זה קורה לכולם אחרי הנחיתה בארץ. תוך דקות מאחורי ההגה מרגישים. המכונית דומה, מיזוג האוויר פועל היטב, אבל האנרגיה הרעה תוקפת אותך מהכביש כמו להקת שדים. זה לא כמו בארץ שבה ביקרת. גם שם צפוף על הכביש, גם שם יש פקקים, גם שם תאונות. גם שם יש מכמונות מהירות. אבל שם זה שונה לגמרי. שם אתה נוהג בין עוד בני אדם, שמבינים כי אתה והם שותפים לאותה חוויה, ומוכרחים לעבור אותה בצורה הטובה ביותר. יחד.
הכביש הישראלי מלמד אותך אמת נוראה. הנהג שסביבך רוצה שתיעלם לו מהשמשה הקדמית, הצדדית או מהמראה. מצידו שתמות. החיים שלך, סדר היום שלך, ההנחה שגם אתה רוצה, כמוהו בדיוק, להגיע בזמן ליעדך, לא מעניינים אותו. הכביש מלמד אותך. החיים בישראל הם מאבק הישרדות מול אויבים שלא סובלים אותך. אין לזה שום קשר לשבטים, למוצא ואפילו לא למגדר, אם כי נשים סובלות יותר ותוקפות פחות על הכביש. כל אחר הוא אויב. אתה חש בזה בכל רגע. כשנדחקים לפניך, כשמצפצפים לך ברמזור, כשחותכים אותך מהמסלול השמאלי בפנייה ימינה, כי למה שההוא יחכה מאחוריך בתור. אתה רואה את זה בחניה "רק לרגע" ברחובות העמוסים, שחומסת באלימות נתיב שלם, ולעזאזל המכוניות שייתקעו בפקק בגלל ההוא שרק ירד לסדר משהו.
אלף מחלפים חדשים לא יעזרו. למעשה, הכותרת לא ממש מדויקת. כדי להיות ישרים לגמרי צריך להוריד את המילה "הנהג". זה הישראלי שנוהג ככה – בכל מקום. מלשון: מתנהג. על הכביש, כמובן, במקום שבו ממש נוהגים, פשוט רואים את זה הכי טוב.
