פחות אכפת לי מאחרים שיש כאן בחירות שוב. כאילו, ברור, כל העניין של הכסף שיורד מקופת המדינה, וכל הסמסים המנדנדים, ושילוט החוצות המכוער להדהים; ומהדורות האקטואליה הארוכות, הטרחניות והחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב ושוב; וכמובן, הפוליטיקאים האלה – שמרביתם טיפוסים לא נורא מעניינים (בטח לא ביחס לזמן המסך שהם תובעים לעצמם; בטח לא ביחס לדברים האחרים שאפשר לעשות בזמן המסך הזה – לא שמישהו עושה); והסוקרים, אלוהים! והסקרים, יא אלוהים! אחרי שכבר הוכח שהחרא הזה אפקטיבי כמו אקונומיקה לטיפול בסרטן הערמונית; והפרשנים הפוליטיים מטעם עצמם (ביניהם – אני), שמטרחנים וחופרים ומפגיזים בהערכות ונבואות וניתוחים, כאילו יש להם קצה זרת של מושג מה מתחולל בלב אדם, מה מתחולל בחדרי חדרים, וכיצד המשחק מתנהל; והנודניקים הבלתי נסבלים ברשתות החברתיות, שנדמה שעובדים בלעבור מפוסט לפוסט בפייסבוק כדי לשתול קומנטים בעד ונגד איזה מועמד; ונקלעים לדיאלוג קומנטים נורא ואיום בבנאליות שלו, עם עכבר קומנטים אחר – וכל הזוהמה המילולית הזאת משתרכת כמו פתיל של כדור צמר פרום, שמתגלגל ומתגלגל, עד שהעין חוטפת דלקת בגלל הגירוי הבלתי נסבל.
וכל האלימות הזאת. המון אלימות. ויצרים וזעם כבוש וזעם גלוי. איזה מישהי שאני מכיר הרבה שנים אינפרנדה אותי כי כתבתי משהו לא לרוחה. שזה דבר די מוזר, כי אני מכיר אותה די הרבה שנים, ואני מניח שיצא לנו לשוחח פוליטיקה לא פעם, ואפילו שלא הסכמנו, בחיים לא חשבנו שזו עילה להפסקת חברות בחיים האמיתיים; אבל משהו בפוסט כה הרגיז אותה, עד שהיא אינפרנדה אותי (אפילו באינסטוש! ובאינסטוש אני בכלל רק מעלה תמונות של עצמים דוממים), מה שהוביל לכך שאינפרנדתי אותה בחיים האמיתיים, כי איזה מין דבר זה לאנפרנד בנאדם רק בגלל שהוא כתב משהו לא לרוחך? איך אפשר להישאר חברים בעולם האמיתי לאחר אקט כזה בעולם הלא אמיתי? והאמת שכבר מזמן־מזמן ממילא לא היינו בקשר בחיים האמיתיים, אז זה לא כזה ביג דיל, ועדיין – זה קצת הפתיע וביאס. ואז נזכרתי שזה פוליטיקה ורשתות חברתיות, וזה אחד מסימני התקופה, אז אמרתי "פאק איט" והתקדמתי להמשך חיי בלעדיה; חיים שממילא לא כללו אותה, בעצם.
–
וכל הזומבים שנוהים כמו זומבים מסרט זומבים רע במיוחד, אחרי איזה פוליטיקאי, ונשבעים בשמו כאילו הוא משה רבנו, או אייב לינקולן, או צ'רצ'יל; כשבעצם מדובר ביאיר לפיד או במשה כחלון, בסך הכל (נו דיסריספקט – אבל משה רבנו הם לא); ועומד לך על קצה הלשון לשאול אותם, האם הם התבלבלו בין בן־גוריון לפייגלין, ומאיפה כל הלהט נעדר הפרופורציה הזה? ויש את הזומבים ההפוכים – שמנאצים בלהט את ביבי, או את גנץ, או את שקד, או את גבאי – כאילו אחד מהם בעל את ילדתם הקטינה, לא לפני שחיסל את כל חסכונותיהם בעוקץ פירמידה, ולקינוח העניק להם סרטן, ולא צירף אקונומיקה. אלה רבים גם הם. אולי הרוב, בעצם. אולי הם בעצם, בכלל, הרוב.
וכל הדרמה המזויפת והמתח המקושקש של יום הבחירות, שבו כולם מתהלכים כאילו הסוף אינו ידוע לכולם וכאילו מעניין את קצה עכוזו של פלוני אם למרצ יהיו ארבעה או חמישה מנדטים, ואם ש"ס יעברו את השישה; והם לוקחים את העניין נורא ברצינות, ומפגיזים את כולם באינספור הודעות ומילים נמרצות – עד שבא לך לעשות אנפרנד לכל החברה האנושית, רק כדי להפסיק את הרעש הזה, שהוא מעבר למידות ההכלה של אדם בריא בנפשו; ויש את כל אלה שמגיעים לדוכנים בפתח מוקדי ההצבעה ויושבים שם עם טישירטים ובלונים ועוגיות בראוני שהתקשו באוויר הפתוח וסטיקרים (מי מדביק סטיקרים?!) וכובעי מצחייה זולים של הרשימה שבה הם "פעילים" – ואתה תוהה מה היא "הפעילות" ש"הפעילים" פועלים ומפעילים ונפעלים, בחיים האמיתיים שלהם, ואם יש להם בכלל חיים אמיתיים לחזור אליהם אחרי שהבחירות מסתיימות; ואולי, אתה תוהה, הם בכלל לא בני אדם אמיתיים, כי אם סייבורגים כאלה, סייבורגים פוליטיים, בוטים אנושיים, שקמים לתחייה כמו צבא המתים בכל מערכת בחירות, ואז מתאיידים ומתפוררים, ועוברים למצב צבירה בלתי נראה לעין האנושית, שבו הם שוהים בהמתנה ובסטנד ביי, עד להזנקת המפעיל שלהם ביום הבחירות הבא. אני לא יודע, האפשרות הזאת סבירה בעיניי. כל האפשרויות הנוגעות לאנשים האלה סבירות בעיניי.
וכל אלה שהופכים לנביאי זעם ושמד, ומקימים מרבצם כל מיני איומים משונים כאלה – ששמורים רק לבחירות – כמו: "אם סמוטריץ' יהיה שר החינוך אפשר לסגור את המדינה", ומוסיפים (הנה האיום): "אני לא אחיה במדינה שבה סמוטריץ' הוא שר החינוך" (כאילו שלמישהו אכפת באיזו מדינה תחיה, או אם בכלל תחיה. (הרהור אגב – בצלאל נורא לא מתחבר לסמוטריץ'. וכאן אני מתכוון לשם. בצלאל נשמע שם של מוכר סדקית מבוגר מאוד, בסמטה נשכחת בראש העין, תימני מבוגר ומסולסל פאות; ואילו סמוטריץ'? סמוטריץ' נשמע כמו אחד שלא לעס גת בחייו, אולי אפילו לא טעם חילבה מעודו. הקיצר – תחשבו על זה: מה הקשר בין בצלאל לסמוטריץ'? אני לא מוצא כזה. אולי סמוטריץ' הוא הבוט פרנקנשטיין של בצלאל? ואולי בכלל, להפך?)
–
ואלה שמתלבטים מה להצביע, עד לרגע האחרון, את אלה אני גם לא מבין. לא שאני לא מתלבט בעצמי, ועדיין – בנאדם, כמה חוסר החלטיות, מעשיות וכושר לגבש עמדה! אלוהים אדירים. קבל החלטה וסע לשלום. מה הדרמה? מה הדילמה הגדולה? מה פשר חיבוטי הנפש וההפיכה הזאת בעניין כה פעוט, שבו חשיבותך כה זעומה? במקום לעסוק בסוגיות הרות גורל וטורדות מנוחה באמת (כמו: מה הקשר בין בצלאל לסמוטריץ'!), הם מתלבטים אם להצביע לעבודה או לכחול לבן. אלוהים! השעמום! החלטות טיפה יותר רציניות מייסרות פחות אנשים במדינה הזאת. האם גם לפני החתונה התלבטת כך? האם כתבת 100 פוסטים והתייעצת עם 1,000 אנשים ובחנת בעיון 50 סקרים ביום? לא. לא עשית זאת. התחתנת. ואמרת "מקסימום נתגרש". אז מקסימום תצביע עבודה. הו גיבז א פאק? בבחירות הבאות תצביע כחול לבן (אם תהיה מפלגה כזאת). ולא תצטרך לעבור ברבנות ולהיפרד מחצי רכושך. כאילו, דאאאא!
ואלה שאומרים "אני לא מתכוון להצביע. אין לי למי", גם אותם אני לא מבין. מה זאת אומרת "אין לי למי להצביע?" יש 600 אופציות בערך. כאילו, אם אתה נכנס לסופר והמנהל אומר לך, "קח איזה מוצר שבא לך בחינם, און דה האוס", לא תיקח משהו? תגיד: "אין לי מה לקחת" ותיסוב על עקביך? מה, אתה דפוק? מה לא בסדר אצלך? שים משהו בעגלה ותתקדם. שים פתק בקלפי ותתקדם. מה הפרובלמה, דגנרט? איזו תנועה ביקום תניע או תבטל הימנעותך להצביע (כמו גם הצבעתך)? תתאפס על המציאות: אתה גרגיר חסר חשיבות. פירור. אפר ואבק. נראה לך שחול הים ירגיש בחסרונך? יושפע מקיומך? ממיקומך? שים משהו בעגלה ותתקדם.
והטקסטים האלה, על הבחירות, שכולם כותבים במגזינים ובעיתונים ובאתרים – כי זה הנושא החם, זה מה שכולם מדברים עליו וזה מה שכולם חושבים שכולם רוצים לקרוא. הו גיבז א פאק מה כתוב בעיתון? הו גיבז א פאק מה כתב שי גולדן על משהו? שיאכל צנובר ויעשן חמין ואז ילך להתקלח בזיעה של עצמו. אני לא מתכוון לקרוא את המאמר של שי גולדן על הבחירות. זה הבל הבלים מובנה. זה חוסר טעם מותנה. זו פעולה שכל תכליתה בזבוז זמן. למה לי? למה? כי יש בחירות? כי זה מה שחשוב? כי שי גולדן בעל דעה וחשוב לי לקרוא את דעתו של בעל הדעה? פאק שי גולדן. פאק גם דעתו. איי דונט גיב א פאק על האיש ועל דעתו. כאילו, דאאאא. תפסיקו לכתוב את הטקסטים הבלתי נגמרים האלה על הבחירות. זה נורא, זה בלתי קריא, זה משעמם עד כדי התאבדות. לא, באמת, די עם זה. תודה מראש על ההתחשבות.
מעבר לזה, ממש לא אכפת לי שיש כאן בחירות כל חמישה חודשים. ביי. נתראה בקלפי.
–
