fbpx

שחר של עוד יום // ישראל אחרי עידן נתניהו // מאת: יונתן שם־אור

72 שנים אחרי שיצאנו למלחמת העצמאות, הגיעה עת ההכרעה הגדולה. יכול להיות שבאמת שיטת הבחירות והממשל תשונה, כדי לפתור את בעיית התיקו. רק אז, אולי, תגיע ההכרעה הגדולה.

0

או בעוד חודש, או בעוד שנה, אולי יותר, נתניהו כנראה ילך. אבל האם זה מה שיוציא את הפוליטיקה והחברה הישראלית מהשיסוי הפנימי, או שדווקא נוכחותו של ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר והשנויה ביותר במחלוקת עזרה לחדד את מה שאנחנו מנסים להדחיק – דרושה כאן הכרעה אמיתית, לאיזה כיוון המדינה הזו הולכת.

עולמות שנבנים במשך דורות, נעלמים ברגע אחד. מה שנראה כלא ניתן לשינוי, מתהפך ברגע. זה קורה שוב ושוב, ומשום מה, זה תמיד מפתיע. משום מה, בניגוד לכל תצפיות העבר, הפרטי והכללי, אנשים לא מאמינים שהעתיד יכול להיות שונה מההווה. שעה לפני נפילת החומה בברלין לא היה איש אחד בעיר המחולקת שהאמין כי עוד באותו לילה יעבור בשער ברנדנבורג אל החלק המערבי, ואף שוטר גבול לא ינסה לעצור אותו.

משטרים ששרדו שנים, שעיצבו מוחות והוויה של דורות, נעלמים באבחה. בעבר הייתה זו החרב ששינתה את המציאות; היום, לא פעם זו תיבת הקלפי. כמה פתקי נייר, והנה, עולם ישן קורס, ואחר מגיח במקומו. לא סתם המין האנושי הוא המין הנפוץ ביותר, גיאוגרפית, על כדור הארץ. יותר מהמקקים. האדם הוא השרדן האולטימטיבי. המצב החדש, זה שבכלל לא עלה על הדעת רק יום קודם, נתפס תוך זמן קצר מאוד כסיטואציית הקיום הטבעית, היחידה שאפשרית, זו שלעולם לא תשתנה.

העולם של נתניהו, זה שבתוכו כולנו חיים, בהפסקות, כבר למעלה משני עשורים, מתפוגג. הרצף האחרון, 11 שנים של כזבים והישגים, שיסוי ורווחה שנשזרו אלה באלה, מפרפר את רגעיו האחרונים. זהו. התיקו שלא נגמר הוא רק עוד מהמורה קטנה. לפעמים, עולמות ישנים מסרבים להקשיב לתופי ההיסטוריה. זה רק מאריך את הסבל, את חבלי הלידה של הזמן החדש, אבל כל מי שנוכח פעם בלידה יודע היטב. לידה היא חץ הזמן. יש לה רק כיוון אחד. קדימה, אל העתיד. זה מוכרח לצאת החוצה.

התיקו הפוליטי הטריף את הפרשנים. הכתבים הפוליטיים באולפנים התנהגו כמו שליחים מיואשים של הנשיא ריבלין, ודחפו את כולם לממשלת אחדות. רק לא עוד סיבוב בחירות, הם אמרו זה לזה בייאוש, אין לנו כבר כוח לזה.

ההתפנקות של העיתונאים לוותה בפרשנויות כאילו אובייקטיביות. בהתחלה, עמית סגל וחבורתו הסבירו שליברמן תעתע בבוחרים שלו, הבטיח להם ביבי ונתן להם אצבע משולשת. רק אחר כך, בסיבוב השני, הם כבר העלו על עצמם את הבעת הייאוש הקיומי האינסופי, כזה שגדולי השחקנים במחזה של בקט 'מחכים לגודו' לא מצליחים לייצר, ודיווחו בהשלמה על העתיד. רצף בלתי נגמר של מערכות בחירות, ומדינה שמנוהלת בידי ממשלת מעבר נצחית.

במחנה השני הסבירו שיש רק אשם אחד במצב, הלא הוא הנאשם מספר אחת, בכתב האישום 'מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים'. ביבי, הם תופפו על דפי המסרים ובציוצי הטוויטר, חייב ממשלת חסינות. אין ממשלה כי ביבי מוכרח 61 מנדטים שייתנו לו את זה. והוא? הוא באמת משוכנע שלא עשה שום דבר פלילי, הוא בטוח שבית משפט עם הרכב של אנשים הגיוניים יזכה אותו לגמרי, והוא חושב שאין לו בעיה לעמוד על דוכן העדים ולנהל את המדינה באותו זמן.

ולא רק הוא חושב כך. חלק ניכר מבוחרי ישראל משוכנעים שהתביעה נגד ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן אי פעם, לדעתם, היא תוצאה של רדיפה פוליטית משולבת בסתם מציצת דם של ערפדי התביעה הכללית – מין אינסטינקט נרכש כזה שם – יחד עם צדקנות טהרנית של שמאלני התקשורת ומפגיני השבת מול הבית של מנדלבליט. תרועת האשכבה שחוצצרה בידי מנהיגי כחול לבן וגוריה הקטנים, "ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום", לא עשתה עליהם שום רושם.

במרכז־שמאל בנו כל הזמן על ההנחה שהחברים שלהם במפלגת השלטון היוצא לא יסכימו להתאבד בשביל המנהיג. או שיהיה פילוג בליכוד, הם ניתחו במזנון הכנסת, או שיהיה שם מרד. הרי ממילא רק אדם אחד נמצא בצמרת, והמשחק של כל שאר הפוליטיקאים הוא התמקמות גבוהה ככל האפשר בסולם. מה עדיף לי, להיות שר תחת גנץ, או שום דבר עם ביבי?

זה לא עבד. גם גדעון סער לא קרא נכון את המפה. זה היה מרד הנפילה. נתניהו באמת חכם מהם בהרבה. הוא תוצר של שלושה בתי גידול רבי־כוח: בית אמא, שלימדה את בניה להעריץ את חוכמתו האינסופית של אבי המשפחה, שראה בעם היהודי מטרה נצחית להתקפות העולם; סיירת מטכ"ל, שעיקר ההכשרה שעוברים בה מלמדת אותך איך להגיע אל כל יעד, בכל מקום, בלי שמישהו יראה או יבחין; והתיכון האמריקאי, שמבדל את האוכלוסייה שלו לשתי קבוצות – המצליחים והמעריצים שלהם – ומקדש את יכולת הביצוע.

בנימין נתניהו טרם הגיע ליעד שלו. אבל הוא בדרך. עדיין.

המפא"יניקים של הליכוד

נוטים להמעיט בהישגים הקונקרטיים של נתניהו ב־11 השנים הרצופות של הכהונות האחרונות שלו. היריבים, כאשר אינם מזכירים את כתבי האישום, מדברים – בצדק רב – על הפילוג והשיסוי, ועל העמקת הפערים. קשה לייחס לממשלות של נתניהו הישגים אמיתיים. הפריחה הכלכלית היא תוצאה ישירה של התעוררות עולמית פוסט המשבר הכלכלי של 2008 ושל ההיי־טק הישראלי שצועד על רגליים עצמאיות כמעט לגמרי. האצבע השקולה של ביבי על ההדק היא תוצאה של הנחיות הצבא, שמכתיב הלכה למעשה את מדיניות הביטחון של ישראל. יחסי הקִרבה בין ישראל למדינות המפרץ הם המשך טבעי למה שהיה כבר קודם, ובסך הכל ציפוף שורות טבעי מול האויבת המשותפת, איראן. את ההישגים של נתניהו יש למדוד על סרגל אחר. צריך להציב אותו מול מחזיק השיא הקודם באורך הכהונה, דוד בן־גוריון.

בעיני מחצית העם, המשוואה ברורה. בן־גוריון הקים את המדינה, וביבי הרס אותה. אבל כאשר משווים את הגרף, רואים היפוך מגמות, קו יורד וקו עולה. ככל שמחנה העבודה התקדם בשנות השלטון, כך פחתה הזיקה שלו לרעיונות ולאידיאות שבגללן נוצר מלכתחילה. תהליך ההתפרקות הרעיונית של תנועת העבודה הגיע לשיא בשנות ה־60, והיא גוועה לאיטה, מבחירות לבחירות, עד לאותו לילה עם חיים יבין והמהפך.

כאשר התיישב בגין על הכיסא בלשכת ראש הממשלה, הוא לגלג על המובסים, סנט בהם מעל דוכן הכנסת "תתרגלו". התחייב להיות "ראש ממשלה בסגנון יהודי טוב", חבש כיפה בכל הזדמנות, שפך קצת טיח קוסמטי על כמה שכונות מוזנחות, וזהו, פחות או יותר. יישום האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית, שעיקרה הקמת מדינה יהודית על שתי גדות הירדן, הומרה בוויתור על כל סיני. רוב המפא"יניקים נותרו בתפקידים הקודמים מפעם, כאילו לא היו חילופי שלטון, המומים ולא מאמינים, אבל בגין לא הסתיר את ההנאה. לקבל הצדעה מאלופים היה מענג לא פחות מלעמוד מול קידת חנופה של המנכ"ל המפא"יניקי שעכשיו להוט לשרת אותו. ז'בוטינסקי, המורה הרוחני, לא התכוון לחסל את הסוציאליסטים. הוא באמת היה דמוקרט. הוא בסך הכל רצה למשול עליהם. גם עליהם. "אלוהים לשלטון בחרתנו", כתב בשיר הידוע, "על לבן ותכול – ואדום".

במהלך העשורים הראשונים לשלטון הליכוד, הקשר בין המתווה הרעיוני שלו ובין המדיניות המעשית היה רופף. זה לא היה במקרה. הסוציאליסטים תמיד לגלגו על הרוויזיוניסטים, שרק מדברים גבוהה־גבוהה ולא עושים דבר. מדינה, הם אמרו, נבנית במחרשה, במעדר, בפטיש, לא במילים. אנחנו עושים, הם אמרו, ואתם מלהגים. ז'בוטינסקי אמנם ביכה את המצב הזה, "השרון והעמק לא לנו", הוא כותב על אנשי התנועה שלו בשיר, "לא קציר, לא קטיף, לא בניין", אבל אסטרטגיית המלל ניצחה את העושים. כאשר אתה מתמודד בביצוע, אתה כל הזמן חוטף על כישלונות. על מה יענישו כאשר אתה רק מדבר?

וכך, צמוד לדרכו מימים, הליכוד לא הניח כיפה שחורה מתחת לשמי התכלת שמכסים את הארץ היפה הזאת, לא חיסל את הטרור, לא יצא למלחמות כיבוש, חוץ מההחלקה הנוראה של בגין במלחמת לבנון הראשונה, לא סיפח את ארץ אבותינו, לא הסתער על מוקדי הכוח החוץ־פרלמנטריים באקדמיה, במשפט, בתקשורת, בצבא, במינהל, בתרבות. ממילא גישת הליכוד הייתה שהממשלה רק מפריעה ליוזמה הפרטית, הקטר היחיד שבאמת מזיז כלכלות קדימה. הליכוד הפך לתמונת המראה של מפלגת העבודה. המטרה היא שלטון, והמון אנשים שמרוויחים ממנו. עקרון המראה מתבטא גם בתגובות מצביעי הליכוד לאישומי השוחד והשחיתות שמתגלים במחנה שלהם. אתם גנבתם יותר, הם מטיחים במאשימים, עכשיו התור שלנו.

אבל ככל שביבי המשיך במעלה הכהונה שלו, הוא התקרב יותר ויותר אל ההכרה שהוא יכול גם להוציא לפועל את החזון הגדול של התנועה. כשם שבן־גוריון הקים מדינה, הוא אומר לעצמו, אני אעצב אותה לדורות הבאים. כאשר שרה אשתו מסבירה בהתרגשות למה הוא חייב להחזיק כאן בהגה, היא מבטאת את התפיסה הכללית ברחוב בלפור. ביבי צריך להיות בשלטון מפני שרק הוא יכול להצעיד את המדינה אל המקום הנכון.

מבחינת ביבי, המקום הזה הוא מעצמה יהודית־קפיטליסטית־ימנית־מערבית, המשתרעת על רוב השטח בין הירדן לים; מעצמה שבה התושבים הלא יהודים יכולים לשתות את מי הים של עזה, ללכת לארץ אחרת, או סתם לערבב את הטיח. שרה צודקת. במרחב הפוליטי הרלוונטי, נתניהו הוא האידיאולוג היחיד שיש לו גם כוח, גם יכולת וגם רצון לבצע. כל השאר הם עסקנים.

הנהגת המדינה, על פי השקפת האגף הנשי הקובע במשכן ראש הממשלה, היא קורבן אישי עצום. יותר מפעם אחת פלטה שרה בקול רם את הסכום שנכנס לקופה הביתית מדי חודש. זה באמת לא הרבה. 20 ומשהו אלף שקל. זה הנטו. בשוק החופשי נתניהו שווה ברגע זה משהו בין 10 ל־20 מיליון דולר הכנסה שנתית. בכמה שנים קצרות של הרצאות, ייעוץ, פתיחת דלתות בעולם, הוצאת ספרים, הוא יכול להגיע בקלות למאות מיליוני שקלים. למה לו את מיקי זוהר ודודי אמסלם, מי צריך את הנודניקים של ש"ס, את הבכיינים של ימינה, ואת כל הגיא פלגים והדרוקרים שחיים מהדם שלו. ביבי, על פי מורשת הבית, הוא פשוט קדוש שמקריב את עצמו ואת המשפחה שלו למען העם כולו, אפילו למען אלה שרוצים במפלתו.

באופן קונקרטי היו משוכנעים שם כי למען המטרה הגדולה מותר וצריך לעשות הכל, כולל השתלטות על כלי התקשורת בישראל, החלפת תמונות לא מחמיאות של האישה עם שני התארים. הסיוט הגדול שם הוא אובדן התואר "הגברת", וצילומי טלוויזיה שבהם אנשים אחרים עולים על המטוס החדש שבנו להם במיליארד שקל.

איך כפכפנו את צ'כוב

כל אחד יודע שפוליטיקאים משתמשים באמת כאופציה אחרונה. רק כאשר היא תואמת במקרה את האינטרס המיידי. בן־גוריון שיקר. יצחק שמיר אמר במפורש שבשביל ארץ ישראל מותר לשקר. אריק שרון נתפס לעיתים רחוקות באמירת אמת. אבל עוד לא היה כאן ראש ממשלה כמו נתניהו שמשקר במצח נחושה, בראש חוצות, בוקר וערב, אומר דבר והיפוכו באותו קול בריטון עמוק, באותו להט שכנוע. הוא לעולם לא מתרגש כאשר מטיחים בפניו את שקרי האתמול מול אלה של היום. כלומר, כאשר יש הזדמנות כזאת, פעם בקדנציה, כאשר הוא מואיל להתראיין אצל עיתונאי מקצועי ולא אצל דובר בתחפושת. השקר הוא הריר שעליו זחל נתניהו כל שנות הכהונה שלו.

כדי לבנות את שלטון השקר שלו, התחבר אל שני בסיסי כוח שאין לו איתם שום דבר משותף. הוא לקח תחת כנפיו את השכבות הנמוכות, הלהיב אותן במילות שטנה שהופנו אל מחנה מדומיין אחר, אל איזו "אליטה שמאלנית" שבעצם שולטת כאן, וקיבל מהן אהבה. באופן מעשי, ממשי, הוא רק דפק אותן. הפערים בינן ובין המעמדות שמעליהן רק גדלו והלכו, אבל הנפש חשובה מהחומר, הרגש מנצח את ההיגיון.

הרגל השנייה שעליה צעד גם לא הייתה שלו. מה לו ולדת. אבל את הדתיים והחרדים לא ניתן לשקר עם סתם כיפה על הראש ולא עם פתק בכותל. כאשר היה שר אוצר ביצע את המדיניות שבה האמין, קיצץ להם בקצבאות הילדים, מקור ההכנסה העיקרי של משפחות האברכים סרבני העבודה. מאז, לא חזר על השגיאה, ופעל בניגוד גמור לתפיסה שלו. החרדים השמינו וגדלו. הכספים שזרמו אליהם, פרי העמל של כל העובדים במשק, היו רק חלק קטן ממס השקרים שלו. השליטה הדתית במרחב החיים של ישראל גדלה וגדלה, ונכנסה לכל בית ספר, לכל בסיס צבאי, לכל ספר לימוד, לכל תוכנית טלוויזיה. החלוקה בין יהודים לבין ישראלים והאדרת היהודיות היו הפתח שדרכו נכנס הסוס הטרויאני של הדת והשתלט מבפנים על המדינה. אם כל העניין כאן זה היהודיות, מי יותר יהודי משומרי המצוות. העובדה כי חלק גדול מהם בכלל לא ציונים, מתנגדים למדינה ומתחמקים משירות צבאי, לא מזיזה לקצין מסיירת מטכ"ל שאיבד את אחיו בפעולת קומנדו מהסרטים.

עכשיו, אחרי עשור של שקרים, הם הפכו להיות חלק ממנו. הוא העלה אל צמרת המפלגה שלו את הנציגים הכי בולטים של השכבות העממיות. אותנטיים כמו דודו אמסלם ומיקי זוהר, ומתחזים כמו מירי רגב שמאדירה את הבורות, מה לנו ולצ'כוב, פחחח. הדתיים והחרדים נצמדו לגוף שלו, וכבר לא ניתן לבדל. ככה נוצרו הגושים. לא ניתן לפרק יותר.

כאשר כתב כלשהו לוקח מצלמה ויורד לשטח לדבר עם הפרלמנטים המנומנמים בעיירות הפריפריה או בפרברי הדשא של הערים הגדולות, הוא תמיד שואל בסוף "איך אתם מסתדרים כל כך יפה ביחד", כי בכל שולחן יש כמה דווקאים שחושבים הפוך מהשאר. "כולנו חברים", הוא נענה, "זה רק הפוליטיקאים ההם למעלה שעושים את כל הבלגן".

אבל האמת הפוכה. אלה שמסתדרים ביניהם הכי טוב, אלה שבאמת חברים באותה גילדה, הם דווקא הפוליטיקאים. העיסוק מחייב אותם לסחור כל הזמן בעמדות הבסיס שלהם, אבל לכולם יש קו גבול שהבוחרים שלהם קובעים. הם יודעים היטב שבגידה חריפה מדי בעקרונות שהציגו לבוחר תעלה להם במיקום ברשימה, או בחיסול מלא של הקריירה. הפרלמנטים של יום שישי, שכולם מתייחסים אליהם בזלזול סלחני, הם מקור הכוח האמיתי, קובעי גבולות הגזרה ומכתיבי תוצאות הסקרים, שתמיד קובעים לפוליטיקאים את הנתיב שבו הם חייבים ללכת.

להתחפש למרכז

מההתחלה היו כאן שני מחנות לעומתיים. מראשית הציונות הזרמים שהגיעו לכאן כדי להקים את המדינה העברית בסוף האלף השני לספירה תפסו באופן שונה מאוד את המשימה ההיסטורית. הסוציאליסטים ראו בהקמת המדינה הזדמנות לבנייה של חברת מופת ויצירת עם חדש. עם עובד, יצרני, הגון, ישר, שחי מזיעת אפו ולא מכל מיני מסחרות, ספקולציות וקומבינות, כמנהג אבות אבותיו בגלויות השונות. הרוויזיוניסטים פנטזו מלכות חדשה, מודרנית אמנם, אבל כזו שלא מתכחשת למסורת אלא מחבקת אותה, ובונה כאן ריבונות אדנותית יהודית המשתרעת על טריטוריה גדולה ככל הניתן. קרב בין שתי תפיסות מנוגדות. עם חדש, עברי, או יהודי שפתאום יש לו מדינה ונשק.

המאבק הזה לא חדל מעולם. אפילו במלחמת העצמאות, שחייבה איחוד ושילוב כל הכוחות הדלים שהיו ליישוב העברי, הוא המשיך לרחוש, וכמעט התפוצץ למלחמת אזרחים. החלטת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947, שהוציאה המונים רוקדים לרחובות תל אביב, התקבלה על ידי הרוויזיוניסטים כמו שאבו מאזן קיבל את עסקת טראמפ. יום אבל, שבו קורעים מאיתנו את המולדת. עד אמצע שנות ה־60, תנועת החרות הייתה כמו הרשימה המשותפת. בכנסת, אבל מחוץ למשחק, באופן מוחלט וגורף. כאשר המאזן הפוליטי התהפך, בסוף שנות ה־70, והליכוד התחיל לשלוט, מצביעי תנועת העבודה ניסו לרמות גם את ההיסטוריה וגם את השליטים החדשים, נמלטו מהנקמה והתחפשו למפלגות מרכז מעת לעת. ד"ש, קדימה, עכשיו קוראים להם כחול לבן. אלה שנותרו במפלגת האם קטנו והלכו, הצטמקו ונמוגו אל האין. במבנה הגושים הגדול שנוצר עכשיו, הם ננסים נטולי כוח. גם אם ייכנסו לממשלה, תמיד ייאלצו להסתפק במה שנותנים להם. לאן ילכו? אל היריב מהמחנה השני?

ישראל לא נלחמה באמת כבר עשרות שנים. מלחמת יום הכיפורים הייתה האחרונה שבה המלחמה הפנימית על דמות המדינה הוזזה הצידה במאבק מול אויב ממשי. מאז, כל מה שעברנו כאן היו סיבובי לוחמה נגד ארגונים לא מדינתיים, ברמת עצימות משתנה. לא צריך להיות מומחה צבאי כדי להבין שמערכות לבנון, הראשונה והשנייה, כמו סבבי הפצצות האוויר בעזה, אינן באמת מלחמות. הן לא גרמו להתלכדות פנימית. להפך, הן רק החריפו, מיומן הראשון, את קרבות הפנים.

והגושים הפוליטיים שנוצרו, פרי עמלו של בנימין נתניהו, הם גם ההתגוששות הלא נמנעת, זו שנדחתה ונדחתה כבר יותר משבעה עשורים.

אחדות אמורפית

החיילים החדשים שנכנסים לבקו"ם די דומים לבני השנתון שלהם ברוסיה. גם כאן וגם שם הצעירים האלה לא באמת זוכרים מישהו אחר שעמד בראש המדינה. גם כאן וגם שם הם לא חוו את האירוע השגרתי בכל הדמוקרטיות של חילופי שלטון. העשור הרצוף האחרון החתים והכתים דור שלם. זה נעשה בשיטתיות, בכוח, בנחישות אין קץ, ובמרץ שלעולם לא נחלש. הערך "יהודי" החליף את ה"ישראלי", עד כדי כך שכל הזדהות כ"ישראלי" נתפסת כמעט כבגידה. הפלסטינים שמתקוממים נגד הכיבוש הם לעולם "מחבלים", והחיילים שנפגעים שם הם תמיד "יהודים", לא ישראלים, כי ישראלי יכול להיות גם איזה ערבי עם תעודת זהות כחולה.

הצעד הגדול של נתניהו בהורדת החזון והאידיאולוגיה אל החיים עצמם הוא חוק הלאום. הוא איננו סתם הצהרה. זה חוק יסוד, שמסמן את ניצחון המחנה היהודאי, זה הקרוי כאן "ימין", על מקימי המדינה העברית. זה חוק שיאפשר סיפוח שטחים אבל ימנע אזרוח של התושבים הלא יהודים, מפני שכל ערעור על יהדותה של המדינה הוא הפרה של החוק הזה. עם החוק הזה עוד יגרשו מכאן פליטים ומהגרי עבודה, ועם החוק הזה מפקיעים לא רק את תחושת ההשתייכות של כל לא יהודי למדינה שלו; הופכים אותו לשווה פחות, ומכאן, לנחות משכנו היהודי.

החוק הזה מחזק את כל מה שמכתיר את עצמו בתואר "יהודי". חינוך יהודי, מסורת יהודית, מפלגה יהודית, תרבות יהודית, דת יהודית. בתמונת תשליל, הוא מחליש כל מה שאיננו כזה. קוסמופוליטי, מערבי, מכיל, מתקדם ומקדם. נתניהו הצליח להניע את המערכת כולה בכיוון שרצה בעזרת צבת הכוח. זרוע אחת היא מפלגות החרדים, ספרדים ואשכנזים, מתוגברים בציונות הדתית שהפכה מזמן לתנועה משיחית. המנוף השני שפיצח את כולנו הוא חולשת המחנה הישראלי־ליברלי, זה הקרוי פה בטעות מרכז־שמאל, שהתכופף מול רוח הדמגוגיה הלאומנית. גם אנחנו יהודים, הם תמיד קופצים, לא פחות מכם. קופצים ונופלים, קופצים ומתרסקים.

הסקרים מורים שהעם רוצה אחדות, אבל הסקרים, כמו תמיד, מגלים אמת חלקית מאוד. לא רוצים אחדות בגלל הרצון להתחבק עם כל השאר. פשוט נרתעים מהכוח של המפלגות הדתיות, מהכסף הגדול שהן שואבות מהקופה שכולנו ממלאים, ומתשפוכת היהודיות הגלותית הזאת שמחניקה ומחשיכה את הנשמה. אם שתי הגדולות יישבו יחד, מי ישים על הדתיים האלה.

עת הכרעה

סדרה של מערכות בחירות חוזרות ונשנות מעידה לא רק על שבר במבנה הדמוקרטי של ישראל. התכנסות הזרמים הפוליטיים לשני מחנות לעומתיים מעידה על מאבק ממשי, חריף, בין שתי תפיסות מרכזיות שתמיד היו כאן, ועכשיו הגיעו אל נקודת העימות הסופי. הקרב בין הציונים והיהודים, בין הישראלים לצאצאי הגטו, בין הקִדמה לנסיגה, בין המחר לאתמול.

המערכה שחווינו בשנה האחרונה בלתי נמנעת. היא הייתה חייבת להתרחש, מפני ששני המחנות משוכנעים שניצחון הצד השני הוא חורבן מוחלט. מפלת הימין ותבוסת נתניהו נתפסות בידי המצביעים שלו כאסון לא פחות קטן מזה שחש חצי מהעם כאשר שמע את המילים "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" באותו לילה נורא. מבחינתם, הם שוב מגורשים למעברות ההן, לזמנים של הורי ההורים שבאו לעבוד בקיבוצים, הביטו בגגות הרעפים האדומים, בדשאים ובפרחים, במים הכחולים של בריכת השחייה, בבני המקום הצוחקים, מלאי הביטחון העצמי, ובאוטובוסים הצפופים שהיו מחזירים אותם אל עיירות האבק האפורות.

בצד השני, זה של ישראל הליברלית, זו שרואה את עצמה חלק חשוב מרוח הזמן העולמי, עוד קדנציה אחת של שלטון האורתודוכסיה והמתנחלים, מיקי זוהר ודודי אמסלם, אופיר אקוניס ומירי רגב, הוא יקיצה לתוך סיוט שלעולם לא נגמר. מדרגות ייאוש, כמו בציור של אשר. כאשר עולים למדינה יורדים חזרה לגטו.

72 שנים אחרי שיצאנו למלחמת העצמאות, הגיעה עת ההכרעה הגדולה. ייתכן ששיטת הבחירות והממשל באמת תשונה, כדי לפתור את בעיית התיקו. כאשר צרפת התרסקה במערכות בחירות חוזרות ונשנות בימי הרפובליקה הרביעית, הפתרון היה חוקה חדשה והקמת הרפובליקה החמישית של דה גול. הגושים שיצר נתניהו ידליקו את רעיון שינוי השיטה בפרלמנטים של יום שישי, ילהיטו את הפאנלים בטלוויזיה ויפוצצו את עמודי הדעות בעיתונים ואת הפוסטים ברשת. בלחץ העם, השיטה תשונה.

ישראל חוזרת לעצמה. אל הרעיונות שמהם נולדה. מדינה נאורה, חילונית, ליברלית, חומלת, חברה שוות זכויות במשפחת העמים הנאורים; לא בריון חמסן ומסוגר, לאומן, שונא זרים ובטוח בגדולתו כבן המועדף של אלוהים.

זו הייתה משיכת חבל אדירה. היא נמשכה הרבה זמן. המון. הנטייה האנושית לראות בכל מצב מתמשך הווה שלעולם לא מסתיים, פעלה גם כאן. אבל שום דבר לא נמשך לנצח. בנימין נתניהו יודע למשוך. הוא מומחה במשיכת האף של הבכירים במפלגה שלו, שלעולם לא משיגים ממנו את מה שהבטיח. הוא משך חודשים ושנים את אביחי מנדלבליט ואת הפרקליטות עד שהוגשו כתבי האישום, והוא משך את המדינה כולה ימינה וימינה, במלוא הכוח. אל הדת, אל הלאומנות, אל שנאת הדעת. הוא כמעט הצליח.

אבל ככה זה במשיכת חבל. אם אתה לא מפיל באמת את היריב, בסוף אתה זה שנופל לאדמה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook