שני סרטים ישראליים חדשים שעולים החודש על מסכי הקולנוע, שניהם בוימו על ידי במאיות, נפתחים עם אותו שוט בדיוק: הגיבורה במיטה, שוכבת על הצד, אור של בוקר על פניה. היא ישנה, בעוד רגע תתעורר. צירוף המקרים הזה, שמפגיש את 'פרינסס' (בבימויה של טלי שלום־עזר) ואת 'בורג' (בבימויה של שירה גפן), רק הולך ונעשה פלאי ומסתורי יותר כשמפענחים מה פשר שוט הפתיחה. לפי הפרשנות שלי, כשאני רואה סרט שמתחיל בשוט של הגיבור מתעורר אני מיד שואל את עצמי: "האם זה חלום?". הדמות ישנה, ואז פוקחת עיניים, אבל כמעט תמיד נגלה שהיא רק חולמת שהיא מתעוררת וכל הסרט הוא חלום אחד ארוך. 'מטריקס', 'עיר אפלה', 'המופע של טרומן' (סרטי סוף המילניום בהם עסקנו בגיליון ינואר) – כולם מתחילים בדיוק כך: הגיבור ישן ואז מתעורר. אבל האם הוא באמת מתעורר? מוטיב החלום ב'פרינסס' וב'בורג' רק מתחזק כשמבחינים בכך שבשני הסרטים (השונים כל כך זה מזה) מדמיינות הגיבורות מצב של פיצול עצמי: כל אחת מהן פוגשת דמות שהיא מעין גרסת הנגטיב של עצמה ולכמה רגעים מחליפה איתה מקום. שני הסרטים ואווירת החלום/הזיה שבהם מפנים את תשומת הלב שלנו לעובדה שבשאר הזמן חלומות ופנטזיה נעדרים כמעט לחלוטין מהקולנוע הישראלי. אם תסתכלו על התקופה העממית (שנות ה־60 וה־70), התקופה הפוליטית (שנות ה־80), או התקופה האישית (שנות ה־90 והאלפיים), תמצאו שהקולנוע הישראלי מעוגן בתוך הריאליזם. יש בו רק את המציאות, את הכאן והעכשיו. זה לא רק שאין חלומות; בודדים הסרטים הישראליים שאינם מתרחשים בהווה, ובודדים עוד יותר אלה שמתרחשים מחוץ לז'אנרים הנפוצים של הדרמה הריאליסטית. במשך שנים ניסו לשכנע אותנו שזה רק עניין כספי – המציאות זמינה וזולה יותר מקולנוע של פנטזיה ומשחקי תקופה הדורש (לכאורה) תקציבי עיצוב גבוהים. ובכן, זה היה רק תירוץ. הקולנוע הישראלי שבוי בתוך הדיקטטורה של המציאות. אין זמן או מקום לחלומות.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
