צריך להתחיל מהסוף. לא רק מפני שהשמאל הישראלי הנוכחי הגיע אל סוף דרכו, אלא מפני שזו הדרך היעילה ביותר להבין ממה עשויים הדברים.
בעולמות המדע והטכנולוגיה קוראים לזה הנדסה הפוכה. רק כאשר מפרקים משהו לרכיביו, שלב אחרי שלב, ומבינים מה בדיוק התפקיד שלו בתוך המכלול, אפשר, בסוף, לראות את התמונה כולה. לתפוס איך זה פועל. במקרה של השמאל, ההנדסה ההפוכה מסבירה למה זה מתפרק.
הנדסה הפוכה, כמו בשיר של חוה אלברשטיין, מתחילים מהסוף. ממה שהכי קרוב לפני השטח. מהמכסה. החלק העליון של מכונת השמאל, זה שממנו מתחילים את הפירוק, הוא תמיהת השמאלן. למה, לעזאזל, אלה שאנחנו לוחמים בעדם לא מצביעים לנו? איך כל מוחלשי החברה, המעמדות הנמוכים, העניים, המיעוטים, השקופים – כל אותן נפשות אנושיות שליבנו באמת יוצא אליהן, וכל מעשי החקיקה והמאבקים הציבוריים שלנו נעשים לטובתן, לא מחזירים לנו פתק בקלפי?
המלחמה הפנימית של השמאלן בגזענות, והעמדה המוסרית המבטלת אפליה, מוחקות לו את האפשרות המיידית, שמסמנת כי המצביע הזה לפעמים פשוט מטומטם. מה שנשאר לו זה מערך מחשבתי שממקם את מצביע הימין כפוי הטובה כמישהו שעדיין מחובר להמיות שבטיות. מין תינוקות שנשבו ונכלאו מתחת לכיפה של המסורת, ילדים מגודלים שטרם השתחררו מהצורך בדמות האב. בסיבוב הבא, אומר לעצמו השמאלני, יגדלו ויבינו.
אבל תמיהת השמאלן היא התשובה לשאלה שלו. למעשה, כל שמאלן שגידל או מגדל ילדים מכיר את זה מהבית. גם הוא עושה פעולות לטובת הילד, שלא אוהב את הפעולה. מזריקת חיסון, אצל אותם שמאלנים שלא נכנעו לתיאוריות הקונספירציה המטורללות על חברות התרופות, ועד להשכבה פשוטה במיטה לשנת לילה בשעה הראויה. כולם יודעים שזה לטובת הילד, שעדיין איננו מבין. אבל אין שמאלני אחד שהצליח לתפוס כי בהתייחסות דומה לשכבות מוחלשות, הוא מיד מציב את עצמו מחוץ להן. מעליהן.
השכבות האלה אינן מורכבות מילדים. אלה אנשים מבוגרים, עם כושר שיפוט ומערכים די סדורים של סדרי עדיפויות. בסולם הערכים שלהם, כל מי שבא מבחוץ ואומר להם מה טוב בשבילם נכנס מיד למשבצת של המתנשא מהאליטה. מי אתה שתגיד לי מה טוב בשבילי.
מיעוט מבחירה
מהשמאלן המצוי, זה שפעם מילא כיכרות במאות אלפים, נותרו קבוצות קטנות עד פרטים בודדים. שרידי הזן הנכחד הזה מתכנסים בשנים האחרונות להפגנות סופ"ש בכיכרות הבימה וגורן, ואחרי עמידה ממושכת על רגליים כואבות, מחוזקים רק בתחושת הצדק והצדקנות שלהם, ממלאים שלושה שולחנות בבתי הקפה שעל יד ומתפלאים על ההאשמות. אנחנו? אנחנו פריבילגים? אנחנו המועדפים? אולי רק בתור לבית מרקחת של קופת חולים, שמוכר לנו את התרופות במחצית המחיר, הנחת אזרח ותיק. 40 שנה הם בשלטון, ואנחנו האליטה? בדיחה.
אין כותרת מפלגתית להפגנות האלה. השיוך הכללי של האנשים שם הוא שמאל, אבל אם היו שמים שם תיבת קלפי, מרצ הייתה מקבלת 90 אחוז מהמנדטים. היא מעולם לא הייתה מפלגה גדולה, מרצ. בהפגנות העבר הענקיות בכיכר מלכי ישראל, ששמה הוסב לכיכר רבין רגע לפני שמשחו עלינו את המלך מבלפור, הם תמיד הביאו בלון ענקי בצבעי הקשת שמילא את מסכי הטלוויזיה. קטנים, נכון, אבל מאוד בולטים בשטח, כמו מגדלור.
זה בדנ"א של מרצ. היצמדות מוחלטת אל אמת אידיאולוגית קשוחה, לא מתפשרת, בלי להתחנף לאיש, בלי לחפש ליטופים. כזאת הייתה שולמית אלוני, האם המייסדת; כזה היה יוסי שריד, הבן המועדף; כזה היה יוסי ביילין, הנבון והמפוכח שעבר את הכביש עבורה ממפלגת העבודה; כזה היה ג'ומס, חיים אורון הכריזמטי, הצודק ואהוב האנשים. כזאת הייתה זהבה גלאון, שדיברה הכי ברור שאפשר.
תהיית השמאלן משאירה לו מערך מחשבתי שממקם את מצביע הימין כפוי הטובה כמישהו שעדיין מחובר להמיות שבטיות. מין תינוקות שנשבו
הם היו מיעוט מבחירה, נצמדים אל עקרונות היסוד שלהם, לא מרככים אותם למען הישג פוליטי זמני, ומתנחמים כל הזמן בתחושה של צדק מוחלט, שריחפה מעליהם כמו הילת קדושים.
בעיני עצמם הם היו אליטה, כמו כל קבוצת אנשים שמאמינה ברעיון כללי ומנסה להנחיל אותה לכל השאר. פעם הם היו האליטה הרעיונית של כל השמאל, הסמן שלאורו מתכווננים, האידיאולוגים שמראים לאנשי הפרקטיקה את הדרך הנכונה; אם כי, כמובן, זו שלעולם לא אפשר ללכת בה עד הסוף.
הם היו קו הכוכבים הישר שנמתח בשמיים בין הצדק, השלום, השוויון, האחריות ההדדית וקדושת החילוניות. הלוואי, אמרו הנווטים של המפלגות הגדולות במחנה, שהובילו את הגייסות על הקרקע מלאת המכשולים, התהומות והפסגות הקשות, הלוואי שהיינו יכולים ללכת על האדמה באותו קו נקי וישר שנמצא במרומים.
כשהמנסח האידיאולוגי הסתלק
מרצ אכן היו חלק מהאליטה. כמו שהשמאל תמיד היה. שם נולד. קרל מרקס אמנם היה עני מרוד, אבל פרידריך אנגלס, שותפו ופטרונו שהחזיק אותו כל חייו, היה תעשיין עשיר. כדי להיות מרקסיסט היית חייב להיות חלק מהאליטה. לא ניתן להבין את התיאוריה בלי ידע רחב ועמוק בפילוסופיה, כלכלה, מדעי החברה והיסטוריה.
נכון שאין צורך בכסף כדי להשתייך, אבל רק בני המעמד הגבוה הגיעו אז לאוניברסיטאות. השמאל, מראשיתו, הונהג בידי מהפכנים שצמחו מתוך האליטות. זו מעולם לא הייתה תנועת המונים שצמחה מלמטה, מתוך שורות המדוכאים. לנין, שהביא את הקומוניזם לרוסיה, לא היה ספרטקוס, עבד שמרד וסחף אחריו את המוני העלובים. הוא היה בן למשפחת אצולה אמידה.
גם בישראל, תולדות השמאל הן קורותיהם של צעירים אידיאליסטים, ברובם הגדול בנים למשפחות מבוססות ועשירות, שהלכו לאוניברסיטה עד שנמלטו ממנה אל העשייה הציונית. תחושת הראשוניות והמהפכה מילאה אותם בגאוות סיירת חוד. הטובים שבטובים. המובחרים שבמובחרים. אליטה זה אנחנו.
עמוס קלויזנר, ילד קטן מבית רוויזיונסטי צנוע ברחביה, הוקסם מבחורי הקיבוץ השזופים שהיו מגיעים למחלבה בירושלים, מבושמים מריח אדמת העמק, מדיפים תחושת עליונות של מנצחים מלידה וצוחקים כבעלי הבית הטבעיים של המקום. בעיני עצמם הם היו אליטה מובהקת, אין למעלה מהם. המוות הטרגי של האם פאני, שהתאבדה כנראה בגלל ייאוש מהמקום הנידח בלבנט שאליו הושלכה, רק החיש את ההחלטה. עמוס הנער עבר לקיבוץ חולדה, החליף את שם המשפחה לעוז. כאשר מת נביא השמאל האחרון לפני שנה, כבר מזמן לא חבר קיבוץ, האידיאולוגיה של מרצ איבדה את הפרזנטור והמנסח שלה.
חולשתן של סיסמאות
בבחירות האחרונות נראו שרידי השמאל היהודי בישראל כמו שתי חיות מוכלאות שנהמו אחת מול השנייה, וניסו לפתות את הבוחרים בקרקור של מיואשים. שתי מפלגות זעירות שכל אחת מהן הורכבה מחלקיקי רשימות, לרוב עם דמויות פוליטיות שכל פעם מחליפות שם, הופעה, זקן (או שפם).
הקרב המרכזי התחולל שם בין שניים ממנהיגיה הצעירים של מחאת 2011, כאשר איציק שמולי, אחרי ייסורי התלבטות קשים, החליט להישאר עם עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס במה שפעם הייתה מפא"י הכל יכולה, ואילו סתיו שפיר דילגה משם למחנה הדמוקרטי עם ניצן הורוביץ ואהוד ברק. הציבור פיהק.
הבשורה של פרץ את לוי־אבקסיס צומצמה לסיסמה: "בני אדם לפני הכל". מענה מגושם לקביעה המהדהדת של כחול לבן "ישראל לפני הכל". מרצ, שבסיבוב הזה נקראה המחנה הדמוקרטי, גם מרפררת לסיסמת מפלגת המרכז שהפכה לבולען אימתני. "אין לנו דמוקרטיה אחרת. נלחמים על ישראל".
סיסמאות, ברוב המקרים, לא מביאות קול אחד נוסף, אבל יש להן ערך עצום בהבנת נפש המחליטים. שום דבר בקמפיין לא מוציא מהנהגת המפלגה יותר אנרגיה, מחשבה והתלבטות. אם אתה רוצה להילחם ביריב פוליטי, צלול לתוך הסיסמה שבחר ותבין באמת את הראש שלו. הסיסמה של רשימת העבודה־גשר היא גם ניצחון של עמיר פרץ, שתפס את אורלי לוי־אבקסיס בפינה. הוא יודע שבנשמתה היא ליכודניקית, אבל היא חברתית. היא לא יכולה להתנגד לסיסמה שמדברת על "אדם", ואולי היא לא מספיק בקיאה בהיסטוריה הסוציאליסטית־קומוניסטית כדי לזהות שהמונח "אדם" הוא החלק המרכזי והעיקרי בכל דגל אדום של כל תנועת שמאל.
לוי־אבקסיס אולי לא שמה לב שהקביעה "בני אדם לפני הכל" היא התרסה נגד הקו הלאומני של הימין, שמציב את הזהות היהודית כראשונה בהיררכיה המתארת את מהות המדינה הציונית, אבל מצביעי הליכוד שעמיר פרץ הבטיח להביא נמלטו על נפשם מהריח.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2020
