הדיברות שנתנו חוקה ותורת מוסר שלמה על שני לוחות, דרך הצהרת כורש ועד לתורה כולה על רגל אחת. בבחינת, תנו לנו חתיכת דף או אבן עם כמה חריטות עליה – ואנחנו כבר נסתדר מכאן. לא פלא שמערכת ציבורית שלמה תפקדה, בשנותיה הראשונות של המדינה, באמצעות הפתקים של מפא"י. אם יש פתק – יופע מיד. 

"הגניאלוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים הייתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור", כותבים עמוס עוז ופניה עוז־זלצברגר בהקדמה לספרם 'יהודים ומילים', אבל נראה שבדורות האחרונים, הישראליים מאוד, משהו בגחלת הזו כבר לא מנצנץ בזוהר. 

בן־גוריון, שאמנם פאר ספרייתו וידיעתו בשפות נודעו למרחקים, ניסה להרחיק את חשיבות המילים ולהתמקד במעשים. אולי התאווה להמשיך בכך את חלוצי העליות הראשונות לישראל, שזנחו את אותיות הגמרא של החדרים החשוכים בבתי אביהם, והגיעו לחצוב בסלעים ולא במילים. אולי רצה להבליט את כוח הרצון והמימוש שלו על פני עסקנים מדופלמים שהעדיפו לחכות למשפט עמום של מישהו מהאו"ם. אבל בכך נתן אשרה לעם שכדאי להעדיף מעשים, והעם, כלומר אנחנו – אימץ את הבשורה הפרקטית בשתי ידיים פנויות מכלי כתיבה. 

העיסוק במילים נדחק לטובת המעשים. זלזול בהחלטות בינלאומיות, למשל, קיבל פה מקום של כבוד, ספורט לאומי של ממש: הדיפה לרוחק. אבל נובמבר הוא חודש טוב להזכיר לנו את חשיבותן של מילים – גם אלו של הגויים. נובמבר היה חודש מכונן לתקומת היהודים דרך כתבים. עם הצהרת בלפור ב־2 בו 1917, ועם החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה – ב־29 בו, בדיוק 30 שנה מאוחר יותר. מילים כתובות הן תחילת התקומה שלנו – והיא תלויה גם בדרך שבה נבחר להגשים אותה. הכל כתוב – והרשות נתונה.  

בשנים האחרונות אנחנו כותבים יותר מכל דור אחר, אבל לא מייחסים לכך חשיבות. "אל תתפוס אותי במילה" הוא משפט ישראלי מוכר וידוע, שבא בדרך כלל מפי אנשים שרק מחכים בפינה, לתפוס אותך במילה. אנחנו שולחים הודעות וואטסאפ אינסופיות, מעלים פוסטים ומצייצים מבוקר עד ערב. לעיתים אנו מתעייפים מהמילים – ומחפשים פרצופים. לו בלפור היה שולח את הצהרתו בוואטסאפ, מעניין איזה אימוג'י היה חיים ויצמן שולח בתגובה. 

בהסתכלות על המערכת הפוליטית שלנו, נדמה בצער שהפכנו לעם שאין לו מילה. יש לו המון טקסטים והודעות, מלא הצהרות, שפע של משפטים ובליל של אמירות, ציטוטים, הכרזות ונאומים. אבל בפעם הבאה, חברי כנסת ושרים, כשאתם זורקים הצהרות לחלל האוויר הדחוס במליאת הכנסת – נסו לכבד אותן ואת עצמכם. אנחנו כן נתפוס אתכם במילה. אם לא היינו תופסים את בלפור במילה – לא הייתה פה מדינה.  

צילום: ויקיפדיה

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook