אולי יותר מכולם, ברק אובמה הוא המשל להבדל בין תיאוריה לפרקטיקה. הנשיא שיצר ציפייה אדירה בתחילת כהונתו בארצות הברית ובעולם כולו, שקיבל ללא מאמץ פרס נובל לשלום, הוא האיש שלא רק שעדיין לא הביא שלום בשום מקום בעולם, אלא מחליף שר הגנה כדי להוביל מלחמה חדשה ומקיפה בטרור האסלאמי.
כשקדנציה וחצי מאחוריו וקונגרס לעומתי לפניו בשנתיים הקרובות, אנו נוטים לראות בכל נשיא מכהן בסיטואציה כזו "ברווז צולע", כמי שגמר את הקריירה ואפשר להתחיל בסיכומים. אבל לפחות שני נשיאים בעת האחרונה שעמדו בפני מצב דומה ואף קשה מזה, נזכרים היום בין המוצלחים ביותר במאה ה־20. גם רייגן שעמד בפני פרשת איראן־קונטראס וגם קלינטון שעמד בפני הדחה בשל פרשת מוניקה לוינסקי, לא רק ששרדו אלא גם פרחו. קלינטון הוביל את הכלכלה והמלחמה בקוסובו, ורייגן האיץ את התפרקות הגוש הקומוניסטי. האם אובמה יוכל להיות קלינטון או רייגן? הנשיא שהתחיל כהבטחה הגדולה ביותר במאה החדשה, כבן המיעוטים שהכול יהיה אפשרי בכהונתו ("!Yes we can"), מוצא עצמו מסביר בפני כולם מדוע הוא לא יכול. איך הפך הרטוריקן הגדול מכולם לאפולוגטיקן. הסינים אומרים שגם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן. אז מדוע אובמה לא מצליח לעשות את הצעד השני, והאם יוכל לעשות עכשיו מה שלא הצליח בשש שנים?
שגיאות הכהונה הראשונה של אובמה התחדדו בשנה החולפת. תוצאות מדיניות החוץ, בה יצרה ארצות הברית ואקום שאליו נכנסו מדינות כרוסיה ואיראן. ההבטחה להוציא את ארצות הברית מעיראק, רק כדי לחזור לשם בקונסטלציה אחרת. זניחת בני ברית (מובארק) לטובת מהפכה שהתנפצה בפניו. קביעת קווים אדומים מול סוריה – והתנערות מהם. הוא ללא ספק הנשיא האמריקאי שמשדר את חולשתה המדינית הגדולה ביותר של ארצות הברית זה שנים רבות.
גם במדיניות הפנים התגלה אובמה כנשיא לא מרשים. הוא מנהל את הממשל הריכוזי ביותר שידעה ארצות הברית זה שנים רבות. גם רבים משריו לא מצליחים לחדור את מעגל יועציו הקרוב. מה שלא מוחלט בבית הלבן, לא קיים. "המדינה זה אני", כדרך שלטון. הנשיא אינו מצליח לעבוד עם הרפובליקנים כלל. נכון שיש לכך סיבות שאינן תלויות רק באובמה, אך מדיניותו ואופן התנהלותו העמיקו את הקיטוב. גם העובדה שהוא ממהר למשול בצווים נשיאותיים, לא מבטיחה את צמצום הפער האדיר.
לאובמה יש גם הישגים. בחירות אמצע הקדנציה ניסו להציג אותם, אך השיווק כשל. ובכל זאת, הנשיא הצליח לייצב ולהזניק מחדש את הכלכלה האמריקאית (גם אם הדבר לא חלחל במלואו כלפי מטה, אל מעמד הביניים הנאנק). גם רפורמת הבריאות רווית הקשיים והביקורת זוכה להצלחה מסוימת, אבל היא עדיין הפיכה, והרפובליקנים נחושים למחותה מעל לפני האדמה.
2014 היא קו פרשת מים עבור אובמה. השנתיים הבאות הן שיקבעו את המורשת שלו כנשיא. הוא ירצה להיזכרלא רק כנשיא השחור הראשון, כמי שהציל את ג'נרל מוטורס או הרג את בן־לאדן. המפתח הוא עדיין הכלכלה הפנימית. אם יצליח לצמצם את האבטלה למספרי רייגן (5.5 אחוזי) או קלינטון (4 אחוזים) ולגרום גם למעמד הביניים ליהנות מהצמיחה, ייזכר כגיבור. לא פחות. הוא ינסה להגיע להסכם עם איראן (ולא בהכרח כזה ש"טוב ליהודים"). הוא עשוי בסוף כהונתו שלא להטיל וטו במועצת הביטחון כנגד הצעת החלטה על מדינה פלסטינית שגבולותיה 67' (החסם העיקרי לזה יהיה המועמד או המועמדת הדמוקרטית הבאה, שיעשו הכול לסכל זאת), וייתכן גם שנראה נורמליזציה ביחסים עם קובה.
כ־700 וקצת ימים יגלו אם הנשיא השחור הראשון יהיה כגיבורי הריאליטי – שכמו שמהירות תקשורת ההמונים עוזרת להם לצמוח בזמן שיא, היא גם גורמת להיעלמותם המהירה; או ש"מורשת אובמה" תילמד ותיזכר בספרי (או בטאבלטי) ההיסטוריה. נכון לעכשיו, מצבור החוויות שהביא, מביא פרק קצר ולא חיובי מדי בדברי ימי אמריקה.
יקי דיין שימש כקונסול ישראל במערב ארצות הברית
צילומים// אימג'בנק
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
