בעידן שבו קיימים לא מעט אמצעי צילום ואמצעים דיגיטליים, כמו ניטור סלולרי, זו איננה המשימה המסובכת בעולם לחשב כמה אנשים מגיעים להפגנה. ועדיין, הפגנת האופוזיציה נגד יוזמות החקיקה והמילוט מהדין של נתניהו, הניבה ויכוח קשה ברשתות לגבי כמות האנשים שהשתתפו בה ולגבי האינטרסים של כלי התקשורת בבואם לסקר הפגנות.
את הפגנת ה"400 אלף" בכיכר מלכי ישראל, ב־1982, אני זוכרת על כתפיו של אבי שבעצמו היה קצין בלבנון. היה זה אירוע משמעותי ומכונן שהביא לידי ביטוי מובהק את משמעות הפגנת המחאה בדמוקרטיה: הכעס ההמוני הביא לשינוי משמעותי בחברה הישראלית. אין שום משמעות היסטורית לשאלה אם אכן היו שם 400 אלף כדברי צלי רשף, אם רק 200 אלף כדברי אורי אבנרי ז"ל, או בכלל 100 אלף בלבד. ההדהוד המשמעותי של המחאה הביא ללחץ על ממשלת בגין ולהקמת ועדת כהן שחקרה את אירועי הטבח בסברה ושתילה.
טענות רבות הועלו נגד כלי התקשורת, ובראשם המסחריים ערוץ 2 וערוץ 10 (דאז), ש"פמפמו" לטענת החברות המסחריות הגדולות את המחאה החברתית הגדולה ב־2011; זו שהחלה כמפגן אוהלים נגד מצוקת הדיור והפכה למחאה אדירת משתתפים, שתוארה בשיאה כ"צעדת המיליון". מיליון איש לא היו שם (ככל הנראה כחצי מיליון, עדיין שיא ישראלי), אבל הסיקור התכוף והבומבסטי תרם את שלו והניע עוד ועוד אנשים להצטרף ובסופו של דבר הביא להקמת ועדת טרכטנברג ולהתחייבות לצעדים אופרטיביים מצד ממשלת נתניהו על מנת להרגיע את הרוחות – וכפי שתוארו אחורי הקלעים, גם העסקה לשחרור גלעד שליט, כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית.
האפקט הוא ברור וידוע: "אפקט העדר" המוכר לנו. ככל שיותר אנשים הם חלק ממשהו שהולך וגדל, כך ייטו עוד אנשים להצטרף.
על כן יש לכלי התקשורת תפקיד רגיש ועדין בסיקור מחאות והפגנות. המחאה בהובלת מפלגת כחול לבן ברחבת מוזיאון תל אביב נראתה בחלק מהצילומים הומת אדם עד כדי 100 אלף איש, ואילו בחלק מהדיווחים כמחאה של כמה עשרות אלפי אנשים ולא יותר. בחלק מכלי התקשורת בחרו לשדר זמן רב מהעצרת ובחלקם פריצה קצרה לשידור ותו לא. להדהוד התקשורתי יש משמעות לא רק לצירוף אנשים למחאה, אלא גם ליחס של מי שהמחאה מופנית כלפיו. מחאה המונית תייצר צורך לפתרונות בעוד שלמחאה דלה יהיה קשב דל.
כך, הבחירה ברחבת המוזיאון ולא בכיכר רבין הייתה מודעת ונעשתה כדי לא להסתכן ב"חורים" שייקלטו במצלמות הרחף ועלולים לתייג את האירוע ככישלון. גם הפגנות יוצאי אתיופיה והפגנות הנכים, שמוקמו בעורקי תחבורה ראשיים, תוכננו על מנת לייצר קשב תקשורתי שלא ניתן להם באמצעים המקובלים. הפגיעה בתנועה והסיקור הצליחו לייצר מומנטום זמני לזעקתם.
עד כמה שזה נשמע אבסורד, דווקא בעידן שבו קיימים כל כך הרבה אמצעים למדידה דיגיטלית ואמצעים לשידור דרך הרשתות החברתיות שמדלגים מעל לכלי התקשורת, למסגור התקשורתי של המחאות כהצלחה או כישלון עדיין יש משמעות אדירה לאפקטיביות של אותן מחאות עצמן. בדיוק בגלל זה נדרשים זהירות וחוסר פניות בסיקור. גם ההפגנות וגם כלי התקשורת הם אמצעים לביטוי הדמוקרטי, ואל להם ליפול למניפולציות של כוחות פוליטיים שעושים בהם שימוש לצורכיהם.
צילומים: מיקי שוביץ, לע"מ,
ניר כפרי, אילן אסייג, "הארץ".
