מדינת ישראל בחרה להתעלם ממשמעותם המקיפה של טרור דמי החסות והפשיעה החקלאית. יסוד ההתעלמות נובע מהמגמה לראות בתופעה עניין פלילי בהתכחשות לממדיה הלאומניים. בימים שלפני קום המדינה, לעומת זאת, טבעו של המאבק היה ברור לגמרי

הפרעות שהתרחשו בימי מבצע 'שומר החומות' התלקחו במהירות אך לא פרצו כרעם ביום בהיר. הן פרצו מתוך תשתית מרי המכה שורשים בחלקים מהחברה הערבית הישראלית. למעלה מ־20 שנה שאזרחי ישראל, במיוחד בנגב ובגליל, סובלים מטרור דמי החסות. כמעט ואין חקלאי יהודי שרכושו או יבולו לא נגנב או הוצת. משנה לשנה התופעה מתגברת. אף שהתופעה פוגעת לא רק ביהודים, היא מבטאת במגמותיה ממדים לאומניים מובהקים. היא פוגעת בראש ובראשונה בבסיס דימוי הריבונות של מדינת ישראל, אך לא פחות מכך היא פוגעת בכבוד האדם היהודי, המוצא עצמו במדינת ישראל חוזר למצבו הקיומי כבן חסות נחות – מה שהוכר בתרבות האסלאם בכינוי 'דימי'.

לכאורה אין מדובר בתופעה חדשה. היא הייתה קיימת מראשית חידוש ההתיישבות היהודית במאה ה־19. על מנת להגן על הנפש, על הרכוש היהודי ועל הכבוד היהודי, הוקם לפני למעלה מ־100 שנים ארגון השומר. במאורעות 1936-39 הקימה ההגנה את פלוגות השדה – הפו"ש, בפיקודו של יצחק שדה. הן פעלו בייעוד מוגדר להגן על היהודים ועל רכושם מפני הקמים עליהם. מאז, הוקמה מדינת ישראל ולרשותה שירותי ביטחון מעולים. ובכל זאת, למרות כל מאמצי כוחות הביטחון, נראה לעיתים כי אין בשטח מי שיגן על היהודים. בחוסר האונים של האזרח הקטן, כמו גם תאגידים גדולים וחברות ממשלתיות, מוצאים עצמם יהודים ישראלים מייחלים לכוח שיגן עליהם, לא פחות מאשר באותם הימים שלפני קום המדינה.

היהודי בעמדת נחיתות

נכון עשה בן־גוריון שתבע עם הקמת מדינת ישראל להפקיד את כל הסמכויות להפעלת כוח בידי כוחות הביטחון הממלכתיים. אולם במציאות שהתפתחה, במצוקת המטלות על משטרת ישראל ותחת האילוצים המשפטיים של מדינה דמוקרטית שוויונית, מצבם הביטחוני של היהודים הולך ומתערער. זו כמובן אמירה מעוררת תמיהה. ובכל זאת, ראוי להתבונן במצבם של היהודים בעיקר בפריפריה: הם מתמודדים לבדם למול טרור דמי החסות ולמול הגניבות. במאבק היומי במשפחות פשע במגזר הערבי, היהודי נמצא בעמדת נחיתות. הוא בדרך כלל בודד, ללא תמיכה וללא חמולה שתגן עליו. אין לו קבוצת צעירים שיעמדו לצידו במאבקי רועים ובמרחבי השדות. הקיבוץ של פעם היה סוג של חמולה, עם נוכחות של עשרות צעירים שיכולים להיחלץ למאבק, מוכנים לקריאה. המושבים והקיבוצים כיום ריקים במשך רוב שעות היממה. וכמובן צורת החיים השתנתה ביותר.

באופן מעשי, למרות מאמצים בלתי מבוטלים של משטרת ישראל, מדינת ישראל בחרה להתעלם ממשמעותם המקיפה של טרור דמי החסות והפשיעה החקלאית. יסוד ההתעלמות נובע מהמגמה לראות בתופעה עניין פלילי בהתכחשות לממדיה הלאומניים. בימים שלפני קום המדינה, לעומת זאת, טבעו של המאבק היה ברור לגמרי. כוחות ארגון ההגנה פעלו אז בתודעת הייעוד הצרופה להגן על היהודים, על כבודם ורכושם. גם לאחר שסיים יצחק שדה את תפקידו כמפקד הפלמ"ח, קודם שנתמנה רמטכ"ל בפועל של ארגון ההגנה, בשנת 1946, הוטל עליו להקים מחדש פלוגה מיוחדת שעבדה בכפיפות ישירה לבן־גוריון. בין יתר משימותיה, עסקה הפלוגה באבטחת מתקנים ובתי עסק כמו מלטשות יהלומים שנפלו קורבן לאיומי סחיטה. הנהגת היישוב הבינה באותם ימים כי גם באיום על בית עסק פרטי טמון גרעין של איום לאומי.

בחודשים האחרונים התגבר טרור דמי החסות בגליל ובנגב. בתי עסק בחצור ובראש פינה הוצתו, וכמוהם גם משאיות וטרקטורים. הדברים הגיעו לידי כך שיהודי בעל ציוד חקלאי לא יכול לבטח את רכושו באף חברת ביטוח ישראלית. בלית ברירה, אחד מחבריי, חקלאי בעמק החולה, מבטח את הקומביין שלו בלונדון. ראש המועצה האזורית גליל עליון, גיורא זלץ, נזעק בקול קורא, שהביא את השר לביטחון פנים עמר בר־לב להורות למשטרת ישראל לתגבר כוחותיה בצפון. ראוי לברך על כך. אולם תגבור כוחות זמני לא יעצור את התופעה. היקף האיום ופגיעתו השורשית בכל מרקם החיים במרחב הצפון, כמו בנגב, מחייבים את מדינת ישראל בשינוי תפיסתי ובניהול מערכה שיטתית וארוכה למיגור התופעה. בשלב ראשון, נדרשת הכרת המדינה ומוסדותיה כי מדובר באיום בסיסי המטיל על סדר היום הישראלי מאבק המקיף הרבה מעבר לפשיעה כלכלית פלילית רגילה. 

שי דרומי כמשל

להבנת היקף השינוי הנדרש, גם במערכת החוק והמשפט, כדאי ללמוד את סיפורו של שי דרומי, חוואי בנגב, שלפני 14 שנים ירה למוות בפורץ. במאמץ להגן עליו בשם זכות ההגנה העצמית, חוקק חוק דרומי. אלא שהחוק אמנם הגן עליו מפני מערכת המשפט הישראלית, אך לא העניק לו כל הגנה מול חוקי המדבר וסכנת נקמת הדם. באופן מעשי, עבור הבדואים בנגב קיימת מערכת חוק אלטרנטיבית: אלה חוקי המורשת השבטית שמופעלים על ידי ההנהגה המקומית ביעילות רבה וגוברים על חוקי מדינת ישראל. ואכן, על מנת להגן על חייו במרחבי ביתו במדבר, נאלץ שי דרומי לציית להוראת הדין הבדואי ושילם סכום כספי הגון כדמי כופר לסולחה.

הביטוי העיקרי לאובדן הריבונות הישראלית מתבטא בתופעת הנשק הבלתי חוקי. אין אומדן מוסמך לכמות הנשק המוחזק באורח בלתי חוקי במגזר הערבי והבדואי. בימים כתיקונם, רק חלק קטן מנשק זה מופעל במאבקי כנופיות או במטחי ירי בחתונות. בבתי אב רבים הנשק מוחזק במסתור, מוכן לשעת חירום. בשעת מלחמה עלולה תפוצת הנשק הגבוהה לשמש לפגיעה ביהודים ובכוחות הביטחון של מדינת ישראל. בימי הפרעות האחרונים בכפר כנא הופעל נשק בלתי חוקי בירי ישיר ויעיל נגד כוחות מג"ב שפעלו בכפר ונתקלו באש חיה ברחובותיו. אין החלטה ריבונית לגיטימית יותר מאיסוף נשק בלתי חוקי. אלא שמדובר במשימה הכרוכה במערכה ממושכת לחודשים ארוכים, עם כוח רחב היקף הפועל בהתמדה וברציפות. למדינת ישראל אין את היקף הכוחות הנדרשים לכך.

במצב שהתהווה נדרשת מדינת ישראל להעניק הגנה לאזרח המאוים, יהודי וערבי כאחד, ולשם כך היא נדרשת להתארגנות מתאימה. על מנת להגן לדוגמה על מיכון חקלאי יקר, על משאיות ועל ציוד מכני הזקוק לשמירה, ניתן לארגן חניוני לילה מאובטחים על ידי כוח משטרה או צבא. אין לשלול הצבת כוחות אבטחה, חיילים או שוטרים, ביום ובלילה, על בתי עסק מאוימים. כך גם לגבי איום ההצתות ביערות. נדרשת פריסת כוחות גלויים ומוסווים בתוככי היערות, שימנעו מעשי הצתה ויוכלו להזעיק כוחות כיבוי בזמן קריטי. מרגע שהאיום הוא מכת מדינה, ראוי כי המדינה תפעל נגדו במלוא משאביה. אם מעוניינים להימנע ממיליציות יהודיות חמושות, יש לארגן את המענה על בסיס גיוס ממלכתי.

המענה הנדרש מחויב לשילוב פעילות אקטיבית יזומה, מלווה בפעילות אבטחה פסיבית בהיקף רחב. למאמץ האבטחה נדרשת נוכחות בשטח של מסה כמותית רחבה שחסרה למשטרת ישראל. לא צה"ל ולא משטרת ישראל יכולים למלא משימותיהם רק על בסיס "צבא קטן וחכם". כאן המענה נזקק להתארגנות על בסיס גיוס נרחב של מילואים.

מתוך מאות אלפי לוחמים שצה"ל גרע מרשימת משרתי המילואים הפעילים, יש לארגן כוח ייעודי שיימנה כ־100 אלף לוחמים. ההפעלה תהיה בכפיפות למשמר הגבול במשטרת ישראל או בכפיפות לפיקוד העורף.

רגע לפני שתאבד את שארית ריבונותה, מדינת ישראל מחויבת למענה מערכתי מקיף למול האיום.

–

• מערכה אחת, זירות רבות: כך תיראה המלחמה הבאה בלבנון | מאת גרשון הכהן
• "שומר החומות" – והלקח של חזבאללה // הטור של גרשון הכהן
• ולפעמים, המחאה נגמרת: תנועות המחאה ביום שאחרי | מאת אורן נהרי