fbpx

זה הגושים טמבל // הטור של נדב איל

0

בבחירות הבאות, מי שחשובים הם לפיד, גבאי, כחלון ונתניהו. כל השאר הם סטטיסטים, לוויינים שנהנים (או סובלים) ממצב הגוש שלהם. ארבעת האישים האלה הם היחידים שיכולים להעביר לגוש שלהם, או לפלוט ממנו, מצביעים

הנרפות הכללית של גוש המרכז־שמאל מאפשרת לצד השני להטיף בקביעות את אחד מטיעוניו הנושנים, ההיסטוריים: שהוא "העם". העניין הזה, השימוש ב"עם", שתמיד חושב כמו הדובר, הוא אמצעי רטורי שאפשר לאתרו עוד בדיוני הסנאט באימפריה הרומית. אך בעוד שבאימפריה ההיא הייתה שניות מסוימת בשימוש בסנטימנט של הפלבאים (זה היה יכול להיחשב טוב ש"העם" סבור דבר־מה, וזה היה יכול להיחשב רע מאוד), הרי שבדמוקרטיה מודרנית אין אצולה. טיעון "העם" בישראל נותר מאז 1977 בידי הימין. זה מגיע לממדים מגוחכים, כולל יבוא העם הזה, נניח, לניתוח הבחירות באמריקה. לא מזמן הופעתי בפני קבוצה של אנשים נבונים שאחד מהם זעק לעברי ש"התקשורת" הייתה "מנותקת" בבחירות באמריקה ולכן לא "חשה את העם" ו"ככה טראמפ נבחר". שאלתי אותו מיהו "העם". הוא אמר שרוב הציבור. אבל קלינטון ניצחה בכ־3 מיליון קולות ברוב הציבור, אמרתי. אולי אתה מדבר על השכבות המוחלשות, אלה שמרוויחות את המשכורות הנמוכות בחברה האמריקאית? כי היא ניצחה גם שם.

ההצלחה הגדולה ביותר של בנימין נתניהו היא יצירת מציאות מדומה, שבה נמחקו לגמרי השמאל והמרכז הישראליים. נתניהו, תומכיו ומלחכי פנכתו (מלחכי פנכתו זו קטגוריה עצמאית; מדובר באנשים שמקבלים תמורה על ליחוכם) הצליחו לשכנע את רוב הציבור והתקשורת הישראלית שמשהו עמוק מאוד בתודעה כאן השתנה, ואין אפשרות אלקטורלית לשום תוצאה אחרת לבד מניצחון הליכוד – בתנאי שהוא יהיה בראשות נתניהו, כמובן. כדי שהמציאות המדומה הזו תקנה לעצמה אמינות מסוימת, יש צורך בציור התמיכה בנתניהו כעניין "אותנטי" ו"עממי". זאת אומרת, העממיות של הציבור הערבי במדינת ישראל איננה נחשבת לצורך החישוב הזה, וכמובן שהאותנטיות של הערים הגדולות בגוש דן שאינן מצביעות לליכוד – גם היא איננה "אותנטית". החיפוש הנוסטלגי אחרי מקור יסודי, הדגמה עמוקה של תודעת "העם" בדמותו של אדם אחד, היא כמובן רדוקציה כושלת בכל אופן. אם ינצח נתניהו בבחירות הקרובות, יוצג לנו מין גיבור כזה שהחליט להישאר נאמן לנתניהו למרות הכל; אם יפסיד, יימצא חיש קל גיבור הפוך, ש"מסמל" את המהפך.

.

האמת היא, כמו בבחירות באמריקה, שתובנות פוליטיות אמיתיות נובעות מנתונים ולא מאנקדוטות. והנתונים מורים לנו על מציאות שונה מזו המתוארת במנגנוני ההסברה והתעמולה שמפעילים תומכי ראש הממשלה, ובכלל זה צבא הטרה קוטה – כמו צבא החֵמר של הקיסר הסיני – של ה"בוטים" והפייקים ברשתות החברתיות. הנה קצת נתונים פוליטיים. ב־2006 זכו קדימה (מפלגת מרכז בהגדרתה) יחד עם העבודה, מרצ והערבים ב־64 מנדטים. זהו גוש המרכז־שמאל, והוא חד־משמעית איננו קואליציה טבעית; אבל הוא בהחלט מערך שיכול למנוע מהימין והליכוד להרכיב ממשלה. צריך לעמוד על הנקודה הזו: גוש הימין הוא בהחלט קואליציה טבעית, והגוש משמאל לו איננו כזה בגלל הנוהג שמפלגות ערביות אינן חלק מקואליציה. ב־2009 קיבלה ציפי לבני מנדט אחד יותר מהליכוד של נתניהו, אבל לא הרכיבה ממשלה. הסיבה נעוצה בגוש: אותו הרכב בדיוק קיבל 55 מנדטים. בבחירות של 2013 החליפה מעשית 'יש עתיד' של לפיד את קדימה, והתוצאה הייתה 57 מנדטים לעבודה, יש עתיד, מרצ, 'התנועה' והערבים. במילים אחרות, שום דבר לא ממש השתנה. בבחירות 2015, בפעם הראשונה מאז 2006, חזרה העבודה להיות האלטרנטיבה המרכזית לליכוד, כמעט היחידה, לאור המכות שספג לפיד והזליגה למשה כחלון ו'כולנו' שהם מרכז־ימין. המפה הפנים־גושית זזה, והתוצאה הייתה 53 מנדטים בלבד לגוש הזה. כל הספקולציות על האפשרות של הרצוג להקים ממשלה נבעו משתי טעויות יסודיות: ההנחה שיש משמעות אדירה למספר המנדטים שמפלגתו תקבל, וההנחה שיריבויות אישיות (כחלון נגד ביבי, ליברמן נגד ביבי) יובילו לחציית קווים גושיים. אגב, כל מה שנכתב פה איננו חוכמה שבדיעבד. כמה שבועות לפני בחירות 2015 כתבתי במגזין הזה כי התוצאה נראית גמורה, וכי נתניהו ירכיב בסבירות גבוהה את הממשלה הבאה עם קואליציה צרה של 60 וכמה מנדטים. אלה היו הנתונים.

הנתונים האלה מובילים לכמה מסקנות ברורות. הראשונה בהן היא שהציבור הישראלי חצוי לגמרי, ושאין פה "מיעוט קטן" אל מול "העם". יש פה, לכל היותר, יחס של 53:67. המסקנה השנייה היא שכאשר יש 60 מנדטים או יותר לגוש המרכז־שמאל, הימין לא מרכיב ממשלה – ואין משמעות אמיתית לחלוקה הפנים־גושית. המסקנה השלישית היא שמי שחשוב במערכת בחירות, ומה שחשוב במערכה כזו, הוא מי שמעביר מנדטים מצד אל צד. משה כחלון כייס מצביעים של יאיר לפיד, שהיו מצביעים של קדימה, שאולי בעבר הצביעו לליכוד או לעבודה. הוא היה חשוב מאוד ב־2015. בבחירות האלה, מי שחשובים הם יאיר לפיד, אבי גבאי, משה כחלון ובנימין נתניהו. כל השאר הם סטטיסטים, לוויינים שנהנים (או סובלים) ממצב הגוש שלהם. ארבעת האישים האלה הם היחידים שיכולים להעביר לגוש שלהם, או לפלוט מהגוש שלהם, מצביעים. באורח מפתיע, נתניהו חשוב מעט פחות; הוא פשוט לא מחזר אחרי מצביעי העבודה או יש עתיד. ראש הממשלה השתכנע אחרי בחירות 2015 שבעצם אין פה מציאות אלקטורלית עוד, אלא מצב חד־צדדי ימני לחלוטין, והאתגר שלו הם נפתלי בנט ואיילת שקד, ואם אפשר – השבת קצת ממצביעיו של כחלון.

.

הסקרים האחרונים (של 'חדשות עשר' ו'החדשות') מראים כי גוש המרכז־שמאל מתחזק ל־57 מנדטים. זו תוצאה הגיונית מאוד בהתחשב בממוצע של העשור האחרון (57.25). הניתוח הזה מוביל למסקנה מתבקשת. ניצחון בבחירות בישראל מושג באמצעות השתלטות על פלח קטן של מנדטים, שבעה־שמונה לכל היותר. הציבור בהחלט נע ימינה; מתחילת שנות האלפיים הוא מעדיף בדרך כלל מפלגות מרכז כאלטרנטיבה המרכזית לליכוד, ולא מפלגות שמאל כמו העבודה. כדי לשכנע את אותם מנדטים ספורים, דרושים לכל גוש "גשרים". משה כחלון הוא גשר כזה, והוא הוביל מנדטים מגוש מרכז־שמאל אל הימין בבחירות הקודמות. אין סקר שבו המרכז־שמאל, נכון לשעה זו, מקבל פחות ממה שיש לו בכנסת הנוכחית – ובכל הסקרים הגוש הזה מתחזק. אבל כאן מתגלעת בעיה יסודית: ככל שלפיד הופך לאופוזיציה המרכזית לנתניהו, קשה לו יותר, תיאורטית, להעביר תומכים למפלגתו. ודבר דומה היה קורה לאבי גבאי, אילו העבודה הייתה מגיעה בסקרים ל־25 מנדטים. לכן, עצם העובדה ששניהם שם, מחלקים את המנדטים, היא דווקא חיובית יחסית; כאשר אחד מסתמן כאלטרנטיבה, השני יכול לשמש כגשר למצביעי כחלון או הליכוד.

נדמה לי שהטקטיקה של ראש הממשלה, שמתעלמת לחלוטין מהמרכז הישראלי, מוטעית. המרכז קיים, ויש בו עשרות מנדטים שנעים בין כחלון ללפיד. בניגוד למנדטים של בנט (או העבודה), הם הרבה יותר נזילים. בצד השני, השמאלי, הטעות הרבה יותר מובהקת. אלה לא מפלגות שמנצחות או מפסידות בחירות בישראל, אלה הם הגושים. כדי לנצח את נתניהו דרושה אסטרטגיה ברורה, חלוקת עבודה פנים־גושית. כל עוד זו איננה מיושמת, לגוש הימין, שהוא קואליציה טבעית, יש יתרון מובהק במערכת בחירות – ובמלאכת הרכבת הממשלה לאחריה.

.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

.

צילומים: מגד גוזני, אליהו הרשקוביץ, אמיל סלמן, מוטי מלרוד, 'הארץ'

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook