fbpx

הספרייה החדשה // שלטון סדרות הטלוויזיה שעובדו מספרים // מעין רודה

כך הפכו העיבודים הטלוויזיוניים של 'סיפורה של שפחה' ו'שקרים קטנים גדולים' לזוכים הגדולים של אמי 2017

0

לשמחת כל הספות בעולם, תור הזהב הטלוויזיוני נמצא בשיאו. התופעה העכשווית שמדברים עליה כולם מעמידה במרכזה את הצופה האבוד, זה שמנסה לתחזק חיים יצרניים של משפחה וקריירה לצד ניהול בינג'ים לתוך הלילה, אך מוצא עצמו טובע בשלל הסדרות ש"חייבים לראות", ולמעשה נגזר עליו להעביר את חייו בתחושת החמצה מרירה תמידית. בעוד הסיבות לתסכול הן היי־טקיות ברובן – עוד ועוד אתרים, אפליקציות ושירותי סטרימינג שהתווספו לרשתות הטלוויזיה ולחברות הכבלים והלוויין, כדי להפוך את התוכן לזמין ונגיש מאי פעם – הדימוי המיידי הוא דווקא לואו־טקי: הצופה של ימינו הוא אומלל כמו ילד במפגשו הראשון עם הספרייה העירונית.

הטלוויזיה של היום היא הספרייה החדשה. מדפים שלמים שמציעים תכנים אינסופיים המחולקים לפי ז'אנרים ומציגים עטיפה מסקרנת במחירים די זעומים, כמה שתרצו, מתי שתרצו. המטאפורה לא נגמרת כאן; סדרות הדרמה של תור הזהב של הטלוויזיה, עוד מימי 'הסופרנוס' ו'הסמויה', דרך 'מד מן' ו'שובר שורות', ועד 'מר רובוט' ו'סמוך על סול' – הם הרומן עב הכרס של ימינו. הן מציגות דמויות עגולות ועמוקות, משרטטות עלילה מהודקת ומקורית, מתארות תקופות ומקומות, מתעכבות על הפרטים, ופורסות את כל אלו על פני חמש, שש, שבע עונות – יריעה רחבה ומרשימה הרבה יותר מאשר שעתיים קולנועיות דחוסות, למשל. בשני העשורים האחרונים מצליחה הדרמה הטלוויזיונית לעורר הערכה לא פחות מהספרים הטובים והישנים.

אלא שאחרי כעשור וחצי שעמד בסימן שלטון סדרות דרמה שהציגו סיפורים חדשים ומקוריים, מאז 'הבית הלבן' של ארון סורקין ב־2000 ועד 'שובר שורות' של וינס גיליגן ב־2014, קרה פתאום דבר מוזר. בשלוש השנים האחרונות, המכנה המשותף של כל הסדרות, בלי יוצאת מן הכלל, שזכו בשתי הקטגוריות הדרמטיות של טקס האמי – סדרת הדרמה הטובה ביותר והמיני־סדרה הטובה ביותר – הוא העובדה שהן מבוססות על ספרים. בשנתיים הקודמות היו אלו 'משחקי הכס', 'סיפור פשע אמריקאי: אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון' ו'אוליב קיטרידג", והשנה בלטו שתיים – 'סיפורה של שפחה' ו'שקרים קטנים גדולים', שגרפו הביתה שמונה פסלונים כל אחת, ורשמו הצלחה מסחררת ביתר החזיתות: ביקורות חיוביות, רייטינג, שיח ורלוונטיות לרוח התקופה.

אם עוד היה ספק, הוא התפוגג השנה: הטלוויזיה היא הספרייה החדשה. נא לא לשמור על השקט.

ווית'רספון, וודלי וקידמן. 'שקרים קטנים גדולים'

ווית'רספון, וודלי וקידמן. 'שקרים קטנים גדולים'

כבר מזמן הפכה הספרייה למגרש משחקים עבור יוצרי טלוויזיה. ברשימת המועמדים לאמי השנה ניתן היה למצוא גם את 'שרלוק', 'בית הקלפים', 'משחקי הכס', 'כתום זה השחור החדש', 'הנותרים', 'האיש במצודה הרמה', 'מוצרט בג'ונגל' ו'הסקס של מאסטרס', שהתחילו כספרים לפני שהפכו לסדרות לוהטות. גם ההיסטוריה של הטלוויזיה רצופה דוגמאות, שמתפרסות על טווח רחב של ז'אנרים – החל ב'אני, קלאודיוס', 'חמדת ימים' ו'גאווה ודעה קדומה', דרך 'שורשים' ו'מ*א*ש', עבור ב'סקס והעיר הגדולה' ו'רצח מאדום לשחור', המשך ב'דקסטר' ו'אימפריית הפשע', וכלה ב'זרה' ו'מנהל לילה'.

ספרים נוספים עומדים לעזוב את דפי הנייר ולהפוך לסדרות טלוויזיה בעתיד הקרוב. המותחן 'חפצים חדים' של גיליאן פלין, שמגולל את סיפורה של עיתונאית המשתחררת מבית חולים פסיכיאטרי ונשלחת לחקור מקרה רצח, עתיד לעלות בקיץ הבא ב־HBO בכיכובה של איימי אדמס, ועומד בפני ציפיות גבוהות אחרי ש'נעלמת', בבימויו של דיוויד פינצ'ר על פי ספר אחר של פלין, כבש את המסך הגדול. 'הטרור', ספרו של דן סימונס, יזכה באותה השנה לעיבוד טלוויזיוני ברשת AMC. נטפליקס תפיק בשנה הבאה את 'המרדף אחר היל האוס', עיבוד לספר האימה של שירלי ג'קסון, ובהמשך תופק גרסה טלוויזיונית ל'רכבת הקרח', עיבוד לסדרת הרומנים הגרפיים הצרפתיים, חמש שנים אחרי הצלחת העיבוד הקולנועי לסדרה.

השאלה הגדולה היא איך הופכים יצירה ספרותית אהובה ומוערכת לסדרת טלוויזיה שלא תבייש את מקורותיה. כלומר, איך מונעים מהצופה לשלוף את המשפט המפחיד מכל: "הספר היה יותר טוב".

סיפורה של שפחה

'סיפורה של שפחה'

עיוורון צבעים ואמנות הליהוק

המקרה של 'סיפורה של שפחה', לדוגמה, מלכתחילה לא היה פשוט. הרומן הדיסטופי שכתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד ב־1985 על קורותיה של השפחה שלפרד (Offred) בעולם שבו תפקידן של נשים מצטמצם לכדי הולדת צאצאים, הפך לקלאסיקה מודרנית – ועם קלאסיקות צריך להיות עדינים. הספר הספיק למכור מיליוני עותקים, נכלל ברשימת ספרי החובה של תיכונים רבים בארה"ב, וכבר זכה לשלל עיבודים מוקדמים. ב־1990 עובד הספר לסרט בבימויו של פולקר שלונדורף ובכיכובם של נטשה ריצ'רדסון, פיי דאנאוויי ורוברט דובאל, ומאז הפך לאופרה, מחזה, מופע בלט, אלבום מוזיקלי והצגת יחיד.

לאורך השנים קיבלה אטווד זרם של פניות לקבלת זכויות טלוויזיוניות על הספר, אבל אלו היו כרוכות בזכויות הקולנועיות שניתנו למפיקי הסרט שעלה ב־1990, ואחרי שזה יצא נקלעו בסבך של פשיטות רגל, העברות בעלות וסוגיות משפטיות. "לא ידענו למי שייכות הזכויות", הודתה אטווד בריאיון למגזין 'וראייטי' השנה. לדבריה, גופים שונים נכנסו ויצאו מהתמונה, עד שלבסוף נכנסו לתמונה חברת ההפקה MGM ושירות הסטרימינג הולו.

מי ששם עינו על הספר היה סטיב סטארק, ראש מחלקת הפקת טלוויזיה ופיתוח ברשת MGM, שמאז מינויו ב־2011 חיפש בית ראוי לסדרה – ומצא אותו בהולו. ההימנעות מערוץ כבלים גדול, דוגמת HBO, איפשרה לסטארק "טיפול בוטיק" בקלאסיקה של אטווד. אחרי שמצא את הבית, התעקש סטארק כי עליו למצוא אישה שתהפוך את הסיפור של שלפרד לטלוויזיוני, אך לבסוף נכנע לתסריטאי ברוס מילר, שהעריץ את הספר והתדפק על דלתו של סטארק בבקשה להצטרף לפרויקט. וכך, 30 שנה אחרי פרסום הספר יצא לדרך הפרויקט הטלוויזיוני.

כשהתסריט החל להירקם, הצטרפה כמפיקה וכשחקנית הראשית אליזבת מוס, שנושאת עמה בגאון בקורות החיים את דמותה של פגי אולסון מ'מד מן'. מוס נכנסה כאן לאותו טייפקאסט, פחות או יותר, שמוכר לה מסדרת המופת של מתיו וויינר שעסקה במשרד הפרסום המנהטני – אישה שעומדת כנגד כל הסיכויים הפטריארכליים, הדון דרייפרים, ומצליחה לשמור על ראש מורם. אטווד, שהייתה מעורבת בתהליך היצירה, הודתה בשיח עם גולשי אתר 'רדיט' כי לא לקחה חלק בליהוק. "זו לא החוזקה שלי, אבל שמחתי מאוד מהתוצאה", אמרה. "אליזבת מוס עצמה היא בחירה טובה מאוד, כיוון ששלפרד היא האישה הממוצעת – לא לוחמת התנגדות אמיצה או משהו כזה – שנקלעה לעולם שבו היא צריכה לעשות את הטוב ביותר בלי להישבר או להיהרג".

הליהוק המעניין והמפתיע ביותר ב'סיפורה של שפחה' הוא דווקא של בן זוגה של שלפרד, לוק, ושל חברתה הטובה מוירה. את השניים מגלמים שחקנים שחורים, או.טי פגבלן וסמירה וויילי ('כתום זה השחור החדש'). בעוד בספר מוזכרים אזרחיה השחורים של ארה"ב בתור מי שנשלחו לקולוניות מרוחקות, הליהוק בסדרה, כפי שטוען היוצר סטיב מילר, הוא "עיוור צבעים". באופן טבעי, אותו עיוורון צבעים גרר ביקורת, כיוון שקשה להכניס דמויות שחורות לסדרה שעוסקת כל כולה בדיכוי ובאפליה, ולהתעלם מכך לחלוטין.

קידמן זוכה באמי, השנה

קידמן זוכה באמי, השנה

בין אבק כוכבים לעריפת ראשים

העיבוד הטלוויזיוני של 'שקרים קטנים גדולים', דרמת מתח שבה מנסים לפענח תעלומת רצח על רקע נשיכות בין ילדים והתכתשויות בין אמהות, מחמיא לספר שכתבה ליאן מוריארטי האוסטרלית ב־2014, ובמקומות רבים אף מתעלה עליו. עלילת הספר, שהועתקה לטובת המיני־סדרה של HBO מחופי אוסטרליה לעיירה היפהפייה מונטריי בקליפורניה, מביאה את חיי היומיום של אמהות שמתמודדות עם פשעים קטנים, כמו ריבים בבית הספר ובגידות, ועם פשעים גדולים, כמו אלימות במשפחה ורצח. על הסיפור המעט שטחי של מוריארטי מחפים פעמים רבות שוטים מרהיבים של האוקיינוס, ובעיקר הדינמיקה בין הדמויות שמאירה את המסך.

בשונה מ'סיפורה של שפחה', המתמקדת בקורותיה של שפחה אחת כדי ללמד על מצבה האנוש של האנושות כולה, מצוי כוחה של 'שקרים קטנים גדולים' בעיסוק במגוון רחב של דמויות, שתורם לבניית המתח בעלילת הרצח ובדרך הפתלתלה שהובילה אליו. במרכז הסדרה עומד צוות שחקנים בכיר, שבלעדיו, כנראה, 'שקרים קטנים גדולים' לא הייתה הופכת להצלחה מסעירה כל כך – ריס ווית'רספון, ניקול קידמן, לורה דרן, אלכסנדר סקארסגרד, שיילין וודלי וזואי קרביץ. שלושה מהם – קידמן, דרן וסקארסגרד – אף זכו בפרסי אמי על תפקידם.

בריאיון למגזין 'אל' התייחסה מוריארטי לליהוק של קידמן לתפקיד סלסט, דמות שמתוארת גם בספר כיפהפייה עוצרת נשימה, בעלת חיים שנראים תחילה כמושלמים אך מהר מאוד מתגלים כשכבת איפור שנועדה להסתיר מעיני העולם את מסכת ההתעללויות שהיא עוברת מצד בעלה פרי (סקארסגרד). "כששוחחתי לראשונה עם ניקול קידמן על הסדרה, והיא אמרה שהיא רוצה לשחק את סלסט, הייתי מאושרת, חשבתי שהיא תהיה מושלמת בתפקיד", סיפרה מוריארטי. "אמרתי לה שחשוב לי מאוד שהדמות לא תקבל את ההתעללות אלא תחזיר – זה היה התנאי היחיד שלי. לא רציתי שהיא תהפוך לקורבן יפה ופסיבי".

ב'משחקי הכס', המבוססת על סדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח' מאת ג'ורג' ר"ר מרטין, ההפך הוא הנכון בכל הנוגע לעקרונות הליהוק. לא תראו את מרטין משתכשך באבק הכוכבים שמפזרים שחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה על דמויות מספריו, מכיוון שגם אם תהפכו כל זכוכית דרקון בין מעלה המלך לווינטרפל לא תמצאו כאלה. השם המוכר ביותר בתחילת 'משחקי הכס' היה השחקן הבריטי שון בין בתפקיד נד סטארק. למרות היותו הדמות המרכזית עד אותו שלב, הוא קיפד את ראשו כבר בעונה הראשונה. ליהוק של שחקנים בכירים לא רק עלול לעמעם את השפעת האכזריות של העלילה, אלא פשוט לא יכול לעלות בקנה אחד עם סדרה ששינתה את התפיסה הטלוויזיונית העתיקה; אם בעבר נהג הגיבור בדרך כלל לנצח את הקשיים ולנחות על רגליו, הרי ש'משחקי הכס' הבהירה היטב כי כל אחד יכול למצוא את מותו, מוקדם, מפתיע ואקראי מהצפוי.

מרטין, שליווה את הסדרה מקרוב במשך רוב העונות, סיפר השנה בריאיון למגזין 'טיים' על קסם אריגת הדמויות בספריו, ולמעשה דייק בכך את תמצית עקרון הליהוק בגרסה הטלוויזיונית: "אני רוצה שלקורא יהיה אכפת מהדמויות, כדי ליצור חיבור רגשי, אבל במקביל אני רוצה שהדמויות שלי יהיו אפורות, שיהיו אנושיות. (…) יש נטייה להפוך אנשים לגיבורים ולנבלים. ואני חושב שיש נבלים בחיים האמיתיים ויש גיבורים בחיים האמיתיים, אבל אפילו לגיבורים הגדולים יש פגמים והם עושים דברים רעים, ואפילו הנבלים הגדולים ביותר מסוגלים לאהוב ולכאוב, ולפעמים יש רגעים שבהם אתה חש כלפיהם סימפטיה".

סמירה וויילי

סמירה וויילי

משטרת המחשבות הוויזואלית

האם השילוב בין החיבור של הצופים עם הדמויות והיכולת שלנו לסווג אותן ל"טובים" ו"רעים" לבין ההתנתקות מספריו של מרטין, הן שהפכו את העונה השביעית של הסדרה ליצור תסריטאי כל כך משונה? ומנגד, האם סצנה אכזרית כמו עריפת ראשו של נד סטארק הייתה יכולה להיוולד בעולם טלוויזיוני? שאלה דומה ניתן לשאול על 'סיפורה של שפחה': אילו נכתבה העלילה מלכתחילה עבור סדרת טלוויזיה בעלת סיכון כלכלי גדול יותר מזה שקיים בהוצאת ספר – האם הסדרה הייתה מסוגלת להציע רוע צרוף ויוצא דופן כל כך? ומה עושים כשהספר נגמר אבל הסדרה מצליחה ויש דרישה לעונה נוספת? עד כמה מחויבים התסריטאים להשאיר את הסדרה ברוחו של הסופר שהגה אותה, עד כמה הם מחויבים לתיאורים שהוא כותב?

נועה מנהיים, ראשת מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן, סבורה ש"האידיאל הוא להתרחק כמה שצריך, ולא כמה שיותר. לקחת מהיצירה הספרותית את הנקודות החזקות שבה, אבל להיות מאוד קשוב לעובדה שאתה עובר למדיום אחר". כדוגמה היא מציינת את מחשבות הגיבורים, שמובאות ברבים מהספרים כחלק מהטקסט, "אבל בסדרה לא תתקע בהכרח ווֹייס־אובר של הגיבור כדי להעביר את מהלכי נפשו. הסוד הוא לעבור בין ה־telling ל־showing, בין לספר סיפור ובין להראות אותו. אם אתה לא מרשה לעצמך להיכנע לזה, ואתה עדיין שבוי בקסם של המילה הכתובה – הסדרה תתקשה להמריא".

הבמאית ריד מורנו, שביימה את שלושת הפרקים הראשונים של 'סיפורה של שפחה' וזכתה באמי, סיפרה למגזין 'וולצ'ר' על הבחירות שעשתה כשהעבירה את הטקסט למדיום החדש. בעוד הספר מלא בפלאשבקים של הגיבורה אל התקופה שקדמה להפיכתה לשפחה, מספרת ריד איך לאורך הקריירה שלה ניסתה כל העת להימלט מתסריטים שבהם יש חזרה מרובה לעבר. "זה היה אתגר אמנותי עבורי, להפוך את המחשבות בראשה של שלפרד לוויזואליות", הודתה ריד, "הרי אי אפשר להראות כל הזמן רק שוט אחד בזמן שהמילים עוברות במוחה".

או.טי פגבלן

או.טי פגבלן

גם ז'אן מארק ואלה, שביים את כל פרקי 'שקרים קטנים גדולים', התייחס למעבר מהספר לסדרה ולאופן שבו עיבד את סיפור החקירה המלווה את הספר לכל אורכו. "שמרתי על נאמנות גבוהה לספר – המידע מגיע בחתיכות ובחלקים, כשהשיא מגיע בסוף", מסביר וולה. "אף ששינינו את זירת ההתרחשות, שמרנו על האווירה של עיירה לחוף האוקיינוס שמזמינה אותך להיכנס אליה, מקום שבו אפשר להריח את האוויר ולהרגיש את המים, אבל ככל שמתקרבים, כך מגלים את האמת. נשארתי נאמן לארכיטקטורה של הספר כי היא הוכיחה שהיא עובדת. אחד הדברים שלא הייתי בטוח לגביהם בהתחלה היה השילוב בין הדרמה לקומדיה, ואיך להביא לכך שהאחד לא יפריע לשני. לא רצינו לשבש את הזרימה הדרמטית עם רגעים קומיים".

ברבים מהמקרים הספר הוא רק מצע, מעין נקודת התחלה שממנה מותר לעשות הכל. ב'סיפורה של שפחה' הפכה דמותה של שלפרד לאקטיבית הרבה יותר על המסך, כאילו הצופה לא יוכל לסבול את האפשרות שהגיבורה הראשית שלו לא תמרוד. כמו כן, סרנה, אשת המפקד פרד, היא צעירה יותר בסדרה מאחותה הספרותית, ויפה ממנה. בכלל, נדמה כי רבים מהתיאורים המצטיירים בספר כרגעים מכוערים, הופכים לפנינים אסתטיות בעיני הבמאית מורנו. התחושה היא שבהרבה עיבודי ספרים לסדרות טלוויזיה, מאבדות הדמויות מהכיעור המאפיין אותן, כשהן מקבלות במקומו את הניצוץ ההוליוודי, מנת תשוקה והרבה אומץ.

גם כאן מדגישה מנהיים שזה מתבקש "מעצם העובדה שמדיום אחד הוא ויזואלי, ואחד לא", אבל מעלה נקודה נוספת: "כשיש לך עולם שמישהו אחר יצר בשבילך, אפשר להרגיש חופשי במידה מסוימת לפעול בתוכו. זה כאילו בנו עבורך במה, הקימו לך תפאורה – ואת עולה על הבמה לתת את השואו שלך. מלבד זאת, בספרים יכול סופר לרמוז ולהשאיר דברים לדמיונו של הקורא, אבל ליוצר הטלוויזיה אין אפשרות לעשות זאת". את כל אלה לא ניתן לנתק מהרף ההולך ועולה שמציבות הסדרות לצופים – יותר אלימות, יותר מין, יותר קיצוניות.

בקריאה ב'שקרים קטנים גדולים' ברור רק שסלסט היא דמות יפהפייה ממש. אבל ג'יין, הדמות שמגלמת על המסך שיילין וודלי, אמורה להיות אישה שרזתה רק בגלל מצבה הנפשי, שמנמנה לשעבר, לא מושכת במיוחד וקצת נעלמת מהעין. מפיקי הטלוויזיה, כך נדמה, לא מסוגלים באמת לוותר על הסקס, האלימות והשחקנים היפים שהצופה כבר התרגל אליהם. קחו, למשל, את דמותה של סאנסה סטארק, שנאנסת בעונה החמישית של 'משחקי הכס' על ידי רמזי בולטון. במקור, בין הדפים של מרטין, סאנסה כלל לא נישאת לבולטון, והיא לא הדמות שנאנסת, אבל יוצרי הסדרה חובבי השערוריות, המין האלים והדם החליטו להראות לצופה סצנת אונס שבמרכזה דמות שהוא מכיר, ולא איזו דמות שולית. קח את הסיפור, חמם במיקרו של הוליווד – והגש אותו רותח הרבה יותר לצופה המחוספס.

לא צריך לחפש רק בסדרות הדרמטיות יותר. אפילו 'סקס והעיר הגדולה', המבוססת על אסופת טוריה של קנדיס בושנל, לקחה את דמותה הספרותית של קרי בראדשו והקצינה אותה. הדמות, בגילומה של שרה ג'סיקה פרקר, מתעניינת בסקס הרבה יותר ממקבילתה הספרותית, מעסיקה עצמה הרבה יותר בבחירת נעליים, וחיה חיים הרבה יותר זוהרים. הטלוויזיה, אם כך, נעזרת לעיתים קרובות בכר הספרותי, אבל מקצינה אותו לממדים נוצצים, ראוותניים, הוליוודיים.

ב'כתום זה השחור החדש', המבוססת על אוטוביוגרפיה שכתבה פייפר קרמן על שהותה בכלא נשים, שימש הספר רק כבסיס שהתפתחו ממנו עלילות שונות לגמרי. העונה הראשונה, בסדרה שיצרה ג'נג'י כהן, מספרת בעיקר את סיפורה של פייפר, הדמות המרכזית בספר, אבל בעונות הבאות עוסקת העלילה בדמויות חדשות – שעל חלקן כלל לא נכתב במקור. העונה החמישית, ששודרה השנה, כבר הייתה הרבה יותר הגותית והרבה פחות ריאליסטית, שלא לומר מופרכת. בעולם אמיץ ומציאותי, ייתכן כי סדרה המבוססת על ספר שכבר נכתב באופן מהודק וקפדני צריכה ללכת יד ביד עם הסופר שכתב אותה ועם העלילה שהוא טווה, אבל בעולם ההוליוודי – שבו לא אומרים "לא" להצלחה – המציאות היא אחרת.

כתום זה השחור החדש

כתום זה השחור החדש

מכשול העונה השנייה

בישראל, למעט דוגמאות בודדות, כמו 'בנות בראון' של עירית לינור, עדיין לא אימצו את הרעיון היעיל. לינור גם עיבדה את 'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, אחד הרומנים המעובדים ביותר לקולנוע ולטלוויזיה, בגרסה ישראלית בשם 'מה שנחוץ לרווק'. פרט לכך, מרבית העיבודים הטלוויזיוניים לספרות ישראלית הם כאלה המיועדים בעיקר לבני נוער, כמו 'זבנג', 'קופיקו' ו'חסמב"ה' – סדרות ספרים שגם כך מחולקות לפרקים, ולא צריכות לעמוד בקריטריונים המורכבים של עיבוד לרומן עב כרס.

אחת הסיבות להיעדרם של עיבודים טלוויזיוניים ישראליים לספרים, היא שמרבית הסדרות שנעשות על פי ספרים הן לא דרמות קשוחות כמו 'סיפורה של שפחה' או 'שקרים קטנים גדולים', אלא ספרי מדע בדיוני, פנטזיה וקומיקס – סוגות שלא צומחות בהמוניהן בישראל. "אין לך כאן מסורת של קומיקס, ויחסית יש מעט ספרי מתח", מסבירה מנהיים. "סוג הספרות בישראל הוא מאוד מיינסטרימי, ולא יכול להביא לכאן בשורה חדשה". עם זאת, מנהיים מזכירה כי ספרים של כמה סופרי מתח ישראלים, כמו ליעד שהם ודרור משעני, נמצאים בתהליכי עיבוד טלוויזיוני, והיא צופה כי בשנים הקרובות נראה גם בישראל יותר ויותר הפקות שנשענות על ספרים.

זו עסקה שכולם מרוויחים ממנה. יוצרי הטלוויזיה זוכים ברעיון שהקהל כבר חיווה את דעתו עליו, ואילו הספרים זוכים לגל שני של הצלחה בקופות, של צופים סקרנים שרוצים לחוות את היצירה שהם אוהבים מזווית נוספת. כך הגיע הספר 'סיפורה של שפחה' למקום הראשון במכירות ספרי הקריאה בשבוע שבו יצאה הסדרה בחודש מרץ, ולפי אמזון – הוא ספר הקריאה הנמכר ביותר בעונת הקיץ. במקום השני באותה רשימה נמצא 'משחקי הכס', הראשון בסדרת 'שיר של אש ושל קרח', שפורסם לראשונה ב־1996, ומכירותיו עלו ב־36% כבר בזמן שידור העונה הראשונה של הסדרה. איתם בחמישייה הפותחת נמצאים 'הארי פוטר ואבן החכמים' של ג'יי.קיי רולינג, וספרו של סטיבן קינג 'זה', שעלה לאקרנים ממש לאחרונה – שניהם עובדו לקולנוע. גם 'שקרים קטנים גדולים' זינק עם צאת הסדרה, מהמקום ה־44 למקום השלישי ברשימת רבי המכר, כך שהצלחת הספרים שמעובדים למסכים השונים אינה ניתנת לוויכוח.

אבל לא רק העובדה שהספרים הם כבר חומר גלם מעובד שאנשי מקצוע עברו עליו היא הסיבה לנהירה של יוצרי טלוויזיה אחרי המילה הכתובה. התופעה כבר קרתה באופן דומה בתור הזהב ההוליוודי, אי אז בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, כשסופרים רבים נהרו להוליווד מהסיבה הפשוטה – הייתה דרישה גבוהה לתכנים, והם היו האופציה הטובה ביותר כדי לספק את הסחורה. גם היום, עם ההצלחה הכבירה של סדרות הטלוויזיה, והשינוי שהובילה HBO בתחילת שנות האלפיים בואכה עידן הסטרימינג של היום, תרים המפיקים אחר תכנים, וההישענות על חומר קיים נותנת להם מאגר אפשרויות רחב, ולא פחות חשוב – זריז יותר מלפתח סדרה מאפס.

לא כל הסופרים מרוצים מהעיבוד שנעשה לספריהם. במרוצת ההיסטוריה הקולנועית ניתן למצוא כמה מהם. הסופרת פמלה לינדן טרוורס, שכתבה את 'מרי פופינס', שנאה את עיבוד דיסני לספרה ואת העובדה שפופינס מוצגת בקולנוע כפחות קשוחה. בהוליווד ידעו לזהות גם את הפוטנציאל הדרמטי שבעימות הזה – והפכו אותו עצמו לסרט 'להציל את מר בנקס'. שנים אחרי צאת הסרט אמרה טרוורס כי "ראיתי את הסרט פעם או פעמיים, ולמדתי לחיות איתו. הוא נוצץ והוא סרט טוב, אבל אני לא חושבת שהוא דומה לספרים שלי".

גם סטיבן קינג שנא את העיבוד הקולנועי של סטנלי קובריק לספרו 'הניצוץ', למרות שהוא נחשב לאחד הסרטים הטובים והמבריקים אי פעם. "הערצתי את קובריק הרבה זמן, והיו לי ציפיות גדולות מהפרויקט, אבל הייתי מאוכזב עמוקות מהתוצאה", אמר קינג בריאיון ל'פלייבוי' ב־1983. "קובריק פשוט לא הצליח לתפוס את הרוע הבלתי אנושי המוחלט של בית המלון. במקום זה, הוא חיפש את הרוע בתוך הדמויות והפך את הסרט לטרגדיה משפחתית עם גוונים על־טבעיים קלושים. זה היה הפגם הבסיסי: מכיוון שהוא לא היה מסוגל להאמין, הוא לא הצליח להפוך את הסרט לאמין גם בעיני אחרים". האכזבה הזו לא מנעה מקינג לאפשר עיבודים טלוויזיוניים לספריו. אחרי 'זה', יעלו בשנה הבאה שתי סדרות טלוויזיה המבוססות על ספריו: 'קאסל רוק', שאמורה לעלות בשנה הבאה בהולו בהפקת ג'יי.ג'יי אברמס, מבטיחה להפגיש אסופת דמויות מספרי האימה של קינג; ואחרי ההצלחה הקופתית של הסרט 'המגדל האפל', בכיכובו של אידריס אלבה, אמור הפרויקט להתרחב לסדרה.

ההסתייגות של קינג מלמדת על התעקשותם של קברניטי הטלוויזיה להיעזר בשנים האחרונות בסופרים בתהליך העיבוד. ב'שקרים קטנים גדולים', שנולדה כמיני־סדרה בת שבעה פרקים, יידרשו היוצרים להמציא מציאות חדשה לגמרי, שכן עלילת הספר מסתיימת בדיוק בנקודה שבה היא מסתיימת בסדרה. כשהם נישאים על גלי ההצלחה מטקס האמי, יוצריה כבר רוחשים על עונה נוספת. הסופרת מוריארטי תהיה כנראה מעורבת בכתיבתה, אבל רק ברמת הסיפור, משום שהיא לא צפויה לפרסם ספר חדש סביב אותן הדמויות והמקום. בעוד מפיקי הסדרה, בהם ווית'רספון וקידמן, דוחפים ליצירת עונה חדשה, הבמאי ז'אן מארק ואלה כבר הביע התנגדות לכך. האם אפשר לסרב לכוכבות הוליוודיות מהשורה הראשונה ולשלל פרסים אפשריים רק כדי לשמר את הערך האמנותי של היצירה המקורית? רעיון כזה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני.

צילום: מתוך חשבון הטוויטר של Sarah Pinsker

צילום: מתוך חשבון הטוויטר של Sarah Pinsker

'סיפורה של שפחה', שמתארת בעשרת הפרקים שלה את כל מה שכתבה אטווד בספרה ואף יותר, עתידה לחזור לעונה שנייה. כשהם עומדים בפני מכשול בדמות המשך לספר שנכתב לפני 32 שנים, הצהירו התסריטאים כי הם מתכוונים ללכת יד ביד עם אטווד, שתהיה מעורבת בכתיבת המשך קורותיה של שלפרד. "אנחנו נכנסים לשטחים לא מוכרים", אמרה אטווד ל'אנטרטיינמנט וויקלי', והודתה כי כעת יידרש כושר המצאה נרחב יותר. מילר, יוצר הסדרה, טען כי דווקא העובדה שאין יותר טקסט להיצמד אליו מחדדת את הצורך לעבוד באופן צמוד עם הסופרת, מה שיגדיל את הסיכוי שעלילת העונה הבאה לא תיפול מזו של העונה הראשונה.

׳משחקי הכס׳

׳משחקי הכס׳

החזירו את גלעד לגדולתה. סוף דבר

כתיבת העונה השנייה של 'סיפורה של שפחה' תהיה התבוננות חברתית מעניינת במיוחד. אטווד, שסיפרה בעבר כי כתיבתה מבוססת על מקרים שאירעו לאורך ההיסטוריה, ולכן הם עלולים להתרחש בעתיד, התבטאה בחריפות נגד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והסכנות שהוא מציב בפני נשים בחברה. בהפגנות הנשים ההמוניות אחרי בחירתו של טראמפ, צעדו מפגינות עם שלטים שנכתב בהם "החזירו את סיפוריה של מרגרט אטווד לבדיוניותם", על משקל סיסמת הבחירות של טראמפ "החזירו את אמריקה לגדולתה".

תומכות טראמפ, מרץ השנה // צילום: Jim Watson, AFP, Getty Images Israel

תומכות טראמפ, מרץ השנה // צילום: Jim Watson, AFP, Getty Images Israel

למעשה, יש הטוענים כי הסיבה לשמונת פסלי האמי שגרפה הסדרה היא דווקא אותו טראמפ והאווירה השורה על האומה האמריקאית מאז זכה בבחירות. מילר השווה בין צעדת מפגינים ב'סיפורה של שפחה' נגד המשטר הטוטליטרי־תיאוקרטי של רפובליקת גלעד, לבין צעדות המפגינים ברחבי ארה"ב נגד שלטון טראמפ. "רואים בדיוק את אותם שלטים ואת אותם דימויים, וגם רואים את אותם שוטרים עם נשק", אמר ל'ואניטי פייר'. "תודה לאל, השוטרים בהפגנות נגד טראמפ לא ירו, אבל אלו בדיוק אותם מראות".

אז מה אם העבודה על הסדרה החלה בזמן שאף אחד עדיין לא האמין כי טראמפ יהיה הנשיא האמריקאי, ואז מה אם הספר נכתב אי שם בשנות ה־80. הכל בחיים הוא שאלה של תזמון. טראמפ היה במקום הנכון ובזמן הנכון לתת לסדרה הזו בדיוק את הדחיפה שהייתה זקוקה לה כדי להפוך לרלוונטית יותר. כמו במקרים אחרים לאורך ההיסטוריה של האמנות, ההפסד של האזרח הוא לפעמים הרווח של הצופה.

'הנותרים'

'הנותרים'

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook