המציאות החדשה שבה נמצא הליכוד באופוזיציה בתום 12 שנות שלטון רצופות, מציבה אותו בטריטוריה לא מוכרת ואף מסוכנת.
המפלגה נמצאת עתה במצב שמזכיר את התקופה שלאחר הקמת קדימה, בראשות אריאל שרון. הליכוד צנח אז ל־12 מנדטים. לאחר הסתלקותו במפתיע של שרון ובחירתו של אהוד אולמרט לראשות הממשלה, הסתבך האחרון מחד במלחמת לבנון השנייה ומאידך בפלילים. ציפי לבני, שנבחרה במקומו, התקשתה להרכיב ממשלה כי סירבה להיכנע לחרדים, והסוף ידוע. קדימה התרסקה והליכוד ונתניהו חזרו להנהגת המדינה, עד לבחירות האחרונות ולהקמת ממשלת השינוי.
אך בעוד ששרון ידע לטפח אנשים סביבו – כדוגמת אולמרט ולבני, כאמור, שבאו לאחריו – נתניהו מטיל צל ענק, עד שאף אחד לא מצליח לזכות בכלל למשהו מקרני השמש. ואם בכל זאת הצליח לגדול, ראשו נערף. הרי זו בהכרח הסיבה לנטישות הגדולות בליכוד ולהקמת מפלגות חדשות על ידי הפורשים – ליברמן, כחלון, בנט ושקד, סער. למעשה, גם קדימה של שרון קמה לאחר שראש הממשלה דאז הבין שהליכוד כבר לא יכול לשמש לו פלטפורמה, כל עוד נתניהו שם.
מאחר שנתניהו לא מטפח יורשים, ומנגד מפלגות שלטון חדשות קורמות עור וגידים, עלול לקרות לליכוד מה שקרה למפלגת העבודה עם הקמת יש עתיד בכלל וכחול לבן המאוחדת בפרט. הקמת כחול לבן בבחירות 2019 א' הביאה לצניחה חופשית של העבודה, עד כדי קרבה מסוכנת מדי לאחוז החסימה. בראשות עמיר פרץ, המפלגה שהקימה את המדינה הסתפקה בשלושה חברי כנסת בבחירות 2020. בבחירות 2021 התייצבה על שבעה מנדטים, והשמחה שם הרקיעה שחקים.
זה נובע מכך שהציבור במרכז המפה הפוליטית, אם מרכז־ימין ואם מרכז־שמאל, הוא כמעט וחסר נאמנות מפלגתית. אזרחי ישראל היום הרבה יותר פרגמטיים, ניזונים פחות מאירועים מפלגתיים ויותר מרשתות חברתיות, יותר מסקס אפיל של העומד בראש ופחות מהדרך הפוליטית שעבר. הציבור מוּנע יותר ממי שמוצא חן בעיניו, ונוטה לתמוך במי שבמערכת בחירות מסוימת עמד בכל התחייבויותיו לבוחר, אף יותר מאשר במי שבאמת יכול להוביל את המדינה לחוף מבטחים.
לכן, מרגע שנפתלי בנט וגדעון סער הקימו מפלגות ימניות, שכרגע מובילות את המדינה, הציבור הימני עשוי לנהור אליהן. זה כמובן יצריך את שתי המפלגות להקים מסגרת משותפת, ורב המאחד ביניהן מאשר המפריד, ולהכריז על עצמן כעל מפלגת שלטון שמבקשת להנהיג את המדינה. וכאמור, מאחר שנתניהו לא השכיל להעמיד לו יורש כריזמטי, ומאחר שאם הממשלה הנוכחית תמלא את ימיה, נתניהו יהיה בן 76 כשמולו יתייצבו בנט, שקד וסער שיהיו בשנות ה־40 וה־50 שלהם, מהצד הימני של המפה, ועם יש עתיד בראשות לפיד, ממרכז המפה הפוליטית – לא יהיה מופרך להעריך שהקרב הבא על ראשות המדינה יהיה בין מפלגת ימין מאוחדת בראשות בנט־סער־שקד לבין מפלגת יש עתיד בראשות לפיד, שבוודאי ינסה לשוב ולהתאחד עם גנץ וכחול לבן.
ואחרי שאמרנו את כל זה, יש דבר אחד שהקואליציה חייבת לייחל לו כדי שהתסריט הזה יתגשם – להתפלל בכוונה אמיתית שנתניהו יישאר ראש האופוזיציה. הוא ורק הוא יהיה הדבק שישאיר אותם בשלטון, מהחשש שעוד בכנסת הנוכחית הוא יחזור לשלטון. אם ימאס נתניהו בתפקיד, הלא מתגמל, של ראש האופוזיציה ויעדיף לעשות לביתו כמרצה מבוקש, ההתפוררות בליכוד תהיה מאוד מואצת וקשה לראות אותם משחזרים את 30 ו־36 המנדטים שנתניהו הצליח לקבל.
הכוח הנשי
אם בוחנים את מצבה של ישראל ביחס לעולם, יש תחום שבו היא נחשבת כבר שנים למדינה מפגרת. לא בהיי־טק, לא בביטחון, לא ברפואה. ישראל מפגרת בכל הקשור לכהונת נשים בממשלותיה לדורותיהן, בשיתוף נשים בעמדות מפתח משפיעות.
גם בממשלה הנוכחית, שבה מכהנות תשע שרות, מספר שיא, עדיין מדובר בשליש מתוך 27 שרים. אז נכון, למול ששת אחוזי הייצוג לנשים בממשלה בעבר הלא מאוד רחוק, זה עדיין יכול להיחשב להישג. ואם נוסיף לכך את העובדה שלא פחות משבע נשים גם מונו באחרונה לתפקיד מנכ"ל משרד, גם בכך יש הישג לא מבוטל. ועדיין, אף שבממשלה מכהנות כאמור תשע נשים, רק שתיים מהן חברות בקבינט המדיני־ביטחוני. דווקא שרת הכלכלה והתעשייה, האלופה (מיל') אורנה ברביבאי, לא חברה בקבינט. למה? כי שני גברים החליטו על הרכבה – נפתלי בנט ויאיר לפיד. כאן המקום להזכיר שחלק מחברי הקבינט נמצאים בו מכוח החוק כמו שר המשפטים, שר החוץ, השר לביטחון פנים, שר האוצר וכמובן שר הביטחון. כל חברי הקבינט האחרים מתמנים מכוח הסכמים קואליציוניים. ולא רק בקבינט ניכרת נוכחות נשית נמוכה. גם בוועדת השרים לענייני השב"כ, זאת שקובעת, בין היתר, מי זכאי לאבטחה, לא חברה אישה. נציין גם שמעולם לא כיהנה אישה במשרד הביטחון, במשרד לביטחון פנים או במשרד האוצר – שלושה משרדים מהמשפיעים ביותר על חיינו.
יהיו שיאמרו: מה אתם באים בטענות, הרי בישראל כיהנה אישה כראש ממשלה. אכן, נתון חריג אם כי הולך ומשתנה, לפחות בעולם, ככל שנשים צעירות ושאפתניות מצטרפות לשדה הפוליטי ולא מהססות להתמודד מול גברים על תפקידים בכירים בכל תחומי החיים. אז כן, אפשר להתנחם בעובדה שבשנות ה־70 של המאה הקודמת כיהנה כאן אישה כראש ממשלה, אבל לא מומלץ.
העולם הפוליטי עדיין נשלט על ידי הגמוניה גברית, שלא בקלות מוכנה לשמוט מידיה את היכולת להכריע בגורלם של אזרחי המדינה. לכן, הם לא מוותרים בקלות על נתחים משובחים מהתבשיל לטובת נשים.
ראו מה קרה במפלגת העבודה ברגע שמרב מיכאלי נבחרה לעמוד בראשה: היא קבעה שהרשימה תהיה שוויונית בין גברים ונשים. מנגד, אפשר גם לבוא בטענה לנשים, שבמשך שנים אפשרו למצב הזה להימשך, עד שבמובנים רבים הרגילו את הציבור למצב המעוות שלפיו אף שהן מרכיבות 51% מהאוכלוסייה – הן עדיין סובלות מתת־ייצוג. פעם אמר לי איש חכם: אל תחכי שייתנו לך, כי לא ייתנו, תשתתפי במשחק וקחי את מה שאת חושבת שאת מסוגלת ורוצה לעשות.
וכאן עולה השאלה המתבקשת: האם ייצוג גבוה יותר לנשים בשדה הפוליטי, בדגש על ישיבה סביב שולחן הממשלה, ישנה את הדגשים ואת הנושאים שבהם תדון הממשלה. כי הרי רובם ככולם של הנושאים הם אוניברסליים ולא מגדריים. הממשלה עוסקת בביטחון, ברפואה, ברווחה, בתעסוקה, בדיור, בתקציבים למשרדים השונים. בחיים עצמם. מכאן, שהתשובה לשאלה די ברורה: נקודת מבט נשית עשויה בהחלט לתרום. נשים – וסליחה מראש על ההכללה הגורפת – חושבות אחרת, מתעדפות אחרות, מצליחות טוב יותר לעשות מספר דברים במקביל, בעוד גברים נוטים לבצע את הדברים בטור, בסדר כרונולוגי. היכולת הזאת מטבעה תיתן עוד נקודת מבט גם לפני החלטה על יציאה למלחמה או לשלום. תשפיע על תוספת תקציבים למערכת הרפואה. תעניק הסתכלות אחרת על מצב האבטלה, שבו יש רוב נשי גם בין המובטלים. והתייחסות שונה למצב הדיור. ראייה מתכללת קוראים לזה.
השינוי האמיתי יתחולל כאשר נשים, במפלגות שבהן יש פריימריז, יבחרו בנשים, וכאשר ראשי מפלגות שממנים לבדם את חברי הכנסת יפנימו את הצורך בשוויון בין המינים גם בפוליטיקה, כדרך להפוך את החברה בישראל לחברה שוויונית וטובה יותר.
–
- מנהיג נולד // הטור של נחמה דואק
- יותר ערבי או יותר ישראלי? // הטור של נחמה דואק
- חיים בזרם: מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע (חלק א') | מאת אורן נהרי
