fbpx

כלכלת בחירות במבחן המונה // הטור של עמית תומר

כבר יותר משנה שרוב הנושאים החברתיים, האזרחיים והכלכליים תקועים, ורק לזעקות של אלו שקרובים מספיק לאוזני השלטון יש סיכוי למענה

0

הצפירות מחרישות האוזניים שהשמיעו בחודש שעבר שיירות של עשרות מוניות ברחבי הארץ, היו לא רק שאון מחאה על הרפורמה הצפויה בתעריפי הנסיעות; אלה היו בעיקר צפירות אזהרה ליושבי הבית ברחוב בלפור בירושלים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו שמע אותן היטב. חודשיים לפני הבחירות, בין קמפיין פוליטי שלישי ברציפות לבין החסינות שנפלה ועסקת המאה שהתגבשה ברקע, הוא הזדרז להידרש לסוגיה בוערת נוספת – תמחור הנסיעה במונית.

שיטת חישוב התעריפים הנהוגה כיום מסורבלת. הדבר מוביל, בין היתר, לכך שכאשר נוסע עולה על מונית, הוא מתקשה להעריך מאיזה סכום יצטרך להיפרד – ובמקרים רבים מרגיש שהמונה "דופק" אותו. רפורמת תעריפי המוניות הייתה אמורה לשנות את זה, ואף להתאים את המחירים לביקוש ולצורך.

אבל אז, במועד שנקבע לשינוי, החליטו הנהגים לשים ברקס למהלך, בטענה שזה יפגע להם בפרנסה. ההון שלהם (הדל ורב־העמל, חייבים להודות) אולי בסכנה, אבל ההון הפוליטי – בשיא. למרות שהנושא כלל לא בסמכותו, התייצב לצידם ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו, כלוביסט מן המניין, והצליח להרוויח עבורם זמן היערכות נוסף. זאת על אף שהשינוי נקבע כבר לפני קרוב לשנתיים.

עמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, זעם בתגובה על ראש הממשלה והשרים, אבל לא על העוול שנגרם לציבור, בראשם תושבי הפריפריה שהיו אמורים לזכות במסגרת הרפורמה בהוזלה משמעותית בתעריפי הנסיעות – אלא על העובדה שהדחייה ניתנה רק עד 6 במרץ, ארבעה ימים אחרי הבחירות. "ראש הממשלה עדיין חושב שאתם הפראיירים שתאכלו את כל ההבטחות חסרות השחר האלה", אמר פרץ בסרטון שהופץ בקרב נהגי המוניות, בניסיון לקושש כמה קולות של מאוכזבי שלטון.

כלכלת בחירות היא ריטואל קבוע בחודשים שלפני יום ההליכה לקלפי. עוד בימי המלוכה בתנ"ך, ללא דמוקרטיה, יעצו זקני השבט לרחבעם שכדי שהעם יהיה לעבדיו כל ימיו, הוא צריך קודם כל להיות עבד להם – להוריד מיסים ולהקל גזירות באופן זמני. לאורך השנים השיטה השתכללה לכאן ולכאן: ועדים וארגונים הבינו כיצד לנצל את חלקם במשוואה: הם מתפקדים למפלגות בהמוניהם כדי שהפוליטיקאים יהיו חייבים לרצות אותם. כך למשל, במערכת הבחירות הנוכחית גם עובדי התעשייה האווירית – מקבוצות הכוח החזקות בליכוד בשני העשורים האחרונים – הצליחו לעכב את הפרטת החברה.

מנגד, הפוליטיקאים השתכללו באמנות ה"להבטיח כמה שיותר ולקיים כמה שפחות". המסעדנים מעוטף עזה, לדוגמה, שנתניהו מיהר להבטיח להם פיצויים עוד לפני בחירות מועד ב' ללא הבירוקרטיה הארוכה והמתישה הנדרשת, ממתינים לכסף עד היום.

הפעם המצב הוא בכל זאת חסר תקדים: מערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה. נהוג לומר שלציבור יש זיכרון קצר, אבל במציאות הנוכחית אין צורך בזיכרון לטווח ארוך כדי להבחין מה קורה להבטחות הבחירות ביום שאחרי. כנראה משום כך אפילו נהגי המוניות, שחלק גדול מהם לא רק מצביע ליכוד אלא גם מיוצג בו כמוקד כוח עם לא מעט חברי מרכז, לא מרוצים מההישג שרשמו. הם חוששים שאחרי שילכו לקלפי, נתניהו יזרוק אותם מתחת לגלגלים.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהמפסידים הוודאיים מהמצב הם אלו שאינם משתייכים לקבוצה פוליטית חזקה, או במילים אחרות – רובנו. כבר יותר משנה שרוב הנושאים החברתיים, האזרחיים והכלכליים תקועים, ורק לזעקות של אלו שקרובים מספיק לאוזני השלטון יש סיכוי למענה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook