fbpx

צנזורת הבדיעבד // על הסרטים שברוח התקינות הפוליטית נראים היום אחרת לגמרי // מאת רון פוגל

0

הסערה שקמה סביב הקלאסיקה 'חלף עם הרוח' מעלה שאלה נוקבת: איך בוחנים יצירות עבר, האם על פי חשיבותן בעת יציאתן או על פי הרגישויות והתקינות הפוליטית של ימינו? הנה עשרה סרטים, מ'ארוחת בוקר בטיפאני' ועד המתיחות של יהודה ברקן, ששווה לבדוק בדיוק בהקשר הזה

 עד כמה ניתן או צריך להתבונן בפריזמת הפוליטיקלי קורקט, כשמדובר ביצירות תרבות מן העבר? השאלה הזו התעוררה לאחרונה ביתר שאת. הריגתו של ג'ורג' פלויד, אזרח שחור, בידי שוטר לבן, הציתה מהומות אדירות ברחבי ארה"ב. לא בפעם הראשונה חזינו גם במראות של ניתוץ פסלים המנציחים למשל דמויות מימי הקונפדרציה הדרומית, בעת מלחמת האזרחים האמריקאית. אבל הזעם לא נותב רק לשם. זו הייתה הזדמנות לתבוע עלבון גם מיצירות מוסרטות, שחלקן הגדול נחשב קלאסיקות.

ג'ון רידלי, התסריטאי זוכה האוסקר על '12 שנים של עבדות', פרסם מאמר מעורר הדים שבו קרא לרשת HBO להסיר משירות הסטרימינג שלה את הסרט המיתי 'חלף עם הרוח'. "הסרט מנציח כמה מהסטריאוטיפים הכואבים של האנשים השחורים ומבצע רומנטיזציה של בעלי העבדים בדרום", כתב. זו אינה הפעם הראשונה שהטענות האלה מועלות כלפי הסרט, מהמצליחים בכל הזמנים. ברוח התקופה, HBO עשתה בדיוק את זה – היא הורידה את הסרט בחודש יוני.

בערך באותו הזמן הודיעה SKY הבריטית כי תצרף "אזהרת צפייה" ל־16 סרטים בשירותי הסטרימינג שלה, ביניהם 'אלאדין', 'דמבו' ו'הפרש הבודד'. באזהרה נאמר כי בסרטים האלה "מוצגות גישות חברתיות מיושנות ותפיסות תרבותיות שייתכן כי יהיו פוגעניות כלפי הצופה".

זמן קצר לאחר מכן השיבה HBO את אפשרות הצפייה ב'חלף עם הרוח', בצירוף "דיסקליימר" דומה שצוין בו כי "הסרט מכחיש את זוועות העבדות", ולכותר צורפו שני סרטונים הדנים בקונטקסט ההיסטורי ובמורכבות הבין־גזעית בו. אלה הן רק דוגמאות מעטות בתקופה סוערת, שבה תרבות הפוליטיקלי קורקט מביאה ל"משפט ציבורי" מחודש יצירות מן העבר, בפריזמה של הסטנדרטים התרבותיים בני ימינו.

המתח שבין הרצון לא לפגוע במיעוטים, במורשתם התרבותית ובכאבם ההיסטורי, לבין זה שאמור לכבד את יצירות העבר על פי קונטקסט הגיוני, נמצא בשיאו. זו הזדמנות לחזור אל עשרה סרטים, לרובם שמור מקום של כבוד בימי ההיסטוריה הסינמטית, שמעוררים גם הם דיונים כאלה. וגם הם – אולי – יוגבלו לצפייה בהמשך.

הולדתה של אומה (1915)
יצירת מופת אולטרה גזענית

למעלה מ־100 שנה לאחר צאתו, 'הולדתה של אומה' של די.וו. גריפית עדיין ניחן בכוח להקסים ולזעזע בעת ובעונה אחת. הסרט המונומנטלי, פורץ הדרך בתחילת ימי הראינוע, נפרש על פני יותר משלוש שעות. הוא מספר את סיפורן של שתי משפחות אמריקאיות בתקופת מלחמת האזרחים ובתקופת השיקום שלאחר מכן.

הסרט הזה נחשב למרסק הקופות הראשון בתעשייה הצעירה, וגם היה הסרט הראשון שהוקרן בבית הלבן (בימי נשיא דמוקרטי וליברלי למדי, וודרו ווילסון). עד היום הוא נחשב לאחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, בשל הטכניקות החדשניות שגריפית השתמש בהן. אלה כללו בין היתר שימוש בקלוז אפ, עריכה צולבת, צילום לילי וסצנות מרובות משתתפים. היסטוריון הקולנוע ג'ונתן קליין אמר כי בסרט הזה יצר גריפית את שפת הקולנוע העכשווי, וכל סרט שנעשה אחריו הושפע ממנו בדרך זו או אחרת.

למרות מעמדו החשוב, הוא זכה לביקורות נוקבות והוכתר שוב ושוב כאחד הסרטים הגזעניים ביותר שנעשו אי פעם. הסצנה המפורסמת והידועה לשמצה בסרט היא זו שבה אנשי הקו קלוקס קלאן רכובים על סוסים, עטויים בסדיניהם הלבנים, מצילים עיירה אמריקאית מהמון אפרו־אמריקאי זועם ושוחר רעות. גריפית, אגב, ביים שנה לאחר מכן את הסרט 'אי־סובלנות', שנחשב להתנצלותו על המסרים הגזעניים שהופיעו ב'הולדתה של אומה'.

ארגון הקלאן הגזעני והאלים חווה תחייה בשנים שלאחר יציאת הסרט. 'הולדתה של אומה' נחשב לזרז שסייע לו לגדול ולהפוך משפיע ומסוכן בהרבה בעשורים שיבואו לאחר מכן. הסרט גם מנציח את הסטריאוטיפ הנבזי של האדם השחור החומד את הנשים הלבנות, ומציג אותו באופן כללי כדמות כמעט לא אנושית.

במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות להביא לגניזת הסרט, אולם אלו דעכו עם השנים כשמעמדו של הסרט הפך לחשוב יותר ויותר מבחינה קולנועית.

'הולדתה של אומה'

'הולדתה של אומה'

זמר הג'ז (1927)
אל תקרא לי לבן

1927 הייתה שנה היסטורית בקולנוע. באוקטובר הוציאו אולפני וורנר את 'זמר הג'ז', שחולל מהפכה בהיותו הסרט המדבר הראשון וגם היה הראשון שבו הפסקול היה מסונכרן עם התמונה שהוקרנה. הסרט מספר על בחור יהודי, בגילומו של אל ג'ולסון, השואף להפוך לזמר בעוד שמשפחתו רוצה שהוא יהיה חזן בבית הכנסת.

הסרט היה ללהיט אדיר ודרבן במהירות את התעשייה כולה לעבור מסרטים אילמים לסרטים מדברים. הראינוע הפך לקולנוע. הסרט האילם הפך – למעט מקרים בודדים – לנחלת ההיסטוריה.

על הצלחתו וההערכה הרבה שלה זכה, לרבות העלילה והקונפליקט פורץ הדרך שהוצג באמנות הקולנועית, העיב אז וממשיך להעיב עניין אחד – ה"בלאקפייס". השחרת הפנים, כתחפושת של אדם לבן לאדם שחור. צביעת הפנים בשחור כאיפור תיאטרלי, ולעג בתוך כך לשחורים, החלה עוד במופעים במאה ה־19 וצברה פופולריות מאז. מארק לפדולה מאוניברסיטת ייל, פרופסור להיסטוריה של הקולנוע, מציין שזו הייתה תופעה שחיזקה במהלך השנים סטריאוטיפים גזעניים כלפי האוכלוסייה האפרו־אמריקאית. אבל לפדולה מסביר גם כי מה שהיום נתפס כגזעני ופוגע – היה אמצעי לגיטימי בזמנו לדמותו של ג'ולסון בסרט לבטא את אהבתו לג'ז ולמוזיקה שחורה: "בקונטקסט של שנות ה־20 המאוחרות של המאה ה־20, השתמש ג'ולסון באמצעי בידורי נפוץ ומקובל".

'זמר הג׳ז'

'זמר הג׳ז'

השימוש ב"בלאקפייס" דעך בהמשך, במהרה יחסית. לאחרונה, בעקבות גל התקינות הפוליטית ששוטף את אמריקה, התעוררה מחדש הטענה כי מדובר בטכניקה אמנותית בזויה ופוגענית. מקומות שבהם המשיכו בפרקטיקה, בעיקר בהומור אקסטרימי, נפגעו גם הם. כך סדרת הלהיט הקומית 'בריטניה הקטנה', שהוסרה משירותי הסטרימינג של נטפליקס ו־BBC, בדיוק בשל כך.

מעמדו של 'זמר הג'ז' היה ונותר איתן, בזכות המהפכה הקולנועית שחולל, אולם כמו שמציין לפדולה: "בימינו הולכים ומתייחסים יותר ויותר אנשים לסרט הזה כאל אייקון תרבותי עם כוכבית. כוכבית הבלאקפייס".

שירת הדרום (1946)
הדוד טום רוכב שוב

סרט הלהיט המשפחתי של אולפני דיסני התבסס על 'סיפורי הדוד רמוס' של ג'ואל צ'נדלר האריס. הוא היה הפקה מנצחת. שילוב פורץ דרך בין אנימציה ושחקנים חיים. שחקן ראשי אפרו־אמריקאי כובש (שאף זכה באוסקר "מיוחד", במעין כבוד שהוא אפליה כשלעצמה). להיטים מוזיקליים ובראשם השיר 'זי־פי־די־דו־דה', ומסר חינוכי ומהנה, באמצעות הילד ששומע סיפורי אגדות ולומד דרכם על חברות ועזרה הדדית. אבל 40 שנה אחרי, ב־1986, גנזה חברת דיסני את הסרט.

'שירת הדרום"שירת הדרום' רחוק מלהיות גזעני כמו 'הולדתה של אומה'. ההשוואה הנפוצה יותר היא ל'חלף עם הרוח'. הסיבה: הוא מציג אפרו־אמריקאים כנועים ושמחים בחלקם, הנחותים ממעבידיהם הלבנים. עוד בשנת יציאת הסרט טענו קהילות שחורות כי הדוד רמוס הוא גרסה מודרנית ל'הדוד טום', עוד יצירה (ספרותית), שביציאתה באמצע המאה ה־19 נחשבה לפורצת דרך עבור הקהילה השחורה ויצאה נגד העבדות, ובראי הזמן צברה טענות נגדה, בשל הדמות הראשית שמועברת מאדון לבן אחד לשני ומקבלת בהכנעה את מצבה.

הביקורת נגד 'שירת הדרום' התגברה במשך השנים. דיסני, חברה עם רגישות גבוהה (ודאי לאור ההיסטוריה והדעות הפרטיות של מייסדה), גנזה כאמור את הסרט. רבים שגדלו עליו מאוכזבים מכך, ואינם מבינים מדוע אי אפשר לצפות בו תוך הבנת הקונטקסט ההיסטורי והביקורת. אבל לכו תתווכחו עם קונגלומרט הבידור הגדול בעולם.

ארוחת בוקר בטיפאני (1961)
העלבון היפני

הסרט המבוסס על נובלה מאת טרומן קפוטה נחשב לקלאסיקה אהובה במיוחד. הוא זכה בשני פרסי אוסקר ולקהל צופים נאמן, שחלקו ראה אותו עשרות פעמים לאורך השנים. הולי גולייטלי, בגילומה הבלתי נשכח של אודרי הפבורן, מחפשת אהבה בעיר הגדולה. במסווה של קומדיה רומנטית קלילה מצליח הבמאי בלייק אדוארדס להעביר את המסרים העמוקים יותר של קפוטה, ולומר דבר או שניים על תרבות הצריכה, על בדידות ועל שונות.

'ארוחת בוקר בטיפאני׳

'ארוחת בוקר בטיפאני׳

הדמות הזכורה לרעה מהסרט היא של מר יוניאושי – בעל הבית היפני הנלעג של הגיבורה. מיקי רוני מגלם אותו, במבטא כבד, שיניים בולטות ומשקפי קרן עבים. עוד בזמן יציאת הסרט נכתב ב'הוליווד ריפורטר' כי דמותו המגוחכת תפגע ברגשות הצופים. ב־1993 נכתב ב'לוס אנג'לס טיימס' כי "מעבר לעובדה שמדובר בדמות סטריאוטיפית, הרי גילום דמות אדם יפני על ידי מיקי רוני מוסיף חטא על פשע". דמותו של רוני בסרט היא מה שמכונה "ווייט־וושינג" – ליהוק שחקנים לבנים לגילום דמויות ממוצאים לא לבנים.

מיקי רוני בעצמו הביע חרטה על התפקיד. ב־2001 אמר כי הוא נתבקש לעשות אותו "באופן ההיתולי ביותר. אני מתנצל בפני כל מי שחלילה נפגע ממנו". יוניאושי, כאמור, הוא תקלה מצערת ביצירה נפלאה.

מנהטן (1979)
הפרשי גילים וחינו הסר של הבמאי

סרטו של וודי אלן היה מועמד לשני פרסי אוסקר (תסריט ושחקנית המשנה), ונחשב על ידי אוהדיו לאחת מיצירותיו הגדולות. הוא הפך את 'רפסודיה בכחול' ליצירה המזוהה לנצח עם העיר ניו יורק. המבקרים היללו את הסרט, שעסק בתסריטאי גרוש (אלן) המתאהב בנערה בת 17 (מיוריאל המינגוויי). ברשימת 500 הסרטים הגדולים של כל הזמנים של מגזין 'אמפייר', הוא הגיע למקום ה־76.

סוף שנות ה־70 היה התקופה שבה אלן כבר התבסס כיוצר פורץ דרך, חביב המבקרים ואניני הקולנוע. אחד הבמאים הבולטים בדורו ואדם שבקונצנזוס. ב־40 השנים שחלפו, המצב השתנה באופן קיצוני עבורו.

מנהטן׳

מנהטן׳

בשנות ה־90, אחרי שרעייתו מיה פארו עזבה אותו, התחתן אלן עם בתו המאומצת והצעירה ממנו ב־35 שנים, סון יי. הציבור האמריקאי הגיב בחומרה. זאת, יחד עם האשמות נוספות מצד פארו בהקשרים דומים, גרמו לחינו של אלן לסור – בהדרגה – במולדתו. בהמשך הפסיקו לממן את סרטיו, והוא החל לנדוד ולהפיק אותם במקומות שונים בעולם ("היכן שהסכימו לקבל אותי", כדבריו).

טענות שהופיעו בשנים האחרונות על הטרדות מיניות מצד אלן, בין השאר כלפי בתו דילן לכאורה, הובילו גם לדיון מחודש סביב 'מנהטן'. גרטה גרוויג, שכיכבה בסרטו 'לרומא באהבה', אמרה כי אינה מסוגלת לצפות ב'מנהטן' וכי לא תעבוד עם אלן יותר.

במאמר משנת 2018 בשם "איך פותרים את הבעיה ושמה 'מנהטן'?", מציין סטיבן קורוץ מה'טיים', כי הסרט הפך דוגמה ליחסי ניצול ומרות של גברים כנגד נשים צעירות, וכי הוא מייצג את כל מה שרקוב בקולנוע האמריקאי. קורוץ מזכיר כי בסרט אף אחד מחבריו של הגיבור לא חושש שיש טעם לפגם במערכת יחסים שכזו (בין גבר בוגר לבין נערה בת 17) ושבימינו הוא יגרום לרבים – בעיקר לנשים – אי־נוחות מרובה.

אישה יפה (1990)
הגלוריפיקציה של תעשיית המין

רבים מתקשים להשלים עם ביקורת על הקומדיה הרומנטית הזו, שנחשבת לאחת מהגדולות בז'אנר בכל הזמנים. הסרט הפך לשובר קופות וזכה למעמד קאלט שבין אוהביו ישנם כאלה שצפו בו מאות פעמים ויודעים לצטטו בעל־פה.

כזכור, מדובר בסיפור אהבה המתפתח בין איש העסקים העשיר אדוארד (ריצ'רד גיר) לזונה בשם ויוויאן (ג'וליה רוברטס, שזכתה בגלובוס הזהב על התפקיד ולאחריו הפכה לאחת השחקניות המצליחות בהיסטוריה של הוליווד). הסרט, במקור, היה אמור להיות פחות "פנטזיה" ויותר ריאליסטי. סופו היה אמור להיות הרבה פחות סכריני. הבמאי גארי מרשל החליט כי הסרט יהיה מעין אגדה מודרנית, עם הפי אנד מתוק ומושלם.

׳אישה יפה׳

׳אישה יפה׳

עם השנים, ובעיקר בתקופה האחרונה, חזרו ועלו טענות כנגד ההצגה המעוותת של גיבורת הסרט, כעובדת בתעשיית המין. הצגה סטרילית ובעייתית של מציאות אפלה ברוב המכריע של המקרים. בריאיון למגזין 'טיים' סיפרה עובדת סוציאלית בשם מריאן הצ'ר שניצלה בעור שיניה מתעשיית המין, כי "אחרי שעבדתי כזונה, נאנסתי והוכיתי תכופות על ידי הלקוחות שלי, הבנתי כמה הסרט הוא פנטזיה משוללת כל יסוד. אין בתעשיית המין אבירים על סוס לבן כאדוארד, שבאים להציל את ויוויאן".

השריף של מחוז קוק באילינוי טום דארט, שהוביל כוח משימה מיוחד נגד לקוחות בתעשיית המין, הפנה גם הוא אצבע מאשימה כלפי הסרט בהקשר הזה ("זוהי אינה סתם פנטזיה, זהו עיוות מסוכן של המציאות").

ממש כמו מיקי רוני, שהכה על חטא על תפקידו ב'ארוחת בוקר בטיפאני', הצהירה רוברטס בריאיון ל'וראייטי' ב־2019 כי "במבט לאחור ולאור תנועת ה'מי טו' שאני מכבדת ומקדמת, כיום לא הייתי משתתפת בסרט כזה".

האידיוטים (1998)
לאתגר את המאותגרים

בטקס האוסקר האחרון הגיש השחקן שיה לה בוף את פרס הסרט הקצר, יחד עם שותפו לסרט 'חיים אחרים' זאק גוטסאגן. האחרון עשה היסטוריה, בהיותו האדם הראשון בעל תסמונת דאון המגיש פרס בטקס היוקרתי. במהלך ההכרזה על המועמדים התבלבל גוטסאגן והחל לגמגם. לה בוף נראה כמעט קצר רוח כלפי עמיתו ואף קטע אותו מספר פעמים – דבר שעורר סערה תקשורתית לאחר הטקס. לה בוף מיהר להתנצל, והסערה הדגישה את רגישותה של אמריקה בימינו לפגיעה אפשרית כלשהי במאותגרים שכלית.

וזה מחזיר אותנו ל־1998, שנים רבות לפני הרגישות הנוכחית, שלאורה הסרט שיצא אז תחת ידיו של הבמאי הנחשב לארס פון טרייר כנראה לא היה זוכה להערכה ולקבלה שניתנו לו בעת הפצתו.

'האידיוטים׳

'האידיוטים', שהיה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, עוסק בחבורה של אנשים צעירים החיה במעין קומונה ועוסקת בחיפוש ה"אידיוט הפנימי" שבתוכם. כדי למצוא את ה"אידיוטיזם" שלהם הם מתחזים למאותגרים שכלית, וגורמים למבוכה רבה בכל מקום שבו הם נמצאים – בין אם מדובר במפעל או במסעדה. הם שוברים חפצים, מתעוותים ומקללים, וחוזרים לקומונה שלהם שמחים וטובי לב. כדי להוסיף שמן למדורה שילב פון טרייר בסרט סצנות מין מפורשות, שבהן השתמש בשחקני פורנו ככפילים לשחקני הסרט. לפי הבמאי, המאותגרים האמיתיים הם האנשים ה"רגילים". אלו לא מסוגלים להתמודד רגשית עם האחר והשונה – ולכן הסרט חושף לכאורה את פרצופה האמיתי של החברה שבה אנו חיים, כחברה מאותגרת רגשית.

'האידיוטים' עורר במשך השנים דיונים רבים על חציית קווים אדומים בתרבות בכלל ובקולנוע בפרט. היו כאלה שגינו אותו (כולל המבקר מארק קרמוד, שזעק בהקרנת הבכורה בקאן ש"זה סרט ממש מחורבן"); ולעומת זאת מבקרים רבים ציינו את מעלותיו ואת האמצעים יוצאי הדופן של פון טרייר וקבוצת 'דוגמה', כמו טכניקות הצילום וההמחזה הייחודיות, שנתנו תחושה כי הסרט הוא על גבול הדוקומנטציה.

בריאיון מ־2010 ציין הבמאי הדני כי "הסרט נועד לייצר תחושה של אי־נוחות. וכל אחד היה מוזמן לקחת את התחושה הזו לאן שהוא רוצה". הוא אכן לא מתאים לצופים רבים, אבל בעיני הח"מ מדובר בסרט נפלא, שלוקח את הצופה למסע אל תוך נפש האדם.

בוראט (2006)
גבולות התקינות הקומית

סרטו של הקומיקאי היהודי־בריטי סשה ברון כהן, תחת השם המלא 'בוראט – רוצה לומד תרבות נהדרת אמריקה בשביל קזחסטן', מציג כתב קזחי נבער, שוביניסט, אנטישמי, מיזוגן ומה לא. בוראט מבקר בארה"ב, לכאורה כדי לצלם סרט תיעודי על אזרחיה. במחקרו ה"תמים" הוא חושף אמריקאים גזענים הקוראים להשמדת היהודים ולהחזרת מוסד העבדות. בסרט משולבות סצנות פרועות על גבול הבלתי ייאמן, הכוללות שירה מבזה של ההמנון האמריקאי וקטטה זכורה במיוחד, בעירום, של בוראט עם המפיק שלו.

הסרט זכה להצלחה קופתית גדולה, ומבקרים רבים היללו אותו ואת ברון כהן כגאון קומי. אבל הוא גם גרר אש צולבת כבר מיום צאתו. חלק מהקהל נרתע מהוולגריות, וחלק ממשתתפי הסרט עצמו תבעו את ההפקה, בטענה שהונו אותם באשר למהות היצירה. 'הליגה נגד השמצה', ארגון יהודי ידוע, הביע תקווה כי אנשים יבינו שהסרט הוא דרכו של ברון כהן לחשוף בדרך של הומור את ערוותה של אמריקה הגזענית והאנטישמית. בעיה אחרת טמונה באופן שבו חלק יכולים לראות בו עידוד תחושת עליונות מערבית על כסילים כבוראט ומדינת מוצאו, הנלעגת אף היא באופן קיצוני בסרט. 'בוראט' גם מנציח, למרות כל ההומור שבו, את שנאת האחר והשונה, ובסופו של דבר בוחר בפתרונות קלים של חזרה שוב ושוב לבדיחות גסות ותעלולים ילדותיים. אלה מסיטים את תשומת לב הצופה והופכים את הסרט ואת גיבורו למפגן בוטה של אי־תקינות פוליטית, בעיני רבים – כשהמטרה, כביכול, היא לעשות בדיוק ההפך.

׳בוראט׳

אני מכריז עליכם צ'אק ולארי (2007)

סטרייט ולעניין

ההתקדמות של הקהילה הגאה בעולם המערבי, מכוח פוליטי ועד ייצוגים תרבותיים, עשתה צעדי ענק בשני העשורים האחרונים. סרטים, סדרות, מחזות, בכל מקום ניתן למצוא דמויות עמוקות וחיוביות, שחורגות במופגן ולמרחק מהסטריאוטיפים של פעם.

ב'אני מכריז עליכם צ'אק ולארי', מלפני 13 שנים, כיכבו אדם סנדלר וקווין ג'יימס, והוא היה אמור להיות קומדיה קלילה ומשעשעת. שני כבאים סטרייטים (מקצוע שככל הנראה אמור לייצג את הגבריות בשיאה) מחליטים לביים חתונה ביניהם, כדי שאם אחד מהם ייהרג – השני יוכל ליהנות מכספי ביטוח החיים של האחר ולדאוג לילדיו. כמובן, חקירה בודקת אם השניים הם זוג אותנטי, והעלילה מסתבכת לכדי מצבים קומיים רבים.

התסריטאי היה דמות בלתי שגרתית לז'אנר: אלכסנדר פיין המוערך, שזכה באוסקר על 'דרכים צדדיות' ו'היורשים'. אבל הבמאי הוא שקלקל את העניין, כנראה. זהו דניס דוגן, שעבד רבות עם סנדלר לאורך השנים ('אל תתעסקו עם הזוהן', 'מגודלים').

נקודת המוצא של הסרט היא שנישואי המרמה בין שני הסטרייטים הם הדבר המשעשע ביותר שקיים. במקום לבחון יחסי גברים, הסרט עוטה שכבה עבה של הומופוביה, שמתבטאת בבדיחות נון סטופ על הקהילה הגאה – שמוצגת בסרט בצורה סטריאוטיפית ביותר, עם מסיבות נוצצות ובגדים צמודים. בנו של אחד הגיבורים נדמה לאביו כמפתח נטיות חד־מיניות, לאור העובדה שהבן עושה שפגטים ומתאמן בטרנינג צמוד לקטע הריקוד שלו בתיכון. המילה "הומו" נאמרת בצרורות ובעיקר בהקשרים מבדרים כביכול. כפי שכתב העיתונאי ברט וויט ב'טיים', "זהו סרט שמוותר לעצמו, וגם בסטנדרטים של אדם סנדלר הוא ירוד ונמוך ומהווה פוסטר לשנאת האחר". ההרגשה הלא נעימה העולה מהצפייה בו, נדמה, רק התגברה לאורך השנים. צ'אק ולארי יכולים לראות עצמם בראש רשימת החיסול של התקינות הפוליטית בת־זמננו.

סרטי המתיחות של יהודה ברקן
ההחפצה בשיאה

החפצת נשים, בעיקר טרום התנועה הפמיניסטית והמודעות החברתית הגוברת, היא תופעה בולטת בקולנוע. בכל מקום. כך, למשל, ב'גברים מעדיפים בלונדיניות' (1953) מופיעה מרילין מונרו בשמלה ורודה ושרה על כך ש"יהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האישה". בחלק האחורי של השמלה יש מעין קשר, שנראה כמדמה אותה למתנה שיש לפתוח. כאמור, דוגמה אחת מיני אלפים רבים.

מודעות פוליטית שכבר פשתה לטובה בתעשיית הקולנוע האמריקאית, איחרה להגיע לישראל. כמו כל דבר כמעט. והחפצה זכורה במיוחד, שלא לומר זילות, מופיעה במלוא הדרה בדמותה של דנוטה, הכוכבת הפולנייה בסרטי המתיחות של יהודה ברקן (שגם כך היו משופעים בסצנות שכללו בחורות בחזה חשוף), כמו 'ניפגש בסיבוב' מ־1986 ו'ניפגש בחוף' מ־1987. באחת המתיחות מגלמת דנוטה (שבעברה הופעות בסרטים ארוטיים) מלצרית בבית קפה, שחושפת את חזה ומוזגת חלב ללקוחות ההמומים ישר מן השד. סצנה שמסמלת את התהומות שאליהם הגיעו סרטי המתיחות האלה. צבי שיסל, יוצר קולנוע בעצמו וממשתתפי סרטי המתיחות, ציין לאחרונה בריאיון כי "היום לא רק שלא היו מעבירים את כל עניין הבחורות העירומות – היו עוצרים אותנו ונותנים לנו לשבת בבית הסוהר".

הז'אנר הנ"ל נמוג מהמסך הישראלי בעשור שלאחר מכן. המעבר שלו לטלוויזיה ('פספוסים', או כיום 'אמבוש') עידֵן באופן משמעותי סוגיות מטרידות של ייצוגים תרבותיים, חפצון וכו'. את סרטיו של ברקן, שחזר בתשובה ומתכחש למדי לעשייתו דאז, עוד ניתן עם זאת לראות בערוצים שונים, אך פחות ופחות.

דנוטה בסרטי המתיחות של יהודה ברקן

דנוטה בסרטי המתיחות של יהודה ברקן

ועוד משהו לסיום

יותר מ־150 אמנים, סופרים ואנשי רוח, ביניהם סלמן רושדי וג'יי.קיי רולינג, וגם אלוף העולם לשעבר בשח גארי קספרוב, חתמו בתחילת חודש יולי השנה על מכתב שהופיע ב'הארפרס מגזין'. כותרתו הייתה "קריאה לצדק ולדיון פתוח", ובו מוחים הכותבים על כך שהתקינות הפוליטית הקיצונית של ימינו והניסיון להשביע את רצון כולם פוגעים באפשרות להביע באופן חופשי דעות ורעיונות. עודף תקינות פוליטית, טוענים החתומים על המכתב, מונע תרבות של ניסיונות, לקיחת סיכונים וטעויות.

הגל של התקינות הפוליטית ששוטף את העולם בכלל ואת תעשיית הקולנוע האמריקאית בפרט, נדמה כי אינו עוצר לרגע. האם הפתרון הוא להסיר סרטים מאפשרות הצפייה? או להצמיד להם אזהרת צפייה מוקיעה? התשובה היא, כמובן, שאין כאן שחור ולבן (תרתי משמע). יש לבדוק כל מקרה לגופו – ובזהירות.

התרבות בכלל, וזו של תעשיית הקולנוע בפרט, היא דבר דינמי המשתנה תוך כדי תנועה, משנה לשנה. נורמות משתנות, ערכים מתחלפים, גישות מתפתחות, ורגישויות של היום – אינן רגישויות של פעם. גם יצירות שראויות לכאורה לגינוי ללא סייג כמעט, אולי אפילו כמעט לגניזה, מייצרות לנו, הצופים, בבואה חשובה של תקופתן. צנזורה, כמעט תמיד, אינה הפתרון. חינוך – כן.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook