שרה נתניהו היא אדם הנוטה, בלשון המעטה, להפרזות. היא איננה, כמובן, "אישה מוכה". קשה גם לרבים להפגין חמלה או רחמים כלשהם כלפיה, אחרי הררי העדויות שסיפרו על יחסה לאורך השנים לעובדי מעון ראש הממשלה, למשרתי ציבור ועוד כהנה גורמים שבאו במגע איתה, או שנאלצו לסור למרותה (הרשמית והבלתי רשמית).
מחול השנאה בין משפחת נתניהו לציבור מתנגדיהם הופך מוטרף וקיצוני, ככל שהמצור המשפטי והפוליטי מתהדק על שלטונם – ועל אפשרות הרשעתו בפלילים של הפטריארך הלאומי. כן, השנאה הזו מייצרת איומים כלפי המשפחה, רובם המכריע איומי סרק. אבל ודאי שאין להם מקום בשיח. השנאה הזו מייצרת ביטויי תועבה כלפי אשת ראש הממשלה, שגם להם אין מקום. מהצד השני, אין מקום גם, למשל, לפרש ציוץ באופן שגוי ולשלוח אישה תמימה כמו איריס בוקר, שסופגת נאצות בשל עמדותיה יום־יום, לחקירה בת ארבע שעות על "הטרדה מינית של רעיית ראש הממשלה".
אבל ודאי שאין מקום גם למיצגים דוחים, כמו אותם זרגים מנופחים עם מסרים מודפסים עליהם, הממוענים לגברת נתניהו. רחוק כמובן המקרה מ – נניח, האונס הקבוצתי המזעזע באילת. אבל דווקא במדינה שבה תרבות האונס והניצול הפכה לרעה חולה, שייקח שנים רבות לתקן, מיצגים מהסוג הזה הם קורטוב מבחיל של גושפנקה לאותה תרבות. והם ודאי שצובעים מחאה לגיטימית, אותנטית ומתרחבת, לכדי מופע של גועל – ומעקרים באחת את מאמציהם וכוונותיהם של אלפי המפגינים שסביבם.
–
- משפיעים 2020 | כל השמות
- מבחן המשילות של הדמוקרט הנעלם // מאת רותם דנון
- משפיעים 2020 | הסטודנטית על המנורה | מחאה עירומה
