יכול להיות שכל הקווים נחצו בבחירות האלה – נראה שכן. ויכול להיות שהשיח הציבורי גלש למחוזות הזויים – גם זה נכון. אבל אחרי כל כך הרבה שנים בעסק הזה, נדמה לי שבכל זאת הפעם היה גם משהו אופטימי, בבחירות שהגיעו משום מקום ולכאורה בלי סיבה. הציבור התעניין. באמת ובתמים. הוא יצא ערב־ערב לאולמות ומתנ“סים, כדי לשמוע מה יש למועמדים לומר. יאיר לפיד דיווח על מאות שלא מצאו מקום פנוי בכנסיו, וכחלון מילא גם הוא אולמות. בוז‘י וציפי תרו את הארץ מצפון ועד דרום, והפגינו זוגיות לוהטת כל ערב מול קהל גדול. גם היריבות בין דרעי לישי חייבה אותם להפשיל שרוולים ולפגוש את המצביעים. אפילו ראש הממשלה נתניהו נצפה מזיע בכנסי פעילים בישיבה בעלי, בנתניה ובקריות.
דווקא הסיבוב המסורתי בשוק תפס פחות נפח. כאילו משהו בציבור התבגר. נמאס לו רק מסיסמאות, כואב לו באופן אישי והוא דורש תשובות. את סדר היום הוא הרי מרגיש היטב בכיס. ראיתי את זה בפרויקט המתלבטים שלנו ב‘חדשות סוף השבוע‘. בכל שבוע הגיע מועמד אחר לסלון הבית של משפחה באשדוד, שנפגשת כבר שנים לדבר פוליטיקה. לא עניין אותם הסכם הרוטציה עם ציפי ולא עתיד ההתנחלויות. ובאופן מפתיע גם לא החמאס. הם באו עם דפים מלאים בשאלות ובנתונים, על הדיור ויוקר המחיה והבטחות שלא קוימו (במקרה של לפיד), עם סבלנות לתתי־הסעיפים בתכניות הכלכליות ליום שאחרי (במקרה של הרצוג) ועם בקיאות פוליטית מרשימה לגבי כוחו של שר אוצר (במקרה של כחלון). ועוד לא דיברנו על העימות בערוץ 2 שגרף יותר מ־30% רייטינג והיה מנוגד לכל כללי הז‘אנר. בלי שטיקים וגימיקים טלוויזיוניים. 90 דקות של ראשים מדברים (בעיקר זה נגד זה), והצופים היו מרותקים.
אז מי אמר שהפוליטיקה לא מוכרת והציבור רוצה רק לחם ושעשועים. אפרופו שעשועים, חלק מהשינוי בבחירות 2015 קשור אולי לעידן הריאליטי, שהרגיל את הצופים להצביע ולהשפיע מי יישאר ומי ילך הביתה. לא לחינם הסיקור הוא של מרוץ אישי בין ביבי לבוז‘י וכל השאר, אל עבר הגמר הגדול ב־17 במרץ. שינוי נוסף קשור לעידן הפייסבוק ולדור שרגיל לנהל שיח ברשת, ושקולו יישמע. ובסוף זו גם המחאה החברתית, שמיהרו להספיד אותה והכתיבה הפעם הלכה למעשה את סדר היום של הבחירות האלה, למגינת לבו של נתניהו. ביקורת נשמעה, למשל, על קמפיין הסייעת השלישית של המחנה הציוני. אבל לדור הצעיר הנושא נגע ועוד איך. כמו גם פרטי הפרטים של דיור בר־השגה. ובכל פעם שהבוחרים הטריחו את עצמם להגיע לכנס בחירות, פאנל מועמדים או צ‘אט ברשת, הם חייבו את הפוליטיקאים להגיע מוכנים. זה חידוש מרענן. שנים הבחירות היו על מי צועק חזק יותר, שופך יותר כסף ומציב יותר שלטים, והנה הפעם ראשי המפלגות סיימו את המרוץ צרודים עם יבלות בגרון, אחרי שחרשו את הארץ.
אז למה כל זה לא מיתרגם עדיין לשיעורי הצבעה המשחזרים את השיאים של פעם? ולמה עדיין שומעים את המיואשים שלא טורחים לבוא לקלפי כי ממילא ”כולם מושחתים“? כי כמו שאמרה בזמנו שרי אריסון, השינוי צריך לבוא מבפנים. וזה בדיוק מה שקרה. בגרעין הקשה של הציבוריות הישראלית שמחזיקה את המדינה, באותו מעמד ביניים מדובר ואצל אותם אזרחים שהרגישו שככה הם לא יכולים להמשיך אבל עוד לא הרימו ידיים. אלה שהתלבשו בערב, אולי אפילו לקחו בייביסיטר ובמקום לגמור את הערב באיזה בית קפה או הופעה, יצאו לפגוש את הפוליטיקאים פנים אל פנים, הסתכלו להם בעיניים והזכירו להם שהפוליטיקה החדשה כבר כאן. אין יותר ארוחות חינם. אין קולות בכיס או בארגזים או אצל קבלני הקולות. כשסדר היום הוא החיים עצמם, וכשהפוליטיקאים מבינים שהם צריכים לתת דין וחשבון, גם הציבור מוכן לתת להם ולשיטה עוד הזדמנות. אבל שייקחו אותם ברצינות ושיגיעו עם תשובות, נתונים ועובדות. והנה לכם סיבה לאופטימיות והוכחה שהבחירות האלה שנחתו עלינו משום מקום, הפכו לאחת המערכות המשמעותיות שהיו כאן. בלי קשר לתוצאה.
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
צילום: אדוארד קפרוב
