את המשפט הבא יש לקרוא ברוב קשב וריכוז. הוא עלול לקומם, להרתיע, להרתיח. להוציא דיבת הישראלים כולם, לכאורה.
"הרוצחים בשואה לא היו בהכרח סדיסטים צמאי דם. הם היו אנשים רגילים ופשוטים, אנשים כמוך וכמוני, שבנכונות, אפילו ברצון ובתשוקה, לקחו חלק בתהליך שתכליתו היחידה הייתה השמדת עם".
סליחה?
אמור שנית?
"אנשים כמוך וכמוני"? הרוצחים? בשואה? מילא "כמוני", בדברך על עצמך, אבל "כמוך"? ישראלים מהסוג היהודי? תכונות מפלצתיות כאלה חבויות גם בעם ישראל ועלולות בנסיבות מסוימות להגיח?
מי מסוגל לנפק קביעה כזו, ועוד במוסד המוקדש לשואת יהודי אירופה?
- פרופ' ישעיהו ("יודו־נאצים") ליבוביץ?
- חנה ("הבנאליות של הרוע") ארנדט?
- אלוף יאיר ("תהליכים") גולן?
והתשובה הנכונה: אף לא אחד מהם, אלא בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. המקור: נאום ביד ושם, 1996.
לא צריך דמיון פרוע כדי לשער איך היה נתניהו של 2021 מגיב לאותה אמירה, אילו נשמעה מפי אחד מיעדי התקפותיו. אילו מטעמים היה עושה ממנה וממנו. אבל לו מותר, כי בשעתה חלפה לה ללא תשומת לב, ומאז נטמנה במעמקי ארכיון המדינה.
ומשם, מהארכיון, אפשר גם לחלץ אותה, ולצידה גם היגדים משונים או מסעירים אחרים של נתניהו שנבלעו בשעתם בהמולה הכללית.
קחו למשל את אחד מנאומי החנופה שלו לבוחריו מעדות המזרח:
"יש אנשים ויש תנועות בישראל שחושבים שאנחנו צריכים להיות 'כור היתוך', שיבשל ויטחן את כל האנשים עד שייצא בסוף אדם ישראלי אחיד. ישראלי כזה שישכח את המורשת הייחודית של העדה שלו, שיתנתק מכל המיוחד והשונה שיצרו אבותיו במשך הדורות".
הקהל מוזמן, בעצם, לראות בעיני רוחו את מקס ומוריץ, או מוטב מזל ומכלוף, מושלכים לתוך תנור ענק המבשל וטוחן אותם, לש עיסה ואופה את הישראלי האחיד, נטול הייחוד העדתי (ותמיד כדאי לשרבב את המילה "אבותיו" שהקהל מתמוגג לשמוע, בין משום אבא פרטי ובין בזכות בבא כלשהו).
ועוד מרחף באוויר חזיון הזוועות של המותכים בכור, מנחית הנואם את שורת המחץ:
"ובעצם, אתם יודעים לְמה הם התכוונו? שנהיה כולנו אשכנזים".
ואשכנזי, כידוע, זה רע, יש מחיר למשתכנז, פטור מלהוסיף הנואם האשכנזי שאינו מודע לאשכנזיותו. ולא שמוצאו אינו מעסיק אותו. להפך. שנים לפני שמצא באילן היוחסין שלו שורש ספרדי, הכריז "אני כורדי". בגאווה, כמובן, הוא גא בכורדיותו. למעשה כולנו כורדים, הסביר, כי אברהם אבינו הגיע מאור כשדים. באותו נאום סיפר כיצד המרה את פי יועציו, שבאטימותם אסרו עליו ביום עמוס לעייפה לבקר אצל חוגגי הסהרנה.
לא יקום ולא יהיה, מרד בהם. על הסהרנה אינו מוותר. ואינו ראוי לכל תודה מיוחדת מהעדה הכורדית על מינוי איציק מרדכי לשר הביטחון. "לא מיניתי שום אדם כדי לתת כבוד לאיזושהי עדה. מיניתי את איציק לשר הביטחון, פשוט משום שהוא האיש הטוב ביותר שיש למדינת ישראל לתפקיד הזה", אמר באותה מידת אמינות שתלווה לאחר חצי שנה את הסבריו להדחת מרדכי מהתפקיד.
נתניהו עם רעייתו השנייה פלייר קייטס // צילום: Harry Naltchayan, The Washington Post via Getty Images IL
גנוז וגמור עמו
מדפי נתניהו בארכיון המדינה מתפקעים ממסמכים. הושט היד – ולא גע בם, כי המסקרנים שבכולם נעולים והמפתח אצל נתניהו. זה מפתח כפול, כמו בנשק הגרעיני בצוללות האמריקאיות. אחד המפתחות הוא הזמן, והשני הוא המשרד שהפיק את המסמכים; ושניהם – עדיין נתניהו.
תיק רגיש, לא אוסף נאומים, סגור רבע מאה. "רגיש" שווה בדרך כלל "צנעת הפרט" או "ביטחון המדינה". אפשר למחוק שמות ופרטים ולפתוח, ואפשר להותיר נעול וחתום 25 שנה. הארכיון יכול להמליץ, אבל ההחלטה שמורה למשרד הממשלתי שיצר את המסמכים.
לא היה בישראל פוליטיקאי כנתניהו, ש־25 שנה לאחר הגעתו לראשות הממשלה, יותר משליש שנות המדינה עד כה, הוא עודו שם. גם אם שתי תקופותיו הנפרדות הן ככריך, שבאמצעו אזרחות, משרד האוצר והאופוזיציה בכנסת. יצחק רבין בא ב־1974 ונרצח ב־1995. בן־גוריון נחת 15 שנה לאחר שהמריא. שמעון פרס התחיל ב־84' וסיים ב־96'. רק אלה דו־ספרתיים. מיצחק שמיר ודרומה, תשע שנים ופחות.
זאת תופעה נדירה בעולם הדמוקרטי כולו. שני המקבילים היחידים הצצים בזיכרון הם שארל דה גול, שנבחר לראשות ממשלת צרפת המשוחררת ב־1944 והתפטר מנשיאותה ב־1969, ואם להרחיק למאה ה־19, ראש ממשלת בריטניה וויליאם גלדסטון, 26 שנה לא רצופות מראשית עד אחרית. צ'רצ'יל, אגב, אלילו של נתניהו, רק 15 שנה. כמו בן־גוריון.
איש מכל אלה לא שלט בחומר הארכיוני על עצמו, אבל משרד רה"מ הוא הקובע מה יוּתר לאזרחים לקרוא בתיקיו הסגורים של נתניהו. זה פיתוי עז מדי לפקידי המשרד, כי התיקים האסורים אינם עוסקים רק בנתניהו עצמו. יש בהם שתוכנם מספר על הוריו, על אשתו השלישית ומזכירותיה, על הוצאות ונסיעות. לעיתים, בתיקים פתוחים, יש טעויות משעשעות: באחד ממסעות הנשיא יצחק נבון לאמריקה קנתה רעיית נתניהו מכספה אפודה לבנו של נבון, וכשאופירה נבון חזרה ארצה, ביקשה להשיב את 80 הדולר לאשת נתניהו, אז הציר בוושינגטון. בארכיון קוטלגה הגברת הנדיבה, המלווה ללא היסוס, כ"שרה נתניהו", אף שבמציאות הייתה זו אשתו השנייה, פלייר קייטס־נתניהו.
ויש עוד תיקים מסוף המאה שעברה, 'מספר 38' הוא האחרון ביניהם, המוכתרים 'נתניהו – משטרת ישראל – יאח"ה'. אלה הם תיקי חקירותיו של נתניהו, כראש ממשלה בפרשת 'בר־און-חברון' (מינוי יועמ"ש נוח לאריה דרעי – תמורת תמיכת ש"ס בפינוי מחצית חברון), וכרה"מ לשעבר בפרשת המוביל אבנר עמדי ותעלומת המתנות האבודות. תמלילי מקצת החקירות של הזוג נתניהו ואחרים התפרסמו, לצד ראיות מפלילות. אותן ראיות שהספיקו לניצב סנדו מזור ולתנ"צ יעקב גרוסמן, אך לא ליועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין. אך ב־38 קלסרים ניתן אולי להציל פירור או שניים מתוך מכרה הזהב. לא כל עוד נתניהו יושב על הכספת והוא קובע המועד האחרון בתיק.
מאכזב מאוד, ומאלץ לדחות סיפוקים. בדומה לספרו הגנוז של דורון נויברגר, בעלה הראשון של שרה, אשר מי יודע מה מסופר בו עליה. אך לא אלמן ישראל, לכל היותר גרוש. בימי הביניים של הארכיון, עד לפתיחת החומר כולו, כמו שתיקי האינקוויזיציה הספרדית עמדו לרשות מלומדים כבנציון נתניהו, אפשר לדפדף במסמכים מאלפים רבים, הנראים ממצפה ההווה באור שונה מזה של זמן חיבורם.
הצוות של נתניהו בכניסתו לפוליטיקה. משמאל: איל ארד // צילום: לע״מ
אין צורך בתעודת יושר
בחודש שעבר התלקח ויכוח סרק בין־ערוצי (חדשות 12 וכאן 11) בשאלת יחסו של נתניהו לתהליך אוסלו. נתניהו המאוחר, מאוגף מימין על ידי בנט וסער, יעדיף להתכחש, אך לא יוכל. לפי הארכיון, הוא היה ארכי־יון. כשהתגונן מפני ביקורת חריפה על הבנייה בהר חומה, במארס 1997, נשמע כאילו יצא מתמונת רבין, פרס וערפאת בבית הלבן, כמעשה זליג של וודי אלן. "ירשנו תהליך במצב של גסיסה", התפאר בהכרעתו לחבוק ולא לחנוק את אוסלו. "יכולנו להניח לו למות. אבל החלטתי הייתה נחושה להחיות אותו, מכיוון שרציתי כמו כל עם ישראל להביא שלום בטוח. הדבר האחרון שאנו רוצים בו הוא לגרום נזק לתהליך או להביא לקריסתו".
אז היו אוסלו א', אוסלו ב' – ואוסלו ביבי, וגם התכתבויות מעניינות של נתניהו עם אישים, שכיום הוא להוט להתנער מהם או מדומיהם.
למשל, לסלי וקסנר. המיליארדר והפילנתרופ האמריקאי, יוזם התוכנית השולחת עובדי מדינה – מצה"ל, מהפרקליטות וממשרדים נוספים – לשנת השתלמות פוקחת עין בבוסטון. יאיר נתניהו, מהנועזים באבירי המלחמה בפדופילים, כינה את בוגרי קרן וקסנר "של הפדופיל" – ג'פרי אפסטין – "כת של פדופילים". הבוגרים, ביניהם אלופים בצה"ל ובכירי התביעה הכללית, דורשים ממנו פיצוי הוגן על שהוציא את דיבתם רעה.
ההליך האזרחי נמשך, אך הארכיון מגלה מי היה אחד מיועציו של "לס היקר" וקסנר על ערש התוכנית: בנימין נתניהו. "בסך הכל, התוכנית הגיונית", אישר שגריר ישראל באו"ם, רגע לפני שהתפטר משירות המדינה כדי לקפוץ רשמית לפוליטיקה. היו לו גם הערות מעשיות, איך למיין מועמדים ומה ללמד אותם. נתניהו אמנם אינו אחד מאבות קרן וקסנר, אבל הוא בין דוד לסנדק. יעידו על כך גם מכתבי ההמלצה שכתב למועמדים לתוכנית שהציעה הקרן.
–
בין עשרות ומאות חבריו, מכריו, תורמיו או תומכיו האמריקאים, היה גם "בוב היקר" רוברט קראפט. מיליארדר, שבבעלותו בין השאר הניו אינגלנד פטריוטס, היהלום בליגת הפוטבול האמריקאית. נתפס אשתקד במכון פורקן גופני בפלורידה, שייבא לכאורה נשים צעירות מאוד מאסיה בסחר נשים מתועש – בעודו משדל צעירה לשחזר בו את שמוניקה לוינסקי עוללה לביל קלינטון. כשהועמד לדין והוצע לו הסדר טיעון, נמנע קראפט מהודאה באשמה, אך פרסם הבעת צער ובקשת סליחה. בתום שנה וחצי של מאבק משפטי נפסלה קבילות הסרטון שתיעד את המפגש, בטענה שהבלשים שארבו ללקוחות התקינו את המצלמות באמתלה ביטחונית כוזבת. האישומים נגד קראפט בוטלו. הוא חמק מכל עונש, גם אם לא מכל רבב.
אבל לשיטתם של יאיר נתניהו ודוברי הליכוד, בהדביקם לאהוד ברק את אפסטין, רע מאוד שבנימין נתניהו התרועע עם אדם שהסתבך כקראפט באותו עניין, כי הרי הנקודה אינה משפטית גרידא – אפסטין לכאורה חזר למוטב לאחר שנענש (ואריה דרעי ריצה מאסר וצורף כחוק לממשלת נתניהו) – אלא הציפייה מאדם לברור היטב את החברה הסובבת אותו.
"בוב היקר", כתב סגן השר נתניהו לקראפט באביב 1992, בגמר סבבי השביעיות בליכוד. "מאז שיחתנו הטלפונית היו בישראל התפתחויות פוליטיות שרציתי שתהיה מודע להן. נכנסתי למערכת הבחירות הפנימיות בליכוד לנוכח קשיים ניכרים, חודש וחצי לאחר שהצבעתי לבדי נגד עמדת המפלגה בשאלת שינוי שיטת הבחירות. להפתעת רבים הגעתי למקום השני בטבלת האהדה והחמישי ברשימת המועמדים לכנסת – המיקום שרציתי. זה לא היה קל. הסתייעתי בתמיכה המוסרית שקיבלתי שנים ממך ומקומץ ידידים כמוך. לפני שאסחף בסערת הבחירות לכנסת, רציתי לייחד רגע כדי לומר לך כמה אני מוקיר את ידידותך ותמיכתך".
ממש שפתיים יישקו. נתניהו אינו אחראי להתנהגותו של ידידו ותומכו יותר מכפי שברק היה אחראי להתנהגותו של אפסטין, אבל מצער שאדם כה מוסרי כסגן השר של אז ובהמשך ראש ממשלה, שליח ציבור החרד לדמותו הערכית של הנוער העברי, לא הקפיד יותר – בוודאי מפאת עומס עיסוקיו – לוודא שבוב היקר אינו סוטה מדרך הישר, עם ראיות קבילות או בלעדיהן.
ונתניהו גם אינו שותף לאשמת נהגו לשעבר אילן שמואל, שהורשע באונס שש קטינות בשנים 1988–2009. ובכל זאת, מהראשון שזיהה, ממי שמשפחתו ומפלגתו נרעשו עד עמקי נשמתן מקשרי ברק־אפסטין, היה מותר לצפות לאבחון מיידי של האיש הנוהג אותו ונמצא לצידו ברכב המשוריין, כשהצופרים מייללים והשוטרים והמאבטחים אינם מעלים בדעתם שהעבריין אינו אורב בחוץ, אלא חולק את מכונית השרד עם האישיות הנעלה.
אמנם לא מציאותי לצפות מנתניהו לדרוש תעודת יושר מסביבתו הקרובה. הרופא האישי, חבר המשפחה והמזריק הלאומי ד"ר צבי הרמן ברקוביץ, הורשע בהעלמת מס ונידון למאסר על תנאי ועל קנס. ועלילות שרה נתניהו, מההתעמרות בעובדי בלפור ועד להרשעה ב"קבלת דבר בתחבולה או ניצול מכוון של טעות הזולת", חקוקות בדברי ימי המשפט הישראלי.
ביבי ושרה, 1998 // צילום: אבי אוחיון, לע״מ
הכרת הטוב וידיעת הרע
אצל נתניהו שימשו תמיד בערבוביה הציבורי והפרטי. במשרדי החוץ וראש הממשלה שיגר עשרות מכתבים, אולי הרבה יותר, לתומכיו הפוליטיים.
הנה דוגמה, כשהנמען – משה טרי – ממשיך לשרת את נתניהו גם כחלוף כמעט שלושה עשורים, הפעם כאחד מנציגיו בוועדת האישור למינויים ממלכתיים בכירים, בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג.
נתניהו מתרגם כאן לעברית את אחת הפסקאות במכתבו ללסלי וקסנר (בהזדמנות אחרת הסגיר את שפת חשיבתו האמריקאית, כשאמר בכנסת על ח"כ פיני בדש שהוא "חובש סנדלים"). לטרי הוא כותב: "עכשיו, כשסערת 'השביעיות' נמוגה, ולפני שניכנס לסופת הבחירות הכלליות, רציתי לעצור לרגע ולהודות לך על עזרתך המצוינת. אין לי ספק שלא היינו משיגים את התוצאות שהשגנו לולא העבודה המסורה שלך ושל כמה מחברינו הטובים. תודה מיוחדת על האירוח הטוב והחשוב בביתכם".
השימוש בציוד ובסגל משרדי הממשלה לתכלית פוליטית מותר לשרים ולסגניהם בחוק (שאותו חוקקו לתועלתם הם ועמיתיהם), אך יש בו טעם לפגם. זהו מאותם טעמים וריחות שעליהם אין להתווכח עם פוליטיקאים. יש להם "תקציב לקשר עם הציבור", אך הם מעדיפים לנצל את שירותי המשרד, הדואר, המזכירים והפקידות שהאוצר (הלוא הוא גם הציבור) מממן בנפרד.
–
ארון הספרים היהודי של נתניהו בארכיון המדינה, משנות ה־80 בוושינגטון ובניו יורק, הלאה לשנות ה־90 כסגן שר וכרה"מ, ובעשור הבא – העשור שעבר – קצת בהיותו שר האוצר, ניתן לתיאור מקובץ כתיק 999 – כל מה שקדם לתיק 1000.
ממצא אחד מזנק מתוך החומר שנוצר במשרדו של סגן השר נתניהו וחובט באפו של המעיין: הוא ידע אז להבחין בין טוב לרע. אולי לא לבדו, ייתכן שנזקק לשם כך לעזרה, אבל הרי לשם כך יש עוזרים, כגון איל ארד.
אביו של איל, העיתונאי אריה ארד, היה דוברו של האלוף במיל', רב־ניצב הרצל שפיר, בכהונתו כמפכ"ל המשטרה. אותו שפיר שסירב לגנוז חקירת שחיתות (תיק 'אפרסק') שאיימה לטפס במעלה מפלגתו של השר הממונה עליו, יוסף בורג. אחיו של איל, עו"ד דרור ארד־אילון, היה ראש ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. בין השאר, התייצב להגנת אביחי מנדלבליט בעת מאבקו כמועמד ליועץ משפטי לממשלה, לקבוע עילה של חוסר אשמה לסגירת תיקו בפרשת הרפז. זו שחקירתה הושקה בתלונת איל ארד עצמו, על מצג שווא של מסמך שכביכול נוצר במשרדו. על פני הדברים, נראה שהתכונה המשפחתית היא הקפדה על חוק וסדר. ההמחשה – מיד.
אולמרט // צילום מסך: מאקו
לסלי וקסנר, 2016 // צילום: Nicholas Hunt, Getty Images IL
ויזה? קל
המשקיף לעבר נתניהו, לאורך שנותיו ותהפוכותיו, אינו יכול שלא להשתאות איך ומתי השיל מעצמו הח"כ הצעיר, עדיין לא ראש הליכוד, לא ראש הממשלה, את הזהירות בקלה כבחמורה. אם לא מתוך ידיעת השוני שבין מותר ואסור – לפחות מחשש להיתפס, להסתבך ולאבד את העולם הציבורי.
קשה להבליע צחוק מתפרץ למקרא תשובתו של נתניהו לאביגיל אלוני, שפנתה אליו בעניינו של עורך דין שלטענתה נהג בה בנוכלות. כדי לטפל בו, נחוץ מי מעמיתיו שאין לפקפק ביושרו, אבל מי?
נתניהו ידע למי להפנות אותה. "הדבר המעשי שאוכל להמליץ לך לעשותו", כתב לאחר מילות הזדהות עם מצוקתה, "הוא להתקשר עם עו"ד הבקיא בשאלות של אתיקה מקצועית וטוהר המידות במקצוע המשפטים" – יצחק מולכו, גיסו ושותפו של הדודן דוד שמרון, שניהם אנשי הסוד ובאי הכוח של משפחת מיליקובסקי־נתניהו לענפיה, ומהמעורבים בפרשיית 3000. נתניהו לא כתב אם בהפניה למולכו הוא מניח שהטיפול באלוני ייעשה בהתנדבות. יש פרו בונו, ויש פרו ביבי.
זאת אינה ראיה מרשיעה, רק תצפית נסיבתית, אך דומה שהמשתנה הקובע בהתנהגות נתניהו היה אישי, פעמיים – מי נמצא בחבר עוזריו, ומי השפיעה עליו להתנער מאלה ששמרו עליו מפני עצמו.
הנה זוטה זערורית, נמלה מול הפילים של אספקת הסיגרים והשמפניה. כרטיס חיוג לשיחות חוץ. אי שם, בתחילת שנות ה־90, היה לדבר הזה ערך כספי כלשהו.
ביולי 1991 נערך מופע למען יהדות אתיופיה, 'שירת שלמה', בחסות גורמים עסקיים וביניהם חברת 'פון חוץ אמריקה', שהציעה למארגנים להעניק "שי לעושים במלאכה, כרטיס פון חוץ, חינם, לתקשורת בינלאומית". סגן השר נתניהו, שהשתתף באירוע כנבחר ציבור, התבשר שגם הוא בין המאושרים שזכו בכרטיס, בתקווה "שיסייע בידך בעסקך".
המכתב הגיע לאיל ארד. "ביבי", שרבט לו ארד בראשו, "מציע לדחות ההצעה באדיבות". נתניהו הנהן, ולמעניקי הכרטיס נאמר שמתנה כזו אסורה בקבלה. לא השווי הפעוט חשוב, אלא העיקרון.
"תודה על המחווה הנאה", נאמר בתשובה שנשלחה בחתימת נתניהו. "עם זאת צר לי שאיני יכול לקבל את השי הנדיב, משום הכללים המחייבים אותי כעובד ציבור".
זהו מסמך זניח, אחד מאלפים ששיגר נתניהו. אך הוא מבסס את מודעותו, המובנת לכאורה מאליה אך מתנגשת עם טיעוניו המאוחרים, לאיסור החל עליו כעובד ציבור לקבל מתנות. למעט, כידוע, מ"חברים", סדק שמבעדו אפשר להוביל ארגזים ושקיות שחורות במאות אלפי שקלים.
–
או אשרה אמריקאית, משאת נפש לרבים. ראש הממשלה נתניהו השתדל אצל בכירים בממשל אובמה, עד שר החוץ ג'ון קרי הגיע למרות העוינות ביניהם, כדי להמס את התנגדותה של הפקידות הנוקשה להארכת האשרה של מיטיבו (כלומר, חברו) ארנון מילצ'ן. כשנחקר במשטרה, נימק את התערבותו החריגה בפעילותו הביטחונית של מילצ'ן, כסייען ללשכה לקשרי מדע האמונה על ביצור הכור בדימונה. החוקרים, הפרקליטות ולבסוף אף מנדלבליט לא השתכנעו. מילצ'ן לא עמד על סף גירוש מקליפורניה; הוא העדיף לשמר שם מעמד ארעי, ולא להתאזרח, משיקולי מיסוי. יכולתו להפעיל מול הממשל את המנוף הבכיר ביותר בישראל הייתה שווה לו מיליוני דולרים. זהו, על כן, אחד מסעיפי תיק 1000.
כשהסרט נגלל 30 שנה לאחור, צץ מתוכו נתניהו צעיר ומקורזל יותר, שאינו טועה לחשוב שמותר לו לטפל בהשגת אשרה אמריקאית. מישהו, מקורב לראש עיריית לוד מקסים לוי – אחיו של דוד, פעיל מרכזי בליכוד ויו"ר מרכז השלטון המקומי – ביקש מנתניהו לסייע לו. פרוטקציה. מי כנתניהו, הציר בוושינגטון, השגריר באו"ם, סגן שר החוץ, ששערי המועצה לביטחון לאומי והסטייט דיפרטמנט פעורים בפניו, יוכל ללחוץ איזו יד נכונה.
לא ולא. "לאחר בדיקת הנושא הסתבר לי שמשרד החוץ אינו יכול להתערב כדי לאפשר קבלת 'כרטיס ירוק'. הדבר נתון לשיקול דעת בלעדי של רשות ההגירה בארה"ב. מסיבות משפטיות ודיפלומטיות מנוע משרד החוץ מלהתערב בנושא". חד וחלק. בית לבן וכרטיס ירוק – מחוץ לתחום.
שוב, כמו בכרטיס הטלפון, שחור על גבי נייר מכתבים שבראשו סמל המדינה, נתניהו של 89' או 91' מודיע לאזרח את ההפך ממה שנתניהו של 2016–2021 יטען שמותר לו. ברור: זה לא אותו דבר ואי אפשר להשוות.
מחיר הדמוקרטיה
המחשבה על שחיתות פוליטית בישראל, מדינת אור לגויים, צרבה בבשרו של נתניהו כמכת אש. לאזרחית שכתבה לו בדיוק בנושא זה, בקיץ 1991, ענה: "בחברה המודרנית קשה מאוד לקיים תנועות פוליטיות גדולות רק על מיסי חבר. ההיזקקות לתרומות מתומכים עלולה להביא בנקל למעשי שחיתות, כפי שאכן קרה במערכות הבחירות האחרונות. לכן קבעה המדינה את הצורך במימון ממלכתי שווה לכל המפלגות. אם אנו רוצים בדמוקרטיה עלינו לשלם את מחירה".
ביטוי שליף ושמיש, מחיר הדמוקרטיה, נוח לסתימת כל פה בכל הקשר. אבל מי בדיוק יפרע את חשבון הדמוקרטיה?
כיום, בעקבות לחצים בלתי נסבלים, התשובה ברורה: על המדינה לדאוג לכל מחסורו של המנהיג ומנעמיו. לאור נוהג השתת השיפוצים והשיפורים באחוזת קיסריה במאות אלפי שקלים על אוצר המדינה, כרגיל באמתלות ביטחון – מדהים למצוא בימי קדם עדות עתיקה. נדירה, אך אינה ניתנת לקעקוע. זו עדות לאירוע שאיש לא האמין שהתרחש, אך התיעוד לגביו חד־משמעי: נתניהו לא רק לקח – הוא גם נתן. שלח יד לחשבונו ופרע חוב שלו למדינה.
אין טעם להתווכח: המסמך מאוגוסט 1991 מזדקר כשושנה בין החוחים. "אל: מסגרות אלי. מאת: סגן שר החוץ. א.נ., רצ"ב המחאה על סך 200 ש"ח עבור התוספת למעקה במרפסת ביתי, אותו התקנתם כעבודה פרטית מחוץ לעבודות שנדרשו בביתי ע"י מחלקת הביטחון של משרד החוץ". האם קדמה לכתיבת ההמחאה מחלוקת בין הביטחון או הכספים במשרד לבין נתניהו, ורק בסופה נכנע ושילם מכיסו את התוספת? לכך לא נותר זכר. מכרעת העובדה הסופית – תם ושולם.
אילו נהג כך גם מול המוביל והכלבויניק אבנר עמדי, שאליו התוודע בהעבירו את חפציו בשובו משירות החוץ בניו יורק לאחר שש שנות שליחותו האמריקאית, והיה מדקדק ללא דיחוי בתשלומיו הפרטיים שאין להעמיסם על קופת הממלכה – לא היה נופל נתניהו בקורי העכביש של אותה חקירה מ־1999; חקירה, שאמנם נחלץ ממנה באדיבותו של היועמ"ש שמינה, אליקים רובינשטיין, גלגול קודם של מנדלבליט.
מה קרה לו, לפיכך, במשבר גיל ה־40 וקצת שפקד אותו בתחילת שנות ה־90? איזו דמות נכנסה לחייו, הפיחה בו רוח חדשה, לא בהכרח טובה; הקצינה בו תכונות שהיו שם תמיד, ובצבצו אך נבלמו בעזרת משמר אנושי שקיפד ראשן. משמר שסולק בגסות כפוית טובה, ונוטר על כך לו ולה טינת נצח?
אין עשן בלי סיגר
עידן חדש נפתח, עידן "רעייתי ואני". לא רעייתו הראשונה, אך כן לראשונה, כאילו כפאו שד, או חוזה, אזכור מתמיד ורצוף, בין שהולם את ההקשר והמעמד ובין שלא. למשל, כמומחית מכלי ראשון, ידע אישי, לרקמת החיים באזור חיוג 04.
בביקור במועצה הבדואית זרזיר, כראש הממשלה, החמיא נתניהו למארחיו בציטוט ממליצה שאין מוסמכת ממנה. "יש פתגם ערבי", גילה לתושבים דוברי השפה, "שאומר, 'לפני שתשאל על הבית, שאל על השכנים'. רעייתי שרה היא שכנה שלכם שנולדה וגדלה בטבעון והיא יודעת להעיד שאין שכנים טובים כמו הבדואים בכל עמק יזרעאל והגליל". כמה פטרונות, כמה מטרונות, ב־31 מילה; והמרחק מטבעון לזרזיר גדול מזה שמבלפור לשכנים בעיסאוויה ובשייח' ג'ראח.
לשיא ההפללה העצמית, אם גם המחויכת – אסור להתבדח? – הגיע נתניהו, ביוצרו במו פיו את הזיקה שבין "סיגרים" לבין "שוחד". לא המשטרה, לא הפרקליטות. נתניהו.
בנובמבר 1998 נאלצו חברי כנסת שכיהנו גם כראשי רשויות לבחור בין התפקידים. אהוד אולמרט העדיף לשמור על ראשות עיריית ירושלים ולהתפטר מהכנסת. בישיבת הפרידה ממנו, לאחר 15 שנות חברות, סיפר נתניהו על יחסיהם. מה צופן לשניהם העתיד, עד כדי אגף 10 במעשיהו לאולמרט וחשש ממשי מדיור דומה לנתניהו, לא העלה איש בדעתו.
"אצלי לא מדובר בלחץ פיזי מתון", אמר נתניהו, "אלא בשוחד נתון. אהוד תמיד בא עם סיגרים משובחים ממקור לא ידוע. זאת אומרת, ארץ המוצא ניתן לנחש, אבל אנחנו לא יכולים להתחייב לגביה, בוודאי לא מול ידידינו האמריקאים".
ח"כ עבד אל־והאב דראושה, מהמפלגה שלאחר שני עשורים יוביל מנסור עבאס: "תמיד השיטה הזאת פועלת?".
נתניהו: "היא פועלת לפעמים".
דראושה: "גם בכיוון הערבי?".
נתניהו: "אל תיסחף".
ובחזרה לסיגרים הקובניים הריחניים. לא מאולמרט, אלא על חשבון המדינה. כי מה ההבדל העקרוני בין בורקס ל"קוהיבה", ולא חלילה לצריכה עצמית – רק לאירוח. "הייתה עליי התקפה פראית, על כך שמשרדי אכן קנה סיגרים לאורחים. לא חשוב שנקבו סכום מנופח בהרבה, אבל למען הסר ספק, נתן הרל"ש אורי אליצור הנחיה שמשרד ראש הממשלה אינו קונה יותר סיגרים, כמו שאינו קונה משקאות או דברים אחרים".
ייתכן שבהוראה מנהלית זו הונחה התשתית לתיק 1000. אם במשפחת נתניהו מוכרחים לעשן סיגרים ולשתות שמפניה – אבל איזה מכתב משנות ה־90 לא בוטל בשגגה עד לשובו של הזוג לבלפור – מישהו, מילצ'ן, פאקר, צריך לממן את ההרגל.
אבל באותו ליטוף של נתניהו לאולמרט בכנסת, האיסור של אליצור הוצג כמפתח לשערי גן עדן ולא גיהינום. "מאותו רגע, אני חייב לומר, משרדי הוצף בתשורות, במתנות, של משלוחי סיגרים. זה התחיל בקופסה אחת. שמתי אותה בצד ליד השולחן. קופסה שנייה. קופסה שלישית. כשזה עבר מעל לראשי, כשכבר יכולתי להרים יד ולא הצלחתי להגיע לקצה הערמה, ביקשתי להעביר את המסר שאני מסודר. אני מודה לכל אלה ששלחו לי את הדברים הללו, לאזרחי ישראל, אפילו לאזרחי העולם. אני משתמש בבמת הכנסת לבקש באופן רשמי ופומבי: די למשלוחים. כל פעם סיגר אחד משובח, כפי שנוהג ידידנו".
נתניהו // צילום: Gary A. Cameron, The Washington Post via Getty Images IL
שבחי ירושלים. סוף דבר
שיטת הפיתוי של הידיד אולמרט את נתניהו, שיקפה הבנה מעמיקה בנפש האדם. "ובכן, כך הוא נוהג. קודם כל הוא מרים טלפון ואומר, ראש הממשלה, אני רוצה לדבר איתך על דבר אחד קטן, לא חשוב. חשוב לירושלים, אבל באמת פרט קטן. אני אסרב לו? אסרב לאהוד? אסרב לירושלים? הוא מגיע לשיחה – הוא תמיד עושה את זה בשיחה – ואחרי ששלף את הסיגר, הפרט הקטן הזה, מסתבר שהוא קטן כזה. זאת אומרת, הבקשה היא רצינית, מנומקת ותמיד רלוונטית לירושלים".
אשר על כן, שיבח נתניהו את אולמרט, "משורשי התנועה שלנו" – מנסיכי הליכוד, דור שני לכנסת (לצד מרידור, לבני, בגין, לנדאו), שנעקפו בנסוק ביבי מאמריקה לישראל – על "התרומות שלו, אלה שהיו ואלה שיהיו". מילים מהדהדות, בהתחשב במורשת השחיתות של ראשי הממשלה שצמחו בליכוד לאחר בגין ושמיר.
אכן, מצמרר יותר לשמוע את נתניהו מדבר על רוצחי הרייך השלישי "כמוני וכמוך", ולקרוא את אגדת האחים גרים (או במקרה שלו, כמנהל השיווק של רהיטי האחים רים) על אודות זקני מפא"י שהשליכו לכור ההיתוך את המזרחים כדי לבשל מהם אשכנזי. אך בעומדו לדין, בעקבות קודמו, עולות מן הארכיון מילות הפרידה ממנו, באותו נאום של הסיגרים והשוחד: "ואני רוצה לומר לך, אהוד, המשרד תמיד פתוח, ואנחנו מצפים, אתה יודע למה".
–
- ייקוב ההר את הדין: הפרקליטות ותיקי נתניהו // מאת אמיר אורן
- איש המחלוקת: מה הפך את ג'ורג' סורוס לאחד האנשים המשפיעים, הנערצים וגם השנואים ביותר בעולם? פרופיל מאת חיים איסרוביץ
