העוני הורג | תחקיר 360 | שירה אלק

הייתי רק בת שנתיים כשיצאתי מבית הוריי לטיול מחוץ לשער החצר. בהליכה ברווזית, אולי ברגליים יחפות. אינני זוכרת. איש לא הבחין בחסרוני. כאחת מתוך 13 ילדים – אז עוד היינו שמונה – אני מתקשה לספור את כמות ה"ניסים" ו"הכמעטים" שסבבו אותנו באופן תדיר. 

בכל טיול הלך ילד לאיבוד, נשכח באוטובוס, או סתם עצר ליד אחד הכלובים בגן החיות התנכ"י, בזמן שכולנו המשכנו להתקדם. טלפונים סלולריים לא היו, וכשאחי נשכח במונית הוואן הגדולה, נדרשה עבודת בילוש כדי להשיג את הנהג, ולהשיב את האבדה. 

בחזרה אליי, בת השנתיים. טיילתי ברח' הושע בירושלים, היכן שגרנו. מונית לבנה דהרה לקראתי במורד הכביש הצר, עמוס הזרדים שנפלו מהעץ העצום שצמח בחצר הבית הצמוד אלינו. בחריקת בלמים היא עצרה, ברגע האחרון ממש. מן הסתם, ראשי לא עבר את גובה הפגוש. הנהג יצא מהרכב, מזועזע עד עומקי נשמתו. איך אני יודעת? כיוון שהוא חזר אחרי זמן קצר והביא לי מתנה – צעצוע פלסטיק מסתובב עם דגים קטנטנים, שפתחו וסגרו את הפה, מאפשרים לי לאסוף אותם באמצעות חכה קטנה שמגנט בקצהָ. 

אינני זוכרת שכמעט מתּי שם, או מה הרגשתי כאשר ראיתי את פגוש הרכב צמוד לפרצופי הקטן. אני בהחלט זוכרת שנמלאתי אושר למראה הצעצוע. אינני חושבת שהיה לי דבר נוסף שהוא רק שלי, גם לא שנים קדימה.

קפיצה בזמן. אני עומדת בכניסה לבני ברק, מול מפעל קוקה־קולה. אוטובוס עוצר בתחנה ופולט מתוכו ילד כבן שש, נושא בזרועותיו זאטוט בן לא יותר משנתיים. נשימתי נעתקת בחרדה כשהם אוחזים ידיים וחוצים את הכביש הסואן, בתוך ים של רכבים, ללא בהלה או השקעת מחשבה יתרה.

הם מסיימים לחצות, מתקדמים בקושי מטר, הגדול עוזב את היד הקטנה לטובת התעסקות בקובייה הונגרית. התינוק מתחיל לצעוד לכיוון ההפוך. אני מזנקת ממקומי, מוכנה לחצות את הכביש בסערה, אבל אז הגדול מרים את עיניו מהקובייה הצבעונית וצועק לכיוון הקטן, "לא!" מצמצם את הפער, תופס בידו, והם מתרחקים בשמש הלוהטת של יולי, בתוך תרועת רכבים בלתי פוסקת.

שני הסיפורים הללו, סביר להניח, הם מנת חלקם של ילדים רבים במשפחות מרובות ילדים, המשתייכות רובן ככולן למעמד סוציו־אקונומי נמוך. אם עד היום הנחנו שגורלם של הילדים הללו נחרץ בכל הנוגע לתעסוקה עתידית ולשיפור מעמדם, מתברר שהתמונה אפלה הרבה יותר. בחודשים האחרונים אספתי אין־ספור נתונים משלל גופים – הלמ״ס, משטרה, שב״ס, "בטרם", המועצה לשלום הילד, משרד החינוך, הכנסת ועוד – כדי להבין מהן הסכנות האורבות לילדי ישראל. 

ככל שהעמקתי במצבור העצום של הנתונים, נרקם למולי סיפור, והסיפור הזה עגום עד כאב. מתי הופכים ה״כמעטים" לאסון? מה הסיכוי של ילד בירושלים להיפגע בתאונת דרכים? מה הסיכוי של ילדה בטירת הכרמל לעבור פגיעה מינית? כמה ילדים בלוד יחוו אלימות פיזית מאדם בוגר? 

בחינה של כל קריטריון בפני עצמו אינה יכולה ללמד דבר, הרי מספר התיקים הנפתחים בגין אלימות בעיר מסוימת אינו מעיד בהכרח על היותה מקום מסוכן יותר לילדים, מפני שנתון זה תלוי משתנים רבים כגון דיווח, אכיפה ועוד. אך ברגע שאספנו מספיק נתונים, התגלתה התמונה המבהילה – בכל פרמטר אפשרי, ובוודאי כאשר מתבוננים עליהם יחדיו – ילדים החיים בערים העניות הם בסיכון גבוה יותר: להיפצע בתאונה ברחוב או בבית, לספוג אלימות מינית או פיזית, להתמודד עם השמנה ותחלואיה, לנשור מהלימודים ועוד ועוד. 

על פי שקלול התוצאות, הסיכון הגבוה ביותר נשקף לילדים ערבים, הגיוני בהתחשב בעובדה שמדובר באוכלוסייה ענייה, מופלית, הסובלת מקיפוח בהשקעה בתשתיות, וכתוצאה מכך חשופה לסכנות רבות במרחב הציבורי. אחריה, האוכלוסייה החרדית – זו שבה גדלתי אני – ולצידה ילדי הפריפריה, שאינם חרדים או ערבים. כרוניקה של פערים בלתי נתפסים, ו״גורל״ שנגזר על ילדים, לחסד או לשבט, כבר עם לידתם.

חוטפים ונפגעים

בישראל כיום חיים מעט יותר משלושה מיליון ילדים (עד גיל 18), שהם כ־33% מכלל האוכלוסייה. אחד מכל שלושה מהם, על פי הדוחות האחרונים, חי בעוני. על המשמעויות הכלכליות והחברתיות של העוני הרחיבו לא מעט. כעת, לראשונה בהיקף הזה, אנו חושפים את מחיריו העקיפים של העוני, בשלל תחומים. 

הקריטריון הראשון שנבחן, קשור במישרין לעוני ומגדיר אותו במידה רבה – הורים שהוגדרו כבעלי נזקקות, בשל עוני וקשיי הכנסה. כאן, מובילות הערים הערביות, בראשן טייבה. בקרב הערים היהודיות: קריית גת, ולאחריה אלעד. כל היישובים בצמרת הם מאשכולות סוציו־אקונומיים נמוכים. 

פרמטר שני, משמעותי יותר, הוא הורים שהוגדרו כבעלי נזקקות בשל תפקוד לקוי שלהם או של הילדים. כאן, בשיעורים גבוהים, מובילה טירה עם 15.9 לכל 1,000 איש. אחריה כסיפה (14), אום אל־פחם (13.1), עראבה (12.2) וערערה (11.8). ביישובים היהודיים מובילות הערים החרדיות אלעד (10.3) וביתר עילית (8.3), אחריהן דימונה וקדימה־צורן (7.4), באר שבע (7.3) ועכו (7.2). בפרמטר השלישי, הורים שהוגדרו כבעלי נזקקות בשל אלימות, התמכרות ועבריינות, מובילה שוב טייבה עם 3.08 הורים נזקקים לכל 1,000 איש. אחריה ג'דיידה־מכר (3), קריית ים (2.8), כפר קאסם (2.4), אלעד (2.2), אום אל־פחם (2.1), תל שבע (2) ובהמשך קריית מלאכי (1.5) ובית שמש (1.4). 

פרמטר סיכון משמעותי לילדים הוא אלימות כלפיהם מצד בגירים. כדי לבחון את המצב, ביקשנו וקיבלנו מהמשטרה נתונים על התפלגות התיקים הפליליים שנפתחו בשנים האחרונות בגין עבירות אלימות של בגירים נגד קטינים. הסתייגות בסיסית: מדובר בתיקים שנפתחו – כלומר, מישהו הגיש תלונה שהגיעה לכדי תיק פלילי. אנו יודעים כי במקרים רבים אין מי שיתלונן, כיוון שהקורבנות סובלים מאלימות בבתיהם ואינם יודעים אפילו למי לפנות. על כל פנים, כאן מובילה ג'סר א־זרקא עם 51.1 תיקים ל־10,000 קטינים. אחריה אור יהודה (49.9), אילת (65), נוף הגליל (65), דימונה (34), ערערה בנגב (31), אזור (30.9), בת ים (25.1), שדרות (22.6) ואור עקיבא (22.4). 

כדי לבחון איזו עיר היא המסוכנת ביותר לילדים בכל הקשור בעבירות מין, בדקנו כמה קריטריונים, ולבסוף בחרנו בנתון על מספר עברייני המין היושבים בכלא, בפילוח לפי מקום מגוריהם טרם כניסתם למאסר, ולא במספר התלונות שהוגשו ביישוב נתון. הסיבה: גם כאן, לא ניתן ללמוד על היקף התופעה לפי מספר התלונות על עבירות מין בקטינים, משום שבקהילות שמרניות, באופן מובהק, מתמודדות הרשויות עם בעיית אי־דיווח על עבירות מסוג זה. 

מבין היישובים הערביים, מובילה שוב ג'סר א־זרקא עם 0.69 עברייני מין מכל 1,000 בגירים, לאחריה כפר מנדא (0.49) וקלנסווה (0.36). ביישובים היהודיים מובילה ביתר עילית עם 0.64 עברייני מין מכל 1,000 בגירים, אחריה דימונה (0.53), טבריה (0.49), צפת (0.37), מודיעין עילית (0.32), קריית שמונה (0.3) ואלעד (0.28). נקודה למחשבה: שלוש ערים חרדיות מובהקות ועוד שתיים (צפת וטבריה) שבהן קהילות חרדיות גדולות. 

הסיבה העיקרית לשיעור הגבוה מאוד של עברייני המין בקרב האוכלוסייה החרדית, נעוצה ככל הנראה בשילוב בין תרבות שמקדשת שמרנות קיצונית וחוקי צניעות מוקפדים, למחסור בהרתעה בשל מוסכמות חברתיות שעניינן הסתרה והגנה על הפוגעים. עם זאת, בשנים האחרונות חל שיפור מסוים, ויותר ויותר צעירים חרדים מסרבים לשתוק. נוסף על כך, מדובר בערים עניות, פריפריאליות, חיים שם ילדים רבים, מערכת החינוך חלשה יותר ומערכות הרווחה מורעבות ומתקשות להתמודד עם כמויות העבודה.

 תאונות בלי הפסקה

תאונות דרכים שבהן נפגעים קטינים שכיחות בעיקר ביישובים הערבים, 19 מהם מובילים את הרשימה לפני שמגיעים ליישוב היהודי הראשון. במקום הראשון, המועצה המקומית ג'דיידה־מכר, עם 6 נפגעים בתאונות דרכים לכל 1,000 קטינים, אחריה דיר אל־אסד (5.7), אבו סנאן (4), בסמ"ה (3.9), מגאר (3.85), ג'ת (3.6), מג'דל שמס וסח'נין (3.5). את היישובים היהודיים מובילה קריית ים עם 2.4 נפגעים לכל 1,000 קטינים, אחריה קריית שמונה (2.27), טבריה (2.15), עכו, בית שאן, נהריה (2.1) ואור עקיבא (2).

סוג אחר של תאונות מכונה ״היפגעות בלתי מכוונת״. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, יותר מ־1,500 ילדים בגילים 14–0 מתים בכל יום כתוצאה מהיפגעות בלתי מכוונת. במדינות המבוססות, אשר ישראל נמנית עליהן, יותר מ־7% ממקרי התמותה של פעוטות בגילים ,0–4 ויותר מ־26% ממקרי התמותה של ילדים בגילים 5–14 הם תוצאה של ״היפגעות לא מכוונת״. בממוצע, בישראל, בכל שנה 124 ילדים מקפחים את חייהם בתאונות שכאלה, נוסף על 26,000 אשפוזים. 

ילדים מיישובים באשכולות השייכים למעמדות הנמוכים – ילדי פריפריה חברתית, כלכלית או גאוגרפית – הם בסיכון גבוה יותר למות בתאונות כאלה, יחסית ליישובים מבוססים יותר. באוכלוסייה היהודית הלא־חרדית, הסיכון לתמותת ילדים מיישובים מאשכולות אלו גבוה פי 1.5 בהשוואה לילדים מיישובים אחרים. 

אם נמפה את היישובים המסוכנים ביותר לילדים מבחינת מקרי תמותה בתאונות, על פי ״בטרם״, נגלה ששבעת היישובים הראשונים ברשימה הם בדואיים – חורה, שגב שלום, תל שבע, רהט, ערערה בנגב, לקיה וכספיה. אחריהם כפר קאסם, טייבה ואום־אל פאחם. את רשימת היישובים היהודיים מובילה ביתר עילית, אחריה לוד, רמלה, ירושלים, תל אביב־יפו, באר שבע, רמת גן, בית שמש, חיפה ובני ברק. 

כאשר מרחיבים את ההתבוננות ובוחנים גם את שיעורי הטיפול במיון בשל תאונות, נמצא שם את ג׳דיידה־מכר, ירכא, מג'ד אל־כרום, טמרה, סח׳נין, נחף, כפר קאסם, שפרעם, דאלית אל כרמל וטירה; ובין הישובים היהודיים את מעלות־תרשיחא, נהריה, עכו, בת ים, קריית אתא, טירת הכרמל, מזכרת בתיה, גדרה ורחובות. שוב, מתוך 20 היישובים המוזכרים כאן, הרוב המוחלט הם יישובים מאשכולות 4 ומטה. 

עינת שגיא אלפסה, מנהלת אגף קשרי חוץ, ממשל ומדיניות ציבורית בארגון בטרם לבטיחות ילדים, אומרת כי בדו"ח בטרם לאומה המתפרסם אחת לשלוש שנים, ניכר כי הסיכון לילדים גדול יותר בפריפריה החברתית והכלכלית. ״כשאנחנו מדברים על משפחה במצב כלכלי לא פשוט, מראש הסביבה פחות בטוחה״, היא מסבירה. ״למשל, אם הורים צריכים לבחור בין אוכל להתקנת סורגים לחלונות, אני מאמינה שהם יעדיפו לקנות אוכל לילדים. נוסף על כך, לרוב, הם פחות פנויים רגשית, כלומר הבטיחות של הילדים איננה בראש סולם סדר העדיפויות שלהם״.
מובן שכל ההורים אוהבים את ילדיהם – בכל המעמדות הסוציו־אקונומיים, אבל כשמדובר במאבקי הישרדות, הצרכים הבסיסיים קודמים לכל. ״היה לנו פיילוט בדיור הציבורי בשיתוף עם קרן רש"י״, מספרת שגיא אלפסה. ״ במסגרתו נכנסנו לבתים של משפחות במצב כלכלי מאוד קשה, בליווי מהנדסים ובעלי מקצוע, ותיקנו את כל הליקויים שמצאנו שם – חוטי חשמל חשופים, ארונות רעועים, רהיטים שבורים. דברים שמסכנים ילדים קטנים וסקרנים. לאחר תיקון הליקויים המשפחות עברו הדרכה להתנהלות בטוחה עם מומי בטרם, והשילוב של התאמת הסביבה וההיבט ההתנהגותי נתן מענה הוליסטי ועשה שינוי משמעותי״.
העובדה שהיישובים הבדואיים הם הפחות בטוחים בכל הנוגע לתאונות, לא מפתיעה את שגיא אלפסה. ״אני הרבה פעמים שומעת אנשים ביקורתיים שלא מבינים איך כל כך הרבה ילדים בדואים נפגעים, צריך להגיע למקום כדי לראות שהתשתיות שם בנויות כך שאין הפרדה בין החצר לבין הכביש. ברגע שאין הפרדה, הסכנה מאוד גדולה. מדובר בילדים קטנים שאי אפשר לראות אותם כשנוהגים לאחור, ויש המון ילדים שמשחקים בחוץ״.
בשנה האחרונה, היא מספרת, נרשמה עלייה במקרים של טביעה בדליים ובאמבטיות – בעיקר בפריפריה. ״מרכז הכובד של ילדים עד גיל ארבע הוא בחלק העליון של הגוף״, היא מבהירה. ״כשהם רוכנים פנימה כדי לראות או להריח, הם פשוט נופלים עם הראש קדימה. זה דבר נורא״.
אוכלוסייה פגיעה נוספת היא האוכלוסייה החרדית, ״תוצאה של סביבת חיים צפופה יותר ומשפחות ברוכות ילדים״, מסבירה שגיא אלפסה. ״המטרה של ארגון 'בטרם' היא לצמצם את תאונות הילדים בכל החברה הישראלית".

פג תוקפם

הפרמטרים הבאים שביקשנו לבחון נוגעים לבריאות. מחקרים מכל העולם – לא רק במדינות מערביות – מלמדים על עלייה בהשמנה בקרב ילדים. זהו נתון בעל משמעות גדולה, מפני שמרבית הילדים שמתמודדים עם השמנה יגדלו להיות מבוגרים שמנים, ואלו נמצאים בקבוצת סיכון מובהקת לפתח מחלות כמו סוכרת, יתר לחץ דם, תחלואת לב ועוד.

בישראל, על פי נתוני משרד הבריאות, רוב מוחלט מקרב היישובים בצמרת טבלת השמנת הילדים – הם מאשכולות 5 ומטה. כך, למשל, בכיתות א׳ מובילה ג'דיידה־מכר, שם 63% מהילדים סובלים מהשמנה(!); במקום השני עכו (51%), אחר כך באקה אל־גרבייה (50%), ג'לג'וליה (48%) ואום אל־פחם (47%). בערים היהודיות בראש הרשימה נמצאות הערים נוף הגליל וחיפה, עם 46% השמנה בקרב ילדי כיתה א', אחריהן קריית שמונה (45%), בת ים (44%) וחולון (44%). במדד ההשמנה בקרב תלמידי כיתה ז' מובילה ג'סר א־זרקא (40%). אחריה טירה (37%), קריית ים (36%), נשר (31%) ובת ים (30%).

אפשר להניח כי הסיבות לנטייה להשמנה בקרב ילדים ממשפחות עניות קשורות לחוסר מודעות לתזונה בריאה, והיעדר משאבים כלכליים – כולנו יודעים כמה יקר כאן, ואוכל בריא יקר יותר והעדפתו דורשת גם תשומת לב. השילוב בין חוסר מודעות ויוקר המחיה הרסני, במיוחד בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

שלושה מצבי סיכון שבהם השפעתו הרבה של המעמד הסוציו־אקונומי תמוהה למראית עין, הם לידת פגים, תינוקות שנולדו במשקל נמוך ותמותת תינוקות. בלידות במשקל נמוך (פחות מ־1,500 גרם) מובילה דיר חנא. שם 2.3% מהתינוקות נולדים קטנים; אחריה בסמ"ה (2.1%), ג'דיידה־מכר (1.6%), אבו סנאן (1.6%), וכאבול (1.5%). ביישובים היהודיים מובילה באופן מפתיע מבשרת ציון (1.3%), ואחריה בית שאן (1.2%), קריית ים וטירת הכרמל (1.1%).

בלידת פגים מובילה דיר חנא, עם 3.1% מקרי לידה לפני השבוע ה־32, אחריה ריינה (2.4%), אשדוד, ג׳דיידה־מכר וכאבול (2.2%), ירכא (2.1%), בסמ״ה ולקיה (2%), אבו סנאן, כפר כנא, רהט ורמלה (1.9%), ג׳סר א־זרקא, טייבה, קלאנסווה ותל שבע (1.8%). 

בתמותת תינוקות (על פי הגדרות הלמ״ס, יילוד שמת לאחר היפרדו מהאם) מובילה אבו סנאן עם 7.9 מקרים ל־1,000 לידות. אחריה ערערה (6.7), ג'סר א־זרקא, מעלה עירון ופוריידיס (6). ביישובים היהודיים מובילות מעלות־תרשיחא, מגדל העמק ורכסים (4.8), אופקים (4), גבעת זאב (3.9), שדרות וכרמיאל (3.8).

פרמטרים נוספים שנמדדו הם פניות למיון בשל מחלה או פציעה, טיפול במרכזי החירום של לשכת הרווחה, בפילוחים על פי סוגי הפניות ועוד – בכל המקרים, כמעט מובן מאליו, מובילים יישובים מאשכולות סוציו־אקונומיים נמוכים.

משיחות עם מומחים שונים ומקריאת ספרות מקצועית עולה קיומו של קשר ישיר בין התנהגויות שמאפיינות רקע סוציו־אקונומי נמוך ובין לידת פגים ותינוקות במשקל נמוך, או תמותת תינוקות. בין השאר, מדובר על עישון, צריכת אלכוהול בזמן ההיריון, תזונה לקויה ועוד. נוסף על כך, הנתונים מלמדים על מחסור במיטות, ברופאים ובאנשי צוות בפריפריה לעומת המרכז, ועל אזורים שלמים שנעדרים אפשרויות טיפול מהירות. התוצאות העצובות הן מקרי מוות שאפשר היה למנוע, אילו ניתנו טיפולים שהיו יכולים לסייע להמשך ההריונות. 

 

 

זה לא הגורל

הממצאים הרבים כאן, תוצר של עבודה ממושכת, אינם אמורים להפתיע כל מי שחי בישראל ועוסק בתחום. הפריפריה החברתית והגיאוגרפית סובלת משנים של רשלנות והזנחה. ממשלות ישראל נזכרות בה לעת בחירות, ויש בהן אף כאלה שמדיניותן מגדילה את הפערים – למשל, הרעבת מערכת הבריאות, היעדר השקעה בתשתיות ביישובים הערבים, בחירה של פוליטיקאים להעדיף חלוקת קצבאות במקום להשקיע בחינוך ועוד.

כל הנתונים שהוצגו מצטרפים לנתונים נוספים, בהם שיעור בעלי תעודת בגרות, שיעור הלומדים באוניברסיטאות ושיעורי הנשירה מבתי הספר (על פי הנתון האחרון, לפני הקורונה שיצרה רעש בנתונים: במקום הראשון עומדות שגב שלום ונווה מדבר עם 3.3% נשירה, ואחריהן היישובים אלונה, מגילות ים המלח ויבנאל עם 3%, אל קסום עם 2.5%, אבו גוש עם 2.4% וחברון היהודית עם 2.2%)

ישנם כאלה שהיו מעדיפים שנחשוב שמדובר בגזירת גורל, ב״בחירה מוטעית״ של הורים, שזו ״אשמתם״, או שמדובר בתוצאה של פערים מחויבי מציאות בכל חברה ו״זה מה יש״. אבל אף הורה, ובוודאי אף ילד, אינו ״אשם״. מי לא היה מעדיף לגדל את ילדיו בסביון או ברעננה, בתל אביב או במודיעין? אולם החיים במקומות שמצאנו כבטוחים בישראל – יקרים מאוד, והורים ממעמדות סוציו־אקונומיים נמוכים אינם יכולים להרשות לעצמם להתגורר בהם.

כך, בלית ברירה, הם מתגלגלים לפריפריה, ומשם, זוהי כבר כרוניקה של גורל ידוע מראש. מערכת החינוך טובה פחות, מערכת הבריאות חלשה יותר, הרווחה כורעת תחת העומס, התשתיות רעועות – והתוצאה כאן לפניכם.

******

הפתרון לתמונה הקשה שהוצגה לנגד עינינו לא מצריך כינוס ועדות רבות או המצאת הגלגל מחדש. הדרך אליו מתחילה בהחלטה אמיצה על שינוי סדרי העדיפויות: תקצוב דיפרנציאלי, למשל – לתת יותר לרשויות חלשות על חשבון החזקות; פיזור הדיור הציבורי גם בערים מבוססות וכחלק מפרויקטים יוקרתיים; השקעת תקציבים לשיקום התשתיות בחברה הערבית, במקום ניסיונות הסתה בלתי פוסקים וזעקות על ״מס עבאס״ – כסף שיכול להציל חיים.