fbpx

צרת רבים // מאת חיים איסרוביץ

ישראל לא לבד. מערכות בחירות במדינות רבות מייצרות דרמות, שלאחריהן חוסר היציבות באותן מדינות רק גובר.

0

ישראל לא לבד. מערכות בחירות במדינות רבות מייצרות דרמות, שלאחריהן חוסר היציבות באותן מדינות רק גובר. מספרד ואיטליה ועד יוון ואירלנד, מבלגיה ושוודיה ועד אפילו המופת לדמוקרטיה – בריטניה. הסיבות? שינויים חברתיים מסיביים, כלכלות מעורערות, ומשברי זהות. הנה הסיפורים של כמה מאותן מדינות

הכותרות שהופיעו בעמודים הראשיים של העיתונים והאתרים באירלנד ב-8 בפברואר היו דרמטיות. "רעידת אדמה" ו"שבר סייסמי", למשל. הן לא נועדו לתאר אסון טבע, אלא את התוצאות המפתיעות של הבחירות במדינה. לראשונה מאז ההתנתקות מהממלכה המאוחדת לפני כמאה שנה, המדגם בערב הבחירות הראה שוויון מוחלט בין שלוש מפלגות – פיינה גייל ופיאנה פויל ששלטו לסירוגין מאז העצמאות והשין פיין, מפלגת השמאל ששימשה הזרוע הפוליטית של ארגון הטרור הצבא האירי הרפובליקני (IRA); מפלגה שבמשך כמה שנים בשנות התשעים אסור היה להשמיע את דברי נציגיה בתקשורת הבריטית מחשש לתמיכה בטרור.

כאשר נודעו תוצאות האמת, התברר שהשין פיין הפכה לסיעה השנייה בגודלה עם 37 צירים, אחד פחות מאשר פיאנה פויל, מפלגת האופוזיציה הראשית בפרלמנט היוצא. הישג אדיר עבור המפלגה שהציבה בסך הכל 42 מועמדים ברחבי המדינה. למרי לו מקדונלד, נשיאת המפלגה בשנתיים האחרונות, לא היה ספק שהיא זו שצריכה להרכיב את הממשלה, ובתוך ימים החלה בהידברות עם סיעות השמאל הקטנות בניסיון להרכיב קואליציה, ללא השתתפות שתי המפלגות הגדולות. השתיים הבהירו לפני הבחירות שלא ישתפו פעולה עם השין פיין בגלל העבר השחור שלה וקווי המדיניות שלה, ושבו על כך גם לאחר ההצבעה.

לנוכח היעדר תוצאה חד־משמעית, והעובדה שגם התסריטים המובילים להקמת קואליציה – ממשלת שמאל של השין פיין, ממשלה של השין פיין ופיאנה פויל, או ממשלת פיאנה פויל ופיינה גייל – לא ישיגו את הרוב הנדרש של 80 צירי פרלמנט, כבר בזמן שידור המדגם העלו הפרשנים את האפשרות שאם לא תוקם ממשלה בתוך שבועות או חודשים ספורים, לא תהיה ברירה והאזרחים יידרשו לבחירות חוזרות עוד השנה.

על אף שהשין פיין התמודדה בבחירות באירלנד ברציפות מאז 1982, היא נחשבה למפלגת שוליים מוקצה בשל הקשר למחתרת האירית. רק ב־1997, בעיצומן של שיחות השלום על צפון אירלנד, היא הכניסה את נציגה הראשון לפרלמנט. אולם מאז 2011, היא החלה ליהנות מתמיכה גוברת, תחילה בשל התנגדותה למדיניות הצנע הממשלתית בשל המשבר הכלכלי שפקד את המדינה; בהמשך בשל תמיכתה במשאלי העם על נישואים חד־מיניים והתרת הפלות. ובסופו של דבר, כמי שהובילה את הקול הביקורתי נגד מדיניות הממשלה מול משבר הדיור וקריסת מערכת הבריאות. "אנשים לא טיפשים. אין ולו בדל הבדל בין פיאנה פויל ופינה גייל ואנשים רואים את זה", התריסה מרי לו מקדונלד בעימות האחרון לפני הבחירות, מציבה את השין פיין כאלטרנטיבה היחידה והאמיתית למפלגות השלטון המסורתיות.

פרופ' ריצ'רד כץ מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, חוקר של המערכות הפוליטיות באירופה, סיפק גורם נוסף שתרם לעלייתה של השין פיין, שזכתה לרוב מכריע בקרב המצביעים הצעירים בגילאים 18 עד 24 והובילה ברוב צר יותר גם בקרב קבוצות המצביעים המבוגרות יותר. "מערכת המפלגות הישנה, שנבעה ממלחמת האזרחים של אירלנד והתבססה על השאלה לאיזה צד השתייך אבא שלך או סבא שלך, כבר לא עובדת היטב כאשר מדובר בסבא רבא שלך – פשוט כי מעולם אפילו לא פגשת אותו", הסביר במגזין 'פוריין פוליסי'.

התסבוכת הפוליטית באירלנד היא רק הדוגמה האחרונה, בינתיים, לשורת משברים שעוברת על דמוקרטיות מערביות רבות, בעיקר בעשור האחרון. מערכות פרלמנטריות יציבות, שהתבססו על שתיים עד שלוש מפלגות גדולות שהחליפו ביניהן את השלטון לסירוגין – או על גושים פוליטיים מובהקים – מצאו עצמן נכנסות לתקופות ממושכות של חוסר ודאות, ללא אפשרות של הכרעה או יכולת לבנות קואליציות יציבות; או שנקלעו למצב המוכר לנו – לופים של בחירות חוזרות.

חוסר אמון ציבורי

את נקודת הפתיחה של תהליך ההתפרקות אפשר לראות במשבר הכלכלי העולמי של 2008-09, שהורגש במיוחד בגוש האירופי, ושהוביל לצעדי צנע תקיפים שהטילו עול כבד על האזרחים. בשנת 2011, אלה היו המחאות החברתיות ברחבי העולם, שדרשו צדק ושוויון לצד שיפור תנאי החיים. לאחר מכן הגיעו משברי ההגירה והטרור האסלאמי, שעוררו תחושות בדלנות, לאומנות וגזענות.

בחירתו לנשיאות ארה"ב ב־2016 של דונלד טראמפ, יזם נדל"ן מפוקפק וכוכב ריאליטי ומדורי רכילות, אחרי שהשתלט על המפלגה הרפובליקנית וגבר על הילרי קלינטון שהייתה הנציגה המובהקת ביותר של הממסד המסורתי, הוא ההישג הגדול ביותר של תנועת המחאה הפופוליסטית. כך גם הברקזיט, הצבעת מחאה נגד הביורוקרטים של האיחוד האירופי, שהפילה שני ראשי ממשלה וגרמה לשתי מערכות בחירות בתוך שנתיים וחצי בלבד, עד שבריטניה יצאה מהאיחוד בסוף ינואר.

באירופה, מי שרכבו על גלי התסכול המתגברים של התושבים נגד הממסד הפוליטי המסורתי, שנתפס כחסר אונים מול האתגרים הכבדים הללו או אפילו אחראי להם, היו מפלגות שוליים. חלקן היו קיימות קודם לכן, אחרות עברו מהמחאה ברחובות לזירה הפוליטית, כשהן משתמשות ברשתות החברתיות כדי לצמוח בקצב מהיר, בעיקר באמצעות סיסמאות ומסרים פופוליסטיים ברובם, המציגים אותם כאלטרנטיבה האמיתית לפוליטיקה ה"ישנה". כמי שיסלקו את קבוצות ההשפעה ובעלי האינטרסים, החל מהבנקים ותאגידי הענק, ועד מיעוטים, כולל יהודים, כשלא פעם עלו מסרים אנטישמיים מהשטח, נוסח שנות השלושים של המאה הקודמת.

בהדרגה, הפכו המפלגות הללו משחקניות משנה לכאלו הממלאות תפקיד קריטי על המגרש הפוליטי. חלקן הגיעו עד השלטון, בעוד שאחרות קבעו גורלות של קואליציות, מי תקום ומי תיפול. יוון, המדינה שסבלה מהמשבר הכלכלי יותר מכל, עברה לא פחות מחמש מערכות בחירות מאז פרוץ המשבר ועד יולי שעבר. סיריזה, מפלגת שמאל קיצוני שהתנגדה לצעדי הצנע והתריסה נגד מדינות האיחוד האירופי שנשאו בנטל החובות של המדינה (בעיקר גרמניה), עלתה לשלטון ב־2015. בסופו של דבר, סיריזה, בהנהגתו של ראש הממשלה אלכסיס ציפראס, הייתה זו שהובילה את המדינה לעבר סיום תוכניות החילוץ הפיננסיות, אבל זה לא עזר לה בבחירות בקיץ והיא הפסידה למפלגת 'דמוקרטיה חדשה' השמרנית.

הדרמות הפוליטיות וגורמי היסוד שלהן תרמו לא מעט גם להיחלשות האמון הציבורי במערכת הדמוקרטית. בסוף ינואר האחרון פרסם 'המרכז לעתיד הדמוקרטיה' במכון בנט למדיניות ציבורית שבאוניברסיטת קיימברידג', דוח מקיף על שביעות הרצון הציבורית מהדמוקרטיה. זאת בהתבסס על מחקרי דעת קהל שמתבצעים ב-154 מדינות מאז 1973. המסקנה שלהם הייתה שרמת אי־שביעות הרצון העולמית נמצאת כעת בשיא של כל הזמנים, אחרי ירידה הדרגתית שהחלה בשנת 2005; בעיקר במדינות מפותחות כדוגמת ארה"ב ובריטניה, 30 שנה אחרי "האביב הדמוקרטי" שליווה את קריסת הגוש הקומוניסטי.

"אם האמון בדמוקרטיה מידרדר, זה בגלל שמוסדות דמוקרטיים נתפסים כמי שאינם מטפלים במשברים הגדולים של זממנו, מהתרסקויות כלכליות ועד איום ההתחממות הגלובלית", הסביר מוביל המחקר ד"ר רוברטו פואה. "כדי להשיב את הלגיטימיות הדמוקרטית, זה חייב להשתנות".

הצרות של מרקל

המפצים שעברו על המערכות הפוליטיות גרמו למדינות רבות להתמודד עם שבועות ארוכים של מו"מ קואליציוני לפני שהוקמו ממשלות, לעתים על בסיס שיתופי פעולה שלא נראו מעולם. בהולנד נקבע שיא לאומי של 225 יום בין הבחירות ב-2017 לבין הקמת הממשלה, אחרי ש'מפלגת העם למען חופש ודמוקרטיה' של ראש הממשלה מארק רוטה נחלשה ונאלצה לפנות לשלוש מפלגות אחרות על מנת להקים קואליציה – ועל מנת לעקוף את 'מפלגת החופש' מהימין הקיצוני בראשות חירט וילדרס, שהגיעה למקום השני. בשוודיה, בחירות 2018 הסתיימו ללא הכרעה, כאשר הממשלה המכהנת של המרכז־שמאל נחלשה מול התחזקות של גוש הימין הקיצוני. חלפו ארבעה חודשים, עם שלושה מועמדים שונים לראשות הממשלה, לפני שסטפן לפבן הצליח לשוב לכהונה שנייה בתפקיד.

אפילו "קנצלרית הברזל" של גרמניה אנגלה מרקל מצאה את עצמה מול מבוי סתום. זאת אחרי שמפלגת האיחוד הנוצרי־דמוקרטי בהנהגתה איבדה מכוחה בבחירות 2017, על רקע מדיניות "הדלת הפתוחה" למהגרים, בעוד מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה' הקרובה להגדרה כנאו־נאצית, נכנסה לראשונה לבונדסטאג. הסוציאליסטים, שותפיה הקודמים של מרקל, החליטו להישאר באופוזיציה כדי להתאושש אחרי התבוסה שספגו; והקנצלרית החלה לבחון אפשרויות לשיתוף פעולה חסר תקדים עם הירוקים והדמוקרטים החופשיים, אבל חילוקי הדעות היו עמוקים מכדי למצוא מכנה משותף.

רק חמישה חודשים אחרי הבחירות, כאשר באופק עמדה האפשרות של הליכה נוספת לקלפיות, גובש הסכם על "קואליציה גדולה" חדשה עם הסוציאליסטים ומרקל החלה את כהונתה האחרונה.

באוסטריה השכנה, 'מפלגת החירות' מהימין הקיצוני נכנסה לממשלה של כריסטיאן קורץ אחרי בחירות 2017, אולם פרשה אחרי שנה וחצי בלבד בשל שערוריית שחיתות. הבחירות המוקדמות שהתקיימו בספטמבר האחרון אילצו את קורץ למצוא שותפה קואליציונית חדשה. עברו יותר משלושה חודשים עד שהוא השיג הסכם ראשון מסוגו עם הירוקים, על אף חילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים עמוקים, בין השאר בענייני הגירה, מיסוי ושירותים חברתיים. אם הניסוי הפוליטי יחזיק מעמד – וזה כלל לא בטוח (ולראייה, המחלוקת בין הירוקים לבין קורץ סביב חידוש הפעילות הימית של האיחוד לחילוץ פליטים בלב ים, חודש בלבד לאחר הקמת הממשלה), הוא עשוי להוות דוגמה גם עבור מערכות פוליטיות אחרות ברחבי היבשת.

——

דוגמה בולטת נוספת היא איטליה, שם הבחירות במרץ 2018 הסתיימו עם ניצחון של שתי מפלגות שהגיעו משולי המפה הפוליטית. מצד אחד, תנועת 'חמישה כוכבים' שהוקמה על ידי הקומיקאי בפה גרילו, והחלה בתור קבוצת מחאה חברתית בשנת 2009; מהצד השני, מפלגת 'לגה' מהימין הקיצוני בהובלתו של מתאו סלביני, שהגיעה מהמחוזות העשירים של צפון איטליה והחזיקה במשך שנים בעמדות בדלניות. שני הקצוות הללו, פרינג' פוליטי מובהק משני סוגים שונים, התחברו לקואליציה מפתיעה, שבראשה עמד ג'וזפה קונטה הניטרלי. אולם לא היה שום ספק שסלביני הקיצוני, ששימש שר הפנים, הוא האיש החזק בממשלה, ולא רק בשל היותו הקולני ביותר.

בתוך חודשים גברה המתיחות בין שלושת הצדדים המעורבים, וסלביני, שראה כיצד מפלגתו עולה בסקרים, לקח הימור ואחרי 15 חודשים בלבד התפטר בניסיון להביא לבחירות מהירות שיעלו אותו לכס ראש הממשלה. אולם חוסר הרצון ללכת לבחירות ולתת את הניצחון לפוליטיקאי השנוי במחלוקת גרם לאיחוד חסר תקדים בין שתי אויבות מרות: 'חמישה כוכבים' והמפלגה הדמוקרטית, שהקימו קואליציה חדשה בראשות אותו קונטה ושלחו את סלביני לאופוזיציה. בינתיים, גם שתי השותפות כבר מתקוטטות ביניהן, בעוד סלביני צופה מהצד ומחכה להזדמנות שלו – אם זו תיחסם על ידי המשפט הצפוי שלו, על השיטות שבהן מנע את כניסתם של מהגרים למדינה.

 פירורי שלטון בסלובניה

גם ממשלות שכבר פועלות, אינן יכולות להיות בטוחות כבעבר שיוכלו להשלים את מלוא כהונתן. מריאן שארץ, קומיקאי ידוע בסלובניה – כן, שוב קומיקאי – הוביל את מפלגתו, 'הרשימה של מריאן שארץ', למקום השני בבחירות ביוני 2018 בהן הוא התמודד לראשונה. כמעט כל המפלגות סירבו לשתף פעולה עם מנהיג המפלגה הדמוקרטית הסלובנית, בהנהגתו של ראש הממשלה לשעבר יאנז יאנשה; זאת בשל עמדותיו הלאומניות ברוחם של ויקטור אורבן ודונלד טראמפ, ובשל עונש המאסר שריצה על עבירת שחיתות; לאור זה, היה זה שארץ שהצליח להקים קואליציה חלופית של לא פחות משש מפלגות ותמיכה חיצונית של מפלגת השמאל, והפך לראש הממשלה הרביעי בתוך עשור בלבד, והתשיעי ב-28 שנות עצמאות המדינה.

אולם חילוקי הדעות בין כל מרכיבי הקואליציה התגלעו במהרה והחלו ליצור סדקים, עד שבסוף ינואר האחרון, אחרי 15 חודשים בלבד בתפקיד, הרים ראש הממשלה שארץ ידיים והתפטר. "עם 13 חברי פרלמנט ועם הקואליציה הזו, אני לא יכול למלא אחרי הציפיות של העם כרגע", אמר שארץ, שקרא לקיים בחירות מוקדמות חדשות. סקר שפורסם ימים ספורים לאחר מכן הראה ש-62 אחוז מהציבור הביעו רצון ללכת לקלפי, בעוד שרק כרבע מהמצביעים קוראים למפלגות להקים ממשלה על בסיס הפרלמנט הנוכחי. אולם גם אם תתקיים הצבעה חדשה, אין ודאות שהיא תסתיים בהכרעה.

בצל התסבוכת הפוליטית, סיפק הנשיא פורוט פאחור מסר לפוליטיקאים בסלובניה, כזה שבהחלט יכול להתאים גם לפוליטיקאים במקומות אחרים. "חשוב שממשלה שתקום בכהונה הנוכחית של הפרלמנט או אחרי בחירות מוקדמות תהיה בעלת סדר יום רציני ותראה אמינות שהיא רוצה לקדם משהו", אמר פאחור, לשעבר בעצמו ראש הממשלה. "אסור להקים קואליציה רק בגלל הרצון להיות בשלטון".

הכאוס הספרדי

"עם ממשלה של הקואליציה הפרוגרסיבית, ספרד פותחת עידן של דיאלוג יעיל ומדיניות. ממשלה עבור כולם שמרחיבה זכויות, משמרת דו קיום ומגנה על צדק חברתי. היום נולד עידן של מתינות, התקדמות ותקווה", כך צייץ מנהיג המפלגה הסוציאליסטית בספרד פדרו סנצ'ז, ב-7 בינואר השנה, זמן קצר אחרי שהפרלמנט במדריד אישר על חודו של קול, פשוטו כמשמעו, את מינויו מחדש לתפקיד ראש הממשלה.

הממשלה החדשה, שבה חברים הסוציאליסטים עם מפלגת השמאל הקיצוני פודמוס, היא המקרה הראשון שבו מוקמת קואליציה בספרד; וזו הפעם הראשונה שבה הממשלה זוכה לרוב של קול בודד בפרלמנט. הקמתה מצטרפת לשורה של אירועים חסרי תקדים, שהתרחשו בפוליטיקה הספרדית בתוך פחות מחמש שנים. אירועים שהפכו את ספרד כנראה לדוגמה הבולטת ביותר לחוסר היציבות הפוליטי שעליו מסופר כאן.

הבחירות בדצמבר 2015, האחרונות שהתקיימו במועדן, הסתיימו ברעידת אדמה פוליטית. מאז חזרתה של הדמוקרטיה למדינה, עם מותו של הרודן פרנציסקו פרנקו ב-1975, שלטו שתי מפלגות בפוליטיקה הספרדית: המפלגה העממית השמרנית מימין, והמפלגה הסוציאליסטית משמאל. אבל הפעם, רשמו שתיהן את התוצאות החלשות ביותר שלהן, כאשר לבמה המרכזית עלו שתי שחקניות חדשות. הראשונה הייתה פודמוס, מפלגת שמאל קיצוני פופוליסטית, שהוקמה רק שנה קודם לכן על בסיס המחאה החברתית שפרצה ב־2011 והייתה עוצמתית מאוד בספרד. פודמוס הגיעה למקום השלישי. השנייה הייתה מפלגת סיאודדנוס (אזרחים), מפלגה מקטלוניה עם מצע שמתנגד לעצמאות החבל, שגם היא התמודדה לראשונה בבחירות הכלל־ארציות.

הפרגמנטציה של הפרלמנט – ארבע מפלגות גדולות ועוד רסיסי מפלגות אזוריות – הובילה את ראש הממשלה המכהן, מנהיג המפלגה העממית מריאנו ראחוי, לוותר במהירות על המנדט להרכבת הממשלה שקיבל מהמלך פליפה השישי. זאת מתוך הבנה ברורה שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים. מנהיג הסוציאליסטים פדרו סנצ'ז קיבל הוא את המנדט, ופתח בשיחות עם סיאודדנוס ועם פודמוס, על אף שהשתיים תיעבו זו את זו, וניסה לקבל את תמיכתן בממשלת מיעוט.

מסמך עקרונות גובש עם סיאודדנוס, אולם הניסיון של סנצ'ז לקבל את אישור הפרלמנט להקמת ממשלה בתחילת מרץ הסתיים בתבוסה מוחצת, הפסד ראשון למועמד לראשות הממשלה. בשבועות הבאים התקיימו ניסיונות נוספים לקיים שיחות קואליציוניות, אולם הן לא העלו תוצאות ולמלך פליפה לא נותרה ברירה, אלא לקרוא לבחירות חוזרות, לראשונה בתולדות הדמוקרטיה המודרנית של ספרד.

גם ההצבעה ביוני 2016 לא הביאה לשינוי דרמטי במפת הפרלמנט, אם כי המפלגה העממית התחזקה מול היחלשות נוספת של הסוציאליסטים ושל סיאודדנוס. הפעם ראחוי קיבל על עצמו את המנדט מהמלך, ואחרי שהבין שהסוציאליסטים ופודמוס לא יסייעו לו להקים ממשלה, הוא קיים משא ומתן עם סיאודדנוס וקיבל את הסכמתם לתמוך בו. אולם שאחרי שראחוי נכשל בהצבעת אמון בפרלמנט, הבהירו בסיאודדנוס כי יתמכו בשמרנים רק אם ראחוי יוחלף, דרישה שנדחתה על הסף.

כאשר נראה היה שספרד בדרך לסיבוב שלישי, התרחש מרד נגד סנצ'ז בתוך המפלגה הסוציאליסטית בשל סדרת כישלונות בבחירות אזוריות, והוא נאלץ לפנות את מקומו. ההנהגה החדשה, שחששה מקריסה נוספת בקלפיות אם יתקיים סבב בחירות מספר שלוש, הסכימה לאפשר את הקמת הממשלה החדשה של ראחוי, כאשר נמנעה בהצבעה המכרעת באוקטובר.

 הקטאלנים מחכים להזדמנות

שנה מאוחר יותר, התרחש המשבר החמור ביותר שפקד את ספרד מאז סוף עידן פרנקו, כאשר  הממשלה הבדלנית בקטלוניה התעלמה מאזהרות השלטון במדריד ומהחלטות בית המשפט העליון וקיימה משאל על פרישה מספרד, ולאחר מכן אף הכריזה על עצמאות. ראחוי הגיב בעוצמה. כוחות הביטחון פיזרו באלימות הפגנות של תומכי העצמאות בברצלונה, והשלטון פיזר את המוסדות המקומיים של קטלוניה ופתח בהליכים פליליים נגד ראשי הבדלנים. הממשלה המרכזית במדריד הצליחה לעצור את הפרישה, אולם רעשי המשנה של סוף 2017 ותחילת 2018 ממשיכים לטלטל את ספרד עד עכשיו.

בסופו של דבר, פרשת שחיתות היא שהביאה לנפילתו של ראחוי. במאי 2018, קבע בית הדין הפלילי העליון של ספרד כי המפלגה העממית מילאה תפקיד מרכזי בקבלת שוחד תמורת הענקת מכרזים לאיש עסקים המקורב למפלגה. בין האישים שנשלחו לכלא היה לואיס ברנקס, גזבר המפלגה לשעבר ומקורבו של ראחוי. יומיים לאחר הפסיקה הגישו הסוציאליסטים, שוב תחת הנהגתו של סנצ'ז, הצעת אי־אמון בממשלה ואחרי שפודמוס והמפלגות האזוריות הצטרפו, הושג הרוב הנדרש ושוב נקבע תקדים בפוליטיקה המקומית, הפעם של ראש ממשלה שמודח בהצבעה כזו.

סנצ'ז מונה מיד לראש הממשלה החדש, אולם העובדה שהממשלה נהנתה מתמיכה של כשליש בלבד מחברי הפרלמנט הקשתה עליו לשלוט. בפברואר 2019, אחרי שההצבעה בפרלמנט על התקציב הסתיימה בכישלון של הממשלה, נאלץ מנהיג הסוציאליסטים להכריז על בחירות חדשות חודשיים מאוחר יותר.

ההצבעה באפריל לא פתרה את הפלונטר הפוליטי, ולמעשה רק סיבכה אותו יותר כאשר למגרש נכנסה שחקנית חמישית – Vox, מפלגת הימין הקיצוני הראשונה שנבחרה מאז ימי פרנקו, אחרי שזכתה לתמיכה גוברת על רקע הפיגועים בברצלונה באוגוסט 2017 והמשבר בקטלוניה. Vox וסיאודדנוס התחזקו על חשבונה של המפלגה העממית, שהגיעה לשפל חסר תקדים. הסוציאליסטים מצדם סיימו ראשונים, אם כי עדיין היו רחוקים מהשגת רוב מושבי הפרלמנט.

הפעם, האופציה של שותפות עם סיאודדנוס לא עמדה על הפרק. זאת בשל מחאתה על כך שסנצ'ז נעזר בבדלנים הקטאלנים, על מנת להפיל את ראחוי בהצבעת אי־האמון. בשל כך, פנה סנצ'ז לפודמוס, שהפכה לשלישית בגודלה בפרלמנט והצדדים הצליחו לגבש הסכמות. אולם לסנצ'ז היה תנאי קשוח: מנהיג פודמוס עצמו, פבלו איגלסיאס, לא יוכל להיות חלק מהממשלה, בשל עמדותיו הקיצוניות. "ממשלה כזו תהיה משותקת", אמר סנצ'ז, שגם לא הסתיר את חוסר אמונו ביכולתם של חברי המפלגה הפופוליסטית להיות חלק יעיל ורציני בממשלה. הדברים גרמו לפיצוץ השיחות, ואחרי שהיה ברור שלא ניתן להתגבר על המחלוקת, החליט סנצ'ז להמר על כל הקופה והודיע על בחירות חוזרות.

——

בנובמבר שוב הלכו הספרדים לקלפיות וההימור של סנצ'ז כמעט קרס. הסוציאליסטים עדיין היו ראשונים, אבל איבדו שלושה מושבים וגם פודמוס נחלשו, בעוד המפלגה העממית שיקמה את עצמה ו-Vox זינקה למקום השלישי כשהיא מנצלת את הכעס של תומכיה על התחדשות המהומות בקטלוניה ועל הוצאת עצמותיו של פרנקו מהקבר המפואר. סנצ'ז, שהבין שאם גם הפעם הוא לא יצליח במשימה הימין יחזור לשלטון, חיכה יממה בלבד לפני שיצר קשר עם איגלסיאס והשניים סגרו בתוך שעה בלבד – ועם חיבוק חם – את ההסכם, הפעם עם מנהיג פודמוס בתפקיד סגן ראש הממשלה.

שבעה שבועות נמשכו השיחות על גיבוש כל פרטי ההסכם. אחרי ששתי המפלגות הצליחו לשכנע את המפלגות האזוריות הקטנות לתמוך בהן, כולל הבטחה לבדלנים הקטאלנים לקיים הידברות על עתיד החבל, הגיעה ההצבעה המכרעת ב-7 בינואר. המתח נמשך עד הרגע האחרון, מלווה בחוסר ודאות אם אכן כל הסיעות וכל חברי הפרלמנט שהבטיחו לסייע לסנצ'ז יעמדו במילתם. בסופו של דבר הסתיימה ההצבעה על חודו של קול והביאה לאישור הקואליציה.

על אף שסוף סוף קמה ממשלה אחרי חודשים, העתיד שלה עדיין אינו ברור. הרוב שלה כאמור שברירי בלשון המעטה; והסיכוי לכך שחילוקי הדעות בין שתי השותפות יתפרצו בעוצמה, גבוה. אבל פרופ' חואן רודריגז טרואל מאוניברסיטת ולנסיה דווקא מספק אופטימיות מסוימת. "הסוציאליסטים ופודמוס יודעים שאם מצבם המשותף יחמיר, הם לא ימשיכו גם לממשלה הבאה", כתב במאמר ב'אל פאיס'. "לכן, יהיו להם מעט תמריצים לקחת את הקואליציה הזו לקצה התהום, ולהשליך אותה משם".

עסקים (גרועים) כרגיל בבריסל

כבר יותר משישים שנה שהפקידים של מטה האיחוד האירופי בבריסל, בירת בלגיה, מנהלים היבטים שונים בחייהם של מאות מיליוני אזרחי היבשת באופן שוטף. אולם דווקא 11.5 מיליון אזרחיה של בלגיה עדיין לא יודעים מתי הם יזכו לקבל ממשלה אמיתית חדשה באותה עיר בירה. ממשלה שתוכל לשלוט באופן יעיל, אחרי קרוב לשנה וחצי של שיתוק פוליטי מוחלט, הנובע מהמחלוקות העמוקות בין המחוזות שמרכיבים את מדינת השפלה.

לקראת סוף 2018 פרשו חברי הברית הפלמית החדשה מהממשלה של שארל מישל, על רקע התנגדותה לחתימה על האמנה הבינלאומית להגירה. מישל התפטר והמשיך לעמוד בראש ממשלת מעבר לקראת תאריך הבחירות המקורי, שנקבע למאי 2019. הברית הפלמית הגיעה למקום הראשון בהצבעה, אולם כוחה נחלש מול ולאמס בלאנג מהימין הקיצוני, אף היא מפלגה בדלנית מפלנדריה, שהגיעה למקום השני. בעוד שהמפלגה הסוציאליסטית הוולונית, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הפלמית, המפלגה הרפורמיסטית ומפלגת הליברלים והדמוקרטים הפלמית נחלשו, נרשמה התחזקות בכוחן של שתיים אחרות: מפלגת הירוקים מוולוניה, ומפלגת הפועלים הבלגית מהשמאל הקיצוני.

המלך פיליפ העניק מנדט ללא פחות משישה פוליטיקאים שונים, שניסו בחודשים האחרונים לקדם את הקמתה של קואליציה חדשה. אבל השינוי היחיד שהתרחש עד כה היה רק בתפקיד ראש הממשלה, כאשר שארל מישל מונה לנשיא החדש של מועצת האיחוד האירופי ובמקומו מונתה באוקטובר האחרון סופי ווילמס, האישה הראשונה בתפקיד וגם היהודיה הראשונה שעומדת בראשות הממשלה. בינתיים.

עיקר המאמצים של המתווכים התמקדו בניסיון ליצור חיבור בין הברית הפלמית לבין המפלגה הסוציאליסטית, שתי המפלגות הגדולות של שני החבלים שמרכיבים את בלגיה. אולם בין השתיים ישנן פערים גדולים, בעיקר בתחומים החברתיים. הסוציאליסטים, שמייצגים את חבל וולוניה דובר הצרפתית שנחשב לחלש יותר מבחינה כלכלית, מבקשים להגדיל את ההוצאה הציבורית ולהעלות את המסים. לעומתם, המפלגות של פלנדריה לא רוצות שתושבי החבל שלהם הם שישלמו את המחיר, בשל היותם ברמה סוציו־אקונומית מבוססת יותר.

לנוכח המבוי הסתום שיגר מנהיג הברית הפלמית בארט דה וובר, שמקווה להוביל את הממשלה הבאה, אזהרה. לפיה, אם במאי הקרוב, שנה אחרי הבחירות, עדיין לא תהיה התקדמות – אז "בלתי נמנע שהקריאה לקיים בחירות חדשות תישמע חזק יותר". אולם כאשר הסקרים מצביעים על כך שמי שצפויה לתפוס את הבכורה היא מפלגת ולאמס בלאנג, שתתחזק על חשבון הברית הפלמית והנוצרים-דמוקרטים, ייתכן שהוא ישקול שוב אם אכן כדאי לו ללכת לקלפי או להתפשר.

גם אם המשבר הפוליטי הבלגי ימשיך מעבר למאי, זה לא יהיה חריג עבור מדינת השפלה, שמחזיקה בשיא העולמי עם 541 יום ללא ממשלה (שיא בתקופת שלום, כמובן). המחלוקות העמוקות בין הפלמים לבין הוולונים הקשו על הקמת ממשלה בין יוני 2010 לדצמבר 2011, במשבר שמזכיר לא מעט גם את המבוי הסתום הנוכחי. בסופו של דבר, הורדת דירוג האשראי של המדינה הגבירה את הלחץ על הפוליטיקאים, ודי רופו מונה לראש ממשלה על בסיס "קואליציית ויוואלדי", כשהברית הפלמית נותרה בחוץ. האם גם הפעם ייפתר המשבר באותו אופן? עדיין לא ברור.

"בואו נהיה ריאליסטים ואחראים", הכריז המלך פיליפ בסוף ינואר האחרון והפציר בפוליטיקאים לגלות יותר גמישות בשיחות. הוא הזהיר את מנהיגי המפלגות שלא לחשוב שהעובדה שהבלגים יושבים בשקט מעידה על חוסר אכפתיות והדגיש כי האזרחים מצפים שמנהיגי המדינה יגלו "יציבות והחלטיות" ויקימו ממשלה יציבה שתוכל להתמודד עם האתגרים הלאומיים והבינלאומיים.

——

במוקדם או במאוחר, כפי שהראה המשבר של תחילת העשור הקודם, תקוותו של המלך תתממש, אבל גם כאשר המבוי הסתום הנוכחי יסתיים, הוא לא יעלים את המחלוקות העמוקות בין שתי הקהילות הגדולות של בלגיה שכבר לא חבויות מתחת לקרקע. בעוד עשר שנים, תציין בלגיה 200 שנה להקמתה, והשאלה הגדולה היא אם היא תצליח לשמור על האחדות עד אז. חירט בורז'ואה מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הפלמית נשאל בנובמבר האחרון, כאשר סיים בכישלון את משימת התיווך מטעם המלך, אם בלגיה תתקיים בעוד חמש שנים. "אני חושב שבשנת 2024, כן. לאחר מכן? עוד נראה", ענה בגילוי לב.

האזרחים בבלגיה רגילים יותר מאלה שבדמוקרטיות מערביות אחרות למשברים פוליטיים ומבויים סתומים בכל הקשור להקמת קואליציות יציבות. אבל בעוד ועוד מדינות שנחשבו למופת של דמוקרטיה ויציבות, נראה כי המערכות מתערערות. המפות הפוליטיות משתנות, האמון של האזרחים לא רק בנבחריהם, אלא בשיטה עצמה, נשחק. האתגר של לשמר רציפות שלטונית באמצעות בחירות סדירות בתאריכים ידועים הופך קשה גם במקומות מפתיעים. והאתגר של אחרי הבחירות, זה הפשוט, המתבקש, של הקמה שלווה של ממשלה – קואליציונית או לא – יציבה ועם הומוגניות אידאולוגית יחסית, הופך קשה, גם במקומות שבהם לא חלמו על ראש ממשלה עם כתב אישום חמור, שמחזיק 'בלוק' נאמנים ורץ בפעם השלישית בתוך שנה לבחירות, אחרי כישלונות רצופים בביסוס קואליציה.


 

אירלנד

  • בחירות אחרונות: פברואר 2020
  • תוצאות: מפלגות השמאל, כולל שין פיין, זכו ב-42% מהקולות; אחרי שלטון מרכז־ימין ארוך ויציב. נכון לזמן כתיבת שורות אלה לא הוקמה ממשלה

ספרד 

  • בחירות אחרונות: נובמבר 2019
  • תוצאות: המפלגה הסוציאליסטית שוב לא זכתה לרוב, אחרי הבחירות הקודמות שנערכו באפריל 2019. הימין הקיצוני הכפיל את כוחו. בינואר 2020 הוקמה ממשלה חדשה

בריטניה 

  • בחירות אחרונות: דצמבר 2019
  • תוצאות: השמרנים בראשות בוריס ג'ונסון זכו לרוב ללא צורך בהקמת קואליציה. זו הייתה מערכת הבחירות השלישית בתוך ארבע שנים, לא כולל את משאל העם שנערך אחרי הראשונה שבהן, על הברקזיט

בלגיה 

  • בחירות אחרונות: מאי 2019
  • תוצאות: הבדלנים הפלמים והשמאל הוולוני (דוברי הצרפתית) התחזקו. שוב מבוי סתום באשר להקמת ממשלת יציבה, גם כעת

איטליה

  • בחירות אחרונות: מארס 2018
  • תוצאות: מפלגות שנחשבו למייצגות שוליים פופוליסטיים זכו להישג גדול. מאז הקואליציה השתנתה מספר פעמים תוך חוסר יציבות מתמיד, אך טרם הקדימו את מועד הבחירות הבא

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook