קפוצ'ון, חבילת תה וסוכריות יכולים לפעמים להיות שלושת הדברים שעליהם העולם שלך עומד. במיוחד אם אתה נער אפרו־אמריקאי בן 17. טרייבון מרטין חבש קפוצ'ון והחזיק בידיו חבילת תה וסוכריות, או "חפץ חשוד", כפי שטען ג'ורג' זימרמן, מתנדב במשמר האזרחי, לבן ממוצא היספאני, שירה בו למוות. ביולי 2013, כש"רצח הקפוצ'ון", כפי שהוא כונה בתקשורת, נגמר בזיכויו של זימרמן מאשמת רצח, הוצתה מחדש המתיחות הבין־גזעית בארצות הברית: אנשי דת שחורים קראו לציבור לצאת להפגין ברחבי המדינה, הזמר סטיבי וונדר הצהיר כי לא יופיע בפלורידה עד שישתנו בה חוקי ההגנה העצמית, ואפילו הנשיא אובמה התבטא באופן חד־משמעי וחריג: "לפני 35 שנה גם אני הייתי יכול להיות טרייבון מרטין". בצירוף מקרים אכזרי, בדיוק באותו סוף שבוע שבו זוכה זימרמן, עלה בקולנוע סרט בשם 'תחנת פרוטוויל', המבוסס על מקרה דומה שאירע חמש שנים קודם לכן באוקלנד, כשאוסקר גרנט, צעיר אפרו־אמריקאי, נורה בגבו על ידי שוטר לבן למרות שהיה אזוק ולא חמוש. הצעיר השחור מת, השוטר הלבן שוחרר מהכלא אחרי פחות משנה.
סמיכות האירועים – זיכוי זימרמן וצאת הסרט – הצליחה להבליט עוד יותר הן את גורלם האומלל החוזר ונשנה של השחורים בארצות הברית והן את הקלות המצמררת שבה משתמשים אנשי החוק בכוח מופרז ויוצאים מתוך ההריסות כשהם מנערים מעליהם את גרגירי האבק ועל כפות ידיהם שריטות בלבד. לפעמים הסביבה משתנה – מיזורי, בולטימור, או ניו יורק; לפעמים יש מי שיתעד – כמו במקרה של אוסקר גרנט (התיעוד אף מופיע בפתיחת הסרט 'תחנת פרוטוויל') או במקרה של אריק גרנר (שמילותיו האחרונות, "אני לא יכול לנשום", הדהדו באוזני העולם לאחר שביולי 2014 נחנק למוות בידי שוטר שעצר אותו בגין מכירה לא חוקית של סיגריות) – אבל לא תמיד זה מספיק; לפעמים השוטרים משלמים על כך בהעמדה לדין ובישיבה בכלא, אבל במקרים רבים לא.
אין זו שעתה היפה של המשטרה. הביקורת התקשורתית והמחאה הציבורית נגד מי שאחראית על אכיפת החוק והסדר הולכות ומתגברות. 65% מהציבור האמריקאי, על פי בדיקת מכון פיו, תמכו בהחלטה להגיש כתבי אישום נגד השוטרים שהיו מעורבים במותו של פרדי גריי – צעיר אפרו־אמריקאי שמת כתוצאה מחבלות שגרמו לו שוטרים בזמן שנעצר – בבולטימור השנה. והנה נתון בלתי נתפס: על פי בדיקת גאלופ, רק 55% מהאמריקאים בוטחים במידה רבה במשטרה, ובקרב הנשאלים השחורים האמון קטן משמעותית – פחות מ־40%.
גם בישראל הגיעה תדמית הארגון לשפל חסר תקדים, בעקבות ריבוי אירועי אלימות, פרשיות שחיתות והטרדות מיניות בכיכובם המפוקפק של קציני משטרה בכירים. אם מוסיפים לכל אלה רוטינת עבודה משטרתית יומיומית מלאה בפגמים, שרק חלקם הקטן נחשף לציבור הרחב, אפשר לקבוע בנחרצות שאנחנו חיים במציאות שבה קשה לצפות מהאזרח הקטן, ישראלי או אמריקאי, שיחייג בביטחון מלא 100 או 911 מבלי שיעלה בלבו קמצוץ של חשש או חשד כלפי זהותו האמיתית של האדם שאמור לחוש לעזרתו – ידיד או אויב, שוטר נקי כפיים או עבריין מועד, שומר חוק או מושחת, גיבור או נבל. כי העולם השתגע; הפער בין מי שנמצא מאחורי הסורגים לבין מי שתפקידו המוגדר הוא להביא אותו לשם – הולך ומיטשטש. מזל שעבור רוב בני האדם הקפוצ'ון יצא מהאופנה.
העבריין שהפך למפקד המשטרה
כדי להבין את התחושה שלפיה המשטרה היא ארגון בעל פיצוי אישיות, עם רגל אחת בעולם החוק ורגל שנייה עמוק בעולם הפשע, צריך לחזור לצרפת של ראשית המאה ה־19. נפוליאון בונפרטה מינה את ז'וזה פושה, מהפכן יעיל אך אכזרי ומטיל אימה, לשר המשטרה. ביחד הם הקימו את משטרת פריז, ככל הנראה המוסד הראשון בהיסטוריה שמטרתו המוצהרת הייתה למנוע פשיעה, לפענח פשעים ולהעניש פושעים. כעשור לאחר מכן ביקשו השניים למצוא מפקד ראוי שיעמוד בראש המשטרה החשאית, אלא שבמקום לחפש אחר האדם הישר ביותר בצרפת, הם מינו לתפקיד המחייב דווקא עבריין. עוד כשהיה נער בן 13 בלבד, נכנס אוז'ן פרנסואה וידוק בפעם הראשונה ולא האחרונה לכלא, אחרי שגנב כלי כסף מבית הוריו. פושע כזה יוכל לבצע את מלאכת המשטרה טוב יותר מהשוטרים עצמם, טען נפוליאון. ואכן, וידוק הפך במהרה למפקד בעל ידע עצום בעולם הפשע, בעיקר כיוון שהבין מקרוב את השיטה והכיר היטב את העבריינים מהתקופה שבה היה אחד מהם. וידוק, שנהג להעסיק תחתיו אסירים לשעבר, נחשב לאבי הקרימינולוגיה. הוא נודע בטכניקות מתקדמות ומדעיות, כמו שימוש בדיו בלתי מחיק ותבניות גבס של טביעות נעליים, ניהל רישום מדויק ומדוקדק של עבריינים, התפרסם במגוון התחפושות שעטה עליו בפעילותו המשטרתית, ולאחר פרישתו הקים את סוכנות הבלשים הראשונה בהיסטוריה. אולם למרות כל זה, בעיני הציבור נותר וידוק דמות שנויה במחלוקת. ממוניו נאלצו להדוף שוב ושוב את התביעות להסגרתו בגין פשעיו הקודמים; וכאשר פרסמה משטרת צרפת את תולדותיה, 50 שנה אחרי תקופת פיקודו, הקפידו ההיסטוריונים המקומיים להעלים מהרשימות את שמו של וידוק, אף שכאמור היה ממייסדי הארגון, כאילו לא היה שם מעולם.
אבל הדרך להנצחתו של וידוק נסללה בצורות אחרות. סיפור חייו הרשים לא מעט סופרים – שחלקם נמנה עם ידידיו – ושימש עבורם מודל לשני טיפוסים שונים: מצד אחד הפושע הערמומי, ומצד שני מפקד המשטרה המתוחכם. אונורה דה בלזק, ידידו, כתב בהשראתו את דמות הפושע המבריק ווטרן, ולעומתו היו גם סופרים שעיצבו בדמותו של וידוק בלשים מבריקים. הסופר הצרפתי אמיל גבוריו השתמש בו כמוזה לדמות הבלש הגאון מסייה לקוק, ואילו אדגר אלן פו, אבי הספרות הבלשית, שאב ממנו השראה כשהביא לעולם את דמות הבלש הספרותי הראשון, אוגוסט דופין. שני הבלשים הבדיוניים האלו, לקוק ודופין, היוו בסיס לכתיבת עלילותיו של הבלש הפיקטיבי המפורסם בעולם – שרלוק הולמס. אבל הגדיל מכולם לעשות ויקטור הוגו, שבספרו המפורסם 'עלובי החיים' (1862) פיצל את השוטר/פושע הצרפתי לשתי דמויות לכאורה שונות – הפושע הנמלט ז'אן ולז'אן ומפקד המשטרה העיקש ז'אוור, שרודף אחריו – שכל אחת מהן התבססה על חלק אחר בחיי וידוק.
אחרי הצרפתים הגיע תורה של אנגליה לאמץ את המודל, וב־1829 נוסד הסקוטלנד יארד. כעת, הן בעקבות המצאת פנסי הרחוב והן בזכות נוכחותו של ה"בובי", השוטר הבריטי, היו אמורים תושבי הממלכה להרגיש בטוחים יותר בלילותיה הקודרים של לונדון. אבל דווקא אז הגיע הכישלון הגדול ביותר של המשטרה הבריטית – פרשת ג'ק המרטש, אותו רוצח סדרתי אלמוני שנהג לשלוח לתחנת המשטרה מכתבים מלגלגים בצירוף חלקי גופות של קורבנותיו. עד היום צצות מדי פעם גרסאות שונות ומשונות בנוגע לזהותו האמיתית של הרוצח – מצייר אנגלי מפורסם ועד יהודי פולני בעל בעיות נפשיות – ואיש אינו יודע בוודאות את האמת. הסופר ארתור קונן דויל מצא במבוכה המשטרתית הזדמנות, כשתיאר איך שרלוק הומלס הוא זה שחושף מיהו באמת ג'ק המרטש.
בסיפורי הבלשים הקלאסיים, באופן מסורתי, מתוארים השוטרים כמוגבלים וטורדניים, כאלה שמעכבים את הבלשים הפרטיים בפתרון התעלומה ואינם מסוגלים בשום אופן לפצח אותה ללא סיוע חיצוני. ההבדל בין השוטר, בן מעמד הפועלים, לאנשי שירותי הביטחון הבריטיים – בעיקר האם־איי־5 והאם־איי־6, שהגיעו באופן מסורתי מהמעמד הגבוה בבריטניה וזכו לכבוד של מלכים – קיבל ביטוי ספרותי גם אצל קונן דויל, שמרמז לקשר בין כישלונם המקצועי של אנשי המשטרה למעמדם החברתי, בעוד שרלוק המבריק הוא בן המעמד הגבוה, ואחיו מייקרופט, המוצלח לא פחות, משמש כראש השירות החשאי של הוד מלכותה. כבר בספר הראשון בסדרת הולמס, 'חקירה בשני' (1887), שיצא שנה לפני אותו סתיו אימתני בו הלם ג'ק המרטש בלונדון, מופגן יחס מזלזל כלפי מפקחי המשטרה, טוביאס גרגסון וגרג לסטרד: "גרגסון הוא החכם בבלשי סקוטלנד יארד", אומר שרלוק. "הוא ולסטרד הם המיטב בחבורה כושלת. שניהם אנרגטיים ומהירים, אבל קונבנציונליים בצורה מזעזעת".
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
