הצניחה של מפלגת העבודה/המחנה הציוני בסקרים למספרים חד־ספרתיים, ונסיקתו של יאיר לפיד שרואה ביום בהיר כבר את גבול 30 המנדטים, מעלות את השאלה אם פני העבודה להתרסקות בבחירות הבאות, ואולי לאובדן רלוונטיות לשנים רבות.
איפשהו בעומק הקיץ הקרוב (אם חקירת נתניהו לא תביא לבחירות מוקדמות) ילכו כ־55 אלף מתפקדי העבודה לבחור יושב ראש. יצחק הרצוג, שדרדר את הפופולריות של מפלגתו בסקרים – בעיקר על רקע הניסיונות להיכנס לממשלת נתניהו – הוא גם זה שהביא לה 24 מנדטים בבחירות האחרונות; הישג מרשים ללא ספק ביחס למה שנתן לה הבוחר בעשור וחצי האחרונים. לקוראי התיגר על מנהיגותו של הרצוג עשוי להצטרף גם השר לשעבר אבי גבאי, שהצטרפותו לשורות העבודה הניבה דיווחים על התעוררות השטח במפלגה ותחושה של אופטימיות המתפשטת בה.
מודל רווח ששורטט בשנים האחרונות עבור מושיע למפלגה מדממת המנדטים, הוא של גנרל בדימוס. כזה שיביא ארומה ביטחונית, יידע לדבר לקהלים שנטשו ויקלף מהשוליים של מה שקרוי הימין הרך. האם הייתה זו טעות, והמודל הנכון הוא דווקא של המנהל המבריק שצמח משכונות המצוקה בירושלים במשפחה מרובת ילדים? כדי שאפקט גבאי לא יסתכם ב"הייפ" סביב הצטרפותו, יש לפניו מלאכה רבה. ראשית, לבולטות שלו ולמידת הכרתו בציבור דרוש טיפול דחוף. דמות, מוערכת ככל שתהיה, לא יכולה לטפס במעלה הדרך הפוליטית ללא "ניים רקוגנישן" גבוה. גם ראיון מוצלח מאוד ב'עובדה' לא מספיק. אי אפשר להיבחר לראשות מפלגה ולהיות מועמד לראשות ממשלה, כשמספר 30 בליכוד הוא דמות מוכרת ממך. מגבאי נדרשת היכולת לבלוט ברשתות ולדעת לחרוך אולפני טלוויזיה ורדיו.
עד כה מנינו עניין הכרחי, אבל כמעט טכני בלבד. המבחן הגדול של גבאי יהיה בדמות שיבנה לעצמו עבור רבים שרק מתחילים להכיר אותו. הוא יידרש להביא עומק ועושר של דעות, שבשום אופן לא יוכלו להסתכם רק באג'נדה כלכלית־חברתית. מלבד התוספת ההכרחית של הנדבך המדיני, שנדמה עד כה מגומגם ולא מגובש דיו, הדעות בנושאים היותר קרובים לליבו חייבות להיות מונגשות ועטופות היטב, ורצוי שלא בצבעים אדומים בוהקים. לא שזה פסול – אבל ככה לא הופכים בני־שלטון; אלא לכל היותר מכים שורש ברשימה לכנסת, כמו סתיו שפיר.
את המזרחיות ששם גבאי על השולחן בראיון לאילנה דיין מביא לקמפיין גם עמיר פרץ, שמתגאה בנתוני הצבעה מרשימים בעיירות הפיתוח ובפריפריה בבחירות 2006, שבהן הוביל את המפלגה. לגבאי יש את יתרון ה"טריות", שיכול גם להיות בעוכריו. בישראל של היום תדמית של ניקיון לבדה לא מספיקה. תמימות היא חיסרון, ועור של פיל הוא יתרון; במיוחד בעבודה – מפלגה עתירת היסטוריה של יצרים, תככים וסכינאות. מתפקדי העבודה אולי כמהים לכוכב מן החוץ שיאמיר את מנייתם הצונחת. גבי אשכנזי או בני גנץ הם לכאורה מוצר מוכן על המדף הפוליטי, אם יבחרו בכל זאת להכניס את ראשם הבריא למיטה הזו; ואילו גבאי יידרש לזמן הבשלה ארוך יותר, אם אמנם יחליט להתמודד לראשות המפלגה. בכל מקרה, העובדה שגם בלי גנרל עטור ברזלים נוצצים הצליחה המפלגה החבוטה הזו לייצר באזז מחודש מעוררת את עצם התהייה – כי אולי גם לעבודה, יש עתיד.
