אחת לזמן, בתגובה למאמר שלי כאן, או לפוסט בפייסבוק, יכתוב פלוני: "אני לרוב מסכים עם דעותיך, אבל הפעם התאכזבתי מאוד". ואחריו תחרה־תחזיק פלונית: "ביאסת ממש! ממך, דווקא ממך, ציפיתי להבין ש…". והאמת שהעניין משעשע לרוב, אבל גם גורם לי לחשוב: מדוע אנשים קוראים מאמרי דעה? איזה צורך משרת העניין הזה אצלם?
אני מניח שיש כמה קבוצות וניתן לתת בהן סימנים בסיסיים למדי.
ראשונים יהיו הללו שקוראים ממקום שנכנה "טהור": רצון להיחשף לדעה חדשה, שונה, אפשר אפילו להחכים ממנה או לעבור תהליך של עיבוד הטקסט להרהור פנימי שבסופו מהלך אינטלקטואלי של ניסוח מחדש של דעה מוקדמת.
שניים יהיו הללו שקוראים על מנת לתקף את תפיסת עולמם; למצוא אישוש והדהוד לתפיסתם בנושא מסוים ולזכות לחיזוק וגיבוש של זו, תוך קיבוע הקיים במסמרות ובליווי תחושת לגיטימיות וצדק.
הקבוצה השלישית מורכבת מאלו ההפוכים לחברי הקבוצה השנייה. הללו קוראים טקסט מתוך כוונה להתרגז, ומתוך הנחת יסוד שהטקסט יעורר בהם התנגדות. הם זקוקים לתחושת ההתנגדות, באופן אירוני, בדיוק כמו חברי הקבוצה הקודמת: כדי לתקף את תפיסת עולמם הידועה מראש. "הנה", הם אומרים, "קראתי במאמרו של גדעון לוי והתחזקה תחושתי שהשמאל משתף פעולה עם האויב".
הקבוצה הרביעית מורכבת ממציצנים. הללו זרים לשיח ולרוב אינם משתתפים בו – לא אחת גם תהיה עמדתם בלתי מובהקת – אבל כאשר מאמר כזה או אחר מעורר פולמוס, עליהם לקרוא בו כדי לדעת "על מה כולם מדברים". אם המאמר יוגש להם מתוך התניה מוקדמת – "גדעון לוי משווה בין טייסי חיל האוויר לטייסי הלופטוואפה" – הם יאמצו את הוראת הקריאה המוקדמת ויתייחסו למאמר כפסול, מבלי שהתמודדו איתו בשום צורה. הם מבקשים לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח ולוודא שהם בכיוון הנכון. אלה, כמובן, הקוראים הנחותים ביותר. כתיבה עבורם היא השחתת מילים לשמה, אולם מספרם לא מבוטל ואפשר שהוא אפילו נושק להיות הרוב.
הקבוצה החמישית מורכבת מטרוריסטים של טקסטים. יהיו אלה טרולים מקצועיים, עוברי אורח תגרנים, מתחכמים מקצועיים, אנרכיסטים, קוראים ממעוף החללית, או סתם משועממים, שעבורם העולם הוא ייצוג של הבל, והמילה הכתובה – ומכאן: דעות של אנשים – היא הבל בן הבל.
זו עקומת גאוס קלאסית, לטעמי. מיעוטם של הקוראים מצוי בקבוצה הראשונה והחמישית, והרוב הגורף בקבוצות שתיים, שלוש וארבע.
–
אני כותב את הטקסט הזה מתוך כוונה לייצר איזו בוננות על השיח הישראלי ולהבין עם עצמי, ועם הקורא, אם חוויית המפגש עם הטקסט הפובליציסטי היא כלי רפלקטיבי שראוי להבין בעזרתו את השיח הישראלי, כמו גם את נפשו של ההמון. אני סבור, מטבע הדברים, שהתשובה על השאלה הזו חיובית. ישראלים בני ימינו הם יצורים פוליטיים מאוד, מעורבים וגם מאוד קולניים. זירת הביטוי ברשתות החברתיות מהווה תמונת מראה לא רעה בכלל להלך הרוח בציבור שלנו, ופוליטיקאי שאינו מנטר את הפעילות ברשת ומפיק ממנה מסקנות תבוניות אינו כשיר לפעול בעולם הזה שלנו.
מדובר כמובן באפקט בנאלי של ביצה ותרנגולת: הפוליטיקאים מרחרחים אחר כיוון הרוח ברשת ומתאימים את דעותיהם וסגנונם כדי לשאת חן בעיני ההמון, וכדי לרכוב על גל המכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי; אבל, התנהגותם של אלה מייצרת תנודות וגלי הדף ברשתות החברתיות, עניין שמזין את קול ההמון וחוזר אל הפוליטיקאים וחוזר חלילה. לא ברור מי הנמר ומי הוא הרוכב על גבו, אבל מוסכם על הכל שדהרתו של חתול הטרף נעשית במהירות מסחררת; כזו שיצאה משליטה.
אדרבה: ככה זה. אלה פני הדור, כך נראה הכלב ואין להלין או לקטרג על כך, מהטעם שנמר הפרא שהוא השיח החדש הוא מסימניה של הקִדמה, של הטכנולוגיה ושל העת החדשה. מומחים של בדיעבד בארה"ב יודעים לומר היום שניתן היה לחזות, באמצעות קריאה נכונה של מדדי הפעילות ברשתות החברתיות, את עלייתו של טראמפ לשלטון. טראמפ הוא, מן הסתם, מוטציה שייצרה העת הזו שלנו. עת של שיא טכנולוגי ומקסימום ביטוי עצמי, מתוך ביזור של ההגמוניה למספר האזרחים בעולם כמעט (להבדיל מכסף, שעדיין מוחזק בידי מעטים, הדמוקרטיה והשיח התקשורתי עברו הפרטה במדינות המערב והופקעו לחלוטין מידי הפוליטיקאים וכלי התקשורת), אשר באופן אירוני הושיבה בחדר הסגלגל את הנשיא הכי רחוק מדמוקרטיה, נאורות ותקינות שאפשר להעלות על הדעת.
–
אני רוצה לשוב לקוראים המאוכזבים שלי. הם מתאכזבים כאשר הם מזהים מה שהם רואים כאי־עקביות אידיאולוגית. למשל: לומר על נתניהו שהוא מבריק ומוכשר להפליא ובעל איכויות תקשורתיות של כוכב גדול (כל העובדות נכונות, לטעמי), יזהה אותך (אותי) מיד כמי שתומך בנתניהו, מנער את חוצנו מהשמאל ומוצא את דרכו אל חיקו החמים של הימין. לומר עליו שהוא פרנואיד, אינטרסנטי, כושל ומי שמוכרח להניח לעם הזה מעונשו, ייתפס כטקסט של איש שמאל, שונא נתניהו אובססיבי ומי שחולה בכל חוליי התקשורת של ימינו.
וזה מעניין, כי אני מרגיש איתן בדעתי לגבי כל האמירות הללו ולדעתי הן אינן עומדות בסתירה. אבל השיח הישראלי, כמו גם הדרך בה אנשים קוראים טקסטים, מכריח אותך, תובע ממך, ככותב וכאדם חושב, להצטמצם. פלנגות השמאל או הימין – אין ביניהן כל הבדל – קוראות טקסטים ומשתתפות בשיח מבעד לחרך צר ומוגבל מאוד, ידוע מראש, צפוי באופן אוטומטי, ובעיקר: מאוד משעמם. למעשה, השיח הישראלי החדש חותר תחת מוסד הפובליציסטיקה וכופר בהשמעת הדעה כקונספט. אחרי הכל, וזו אינה ביקורת על עמיתיי הכותבים, את הרוב הגורף של הטקסטים שיוציא בעל טור זה או אחר תחת ידיו מסוגלים כמעט הכל לנחש במאה אחוזים של דיוק, והמוכשרים שבהם גם לכתוב אותו במקומם.
ובעולם כזה, בו מרבית הטקסטים הפובליציסטיים ידועים מראש, מה הטעם בקריאה. ומכאן נגזור: בעולם כזה, בו כל הדיאלוג הפוליטי/תרבותי/אידיאולוגי (כמעט בכל תחום) צפוי מראש, מה הטעם בשיח כלל? מה הטעם במוסד הבעת הדעה ומה התוחלת של מוסד חילופי העמדות והדעות בין אנשים? עתידה של אומה, ושל כל קבוצת אנשים, טמון ביכולתה להיפתח לטקסט בלתי ידוע, לשקול דעה בלתי מוכרת ולצאת ממנה אל אופק אידיאולוגי ואינטלקטואלי של צמיחה והתחדשות. אבל הסטטוס־קוו של השיח הישראלי – גם אם יש בו תנודות זוחלות לימין או לשמאל – מבטיח כי שינוי פנימי לאומי לא יתאפשר, מהסיבה שהשיח, שהוא הגל שעליו נישא כל שינוי במדינה בה חופש הביטוי אפשרי, אסור ותקוע ומוגבל ובלתי מתפתח.
אז כשפלוני כותב לי שדעתי מאכזבת אותו, הוא אומר לי שהוא מבקש לא להיות מופתע, לא להיות מאותגר ושהוא מבקש ממני ומשכמותי להיות שומרי הסף של כלא המחשבה בו הוא אסור. הוא מבקש ממני להיות הסוהר שלו. וכאשר אני מבקש להיטיב את תנאי המאסר שלו, נאמר בפתיחת צוהר בתאו, הוא מתרעם על כך שאינני ממלא את תפקיד הסוהר כהלכה. בעולם בו המחשבה והשיח מצויים בכלא ובו מרבית הכותבים משמשים סוהרים של מחשבה, אין לצפות להתפתחות ובטח לא לשינוי. בקרוב, גם האכזבה תחלוף.
–
