fbpx

להדליק את האור // הטור של לילך וולך

0

מה שחשוב לדעת כאן לפני הכל – וזה לא בדיוק ממין הנושא, זה חשוב לי באופן אישי – זה שהעולם לא הפסיד משוררת. לא הפסיד. גם כיוון שלא הייתה כאן איזו סילביה פלאת' יהלומית שמגולמת בפחם, וגם כיוון שבינינו, כמה סילביה פלאת' כבר יש. הייתה אחת וגם היא החזיקה רק כמה שהחזיקה, לא שלא היו לה סיבות. וזה אני אומרת בביטחון מלא, שהרי בי המדובר. ושירה, זה כמו תיאטרון – בלתי נסבל כשזה בינוני, רק הטוב ביותר חוצה את סף הקרינג', ואם כבר חצה, אין יותר טוב מזה. זה הכי טוב שיש. ובכן, אני בהחלט לא כתבתי שירה שהיא הכי טוב שיש, ממקור ראשון אני אומרת. ועכשיו שסידרנו את זה, אפשר להמשיך בשיר, ואחרי כן בסיפור.

רק לרגע את תשומת ליבכן בבקשה. וגם את ליבכם, אם אפשר לדרוש רק לרגע, לשיר האחרון מתוך כל קובץ השירים שלבסוף לא כתבתי ולבסוף לא פרסמתי.
והייתי אמורה, כלומר, זה כמעט ושקרה – אני מגמגמת. זה לא טוב לשירה או לחיים.
מה שאני מנסה לומר, זה תכף נגמר, מבטיחה, הוא שכמעט ופרסמתי, את השירים המעטים ששלחתי, כי כתבתי אז רבים. הייתי צעירה והיו לי מילים ותשוקות.
והם הגיעו למשורר. משורר שהוא עורך. שהוא עורך שהוא משורר. שהוא עכביש.
והוא טווה מסביבי קורי מילים מתפעלות ואני הייתי אמורה להיות
הדבר הבא הדבר הבא הדבר הבא –
ואז לא הסכמתי לכל מיני דברים, אבל בעיקר לדבר שאותו אפשר בקלות לנחש.
וכבר לא הייתי יותר, הדבר הבא. ואחרי כן לא כתבתי יותר שירה. עכשיו זה ממילא נראה מטופש. כי את כל מה שצריך היה לשורר כבר שוררו טוב ממני.

אבל את השיר האחרון הזה,
רציתי אני לכתוב
שעל הקור טיפס לו
עכביש קטן
וטיפ טיפות אור שמש
הן
שגירשו אותו מכאן.

משך שנים שימש הסיפור של קיטי ג'נובז כמין סיפור מוסר השכל מהסוג שאפשר לצטט־בערך מהזיכרון כשרוצים להוכיח נקודה, תכף נגיע אל הנקודה. הסיפור, האמיתי בבסיסו, הלך ככה: ב־13 במארס 1964 נאנסה ונרצחה ברובע קווינס שבניו יורק אישה בת 28 בשם קיטי ג'נובז. כשלעצמו, לא היה בזה משהו מאוד יוצא דופן, באותה שנה נרצחו בעיר ניו יורק שני אנשים בממוצע ביום. כל זמן שהידיעה הייתה על קיטי ג'נובז, היא קיבלה את הפִּסקה ההכרחית האחת בעיתוני היום – אישה. לא נשואה. נטולת ילדים. נאנסה. נדקרה. מתה. וכעת לחדשות.

אחרי שבועיים הנרטיב שונה על ידי עיתונאי ה'ניו יורק טיימס' מרטין גנזברג, ותחקיר רצח קיטי ג'נובז התפרסם בהרחבה תחת הכותרת: "38 עדים ראו רצח – אבל לא התקשרו למשטרה". מה שנקרא – עיתונות "מה קרה לנו?". גנזברג תיאר במלוא הזעזוע המתבקש מרדף בן 40 דקות של גבר אחר אישה, שלוש התקפות אכזריות במרכזה של שכונת מגורים שזכו למשיכת כתף והורדת תריסים מצד לא פחות מ־38 עדים אדישים, אולי אף ערלי לב.

בעקבות מה שהפכה להיות פרשת קיטי ג'נובז – דין וחשבון נוקב של חברה מנוכרת, אורבנית במובן האנטי־קהילתי, מודל חי בקושי של אדם לאדם זאב – קיבלנו מושג חדש לשימושנו: אפקט הצופה מהצד; ככל שאנשים ירגישו שהם בקבוצה גדולה יותר של עדים לתאונה או לפשע, כך הם ימהרו פחות להושיט עזרה. עשרות העדים שלא התקשרו למשטרה הניחו באופן משתלם, כך לפחות נטען, שמישהו אחר כבר טרח להתקשר למשטרה. ומובן מאליו שאיש מהם לא חשב לסכן עצמו כדי להציל זרה.

כך התנהלנו שנים, עם סיפור קיטי ג'נובז וגם בלעדיו, תחת הרושם שהאדם רע מנעוריו. האדם קפוץ, אגואיסט, סוציומט. וזה עוד לפני שסופרים את אלו שממש עושים רע. על כל אדם עושה רע באופן אקטיבי, יש את כל עושי הרע הפסיבי. אלו שרואים ומורידים את התריס וחוזרים לישון שינה מתוקה. מכסים את הילדים שלהם, ומפקירים את הילדים שאינם שלהם. עוד יותר מזה, לימדנו עצמנו לומר לעצמנו – מה אפשר לעשות. ככה זה, נו, הנה, עובדה. גיבורים מתים, את לא יודעת שגיבורים מתים? גיבורים וטיפשים, כל מיני אליפלטים ואורים שהולכים בשדות. את יודעת מי גיבור בסוף? גיבור הוא מי שחוזר הביתה שלם בסוף היום אל אשתו וילדיו. מה אני צריכה את זה. מה אני מטומטמת. מה אני סתומה. כולם קצת חארות, אז בסדר, גם אני, אוריד את הראש, יש לי עבודה לשמור עליה, יש לי הורים זקנים, יש לי ילדים קטנים. הוא יסתדר, היא תתגבר, מישהו אחר שיתעסק. ככה זה. רע מנעוריו, מה תעשי – ככה זה החיה שהיא הבנאדם.

אבל זה לא בדיוק מה שקרה עם פרשת קיטי ג'נובז. ב־2017 חזר אחיה של קיטי ג'נובז ויצר סרט תיעודי על מה שבאמת התרחש באותו לילה. התברר שקיטי חיה עם בת זוג, והיא לא מתה לבד, היא מתה בזרועות אהובתה, זה מעט אבל זה לא כלום. והיו שם שני שכנים לפחות שדווקא כן התקשרו למשטרה, למרות שהיה אז קשה ומסובך טכנית לדווח על פשע, כי בכל זאת השנה הייתה 1964, ולא היה איזה מין "הלו 911 איי ווד לייק טו ריפורט א קריים". ושכן אחד התקשר לחברתה של קיטי, למרות שהשעה הייתה שלוש בבוקר והזעיק אותה. ומה שבעיקר קרה זה שהשכנים המתעלמים לכאורה כמעט ולא ראו שום דבר – בגלל איך שהשכונה הייתה בנויה, באופן שמסתיר את החניון, ותאורה דלה.

אלו לא תירוצים, זה לא כדי למסמס מה שהתרחש שם באותו לילה רע ב־1964. קרה מה שקרה, והיה אונס נורא ורצח נורא, אלו קרו ועדיין קורים. זה כדי לומר – המרחב לא היה מותאם לאישה שהולכת לבדה. הוא לא נבנה עבורן, לא הביא אותן בחשבון. המרחבים עדיין לא מותאמים לנשים שהולכות לבד. או לילדים שהולכים לבדם. ואין מספיק אור. כל הזמן אין מספיק אור, מטאפורית ולא.

מה שאני מנסה לומר זה שזה עדיף על האופציה השנייה הרעה ממש, שטבע האדם אדיש ורע. אם זה רק שאין מספיק אור, אז נדליק את האור. יש עכבישים, ודאי שיש, אני הלוא פגשתי. יש פרודיה על שיר למעלה כדי להוכיח שפגשתי. והם טווים סביבך קורים מכל מיני סוגים, העכבישנשים, של רוממות ואז של השפלה. של חנופה שמתחלפת בבושה, של איומים או של שקר, אלימות ובידוד. זה לא תמיד נראה אותו דבר. המנגנון דומה, זה כן. זה עשוי משליטה ומניצול. תמיד. אבל יש אנשים, יש בני אדם. ומה שצריך זו פלטפורמה ואמונה ותקווה. וזה לנצח יהיה עדיף על האופציה השנייה, החשוכה. אם טבע האדם כולו רע מנעוריו – האמון בעולם הוא נמוך, נהיה פחות ממה שאנו עצמנו, כי מסוכן להיות, כי המרחב לא בנוי בשביל לכלול אותנו, ומי שרואים שנלכדנו וניצודנו מתעלמים ונותנים לזה להמשיך לקרות.

הדברים שיקרו כשנתחיל להדליק את האור.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook