בתיבת הדואר נחתה, שוב, ההודעה לבוחר. אל תמהרו להתרגש, כי בעת שנכתבות מילים אלה, הסקרים מדיפים ריח של בחירות חמישיות. ההסבר הקל הוא שאין כאן יותר ימין ושמאל אלא רק ביבי/לא ביבי. אף אחד לא נסער מהסוגיה הפלסטינית והממשלה מפזרת כסף מהליקופטר ומתהדרת בקופות החולים כאילו הייתה נצר למפא"י. מעבר לתעתועי האידיאולוגיה מסתירה הסיטואציה הנוכחית את הבעיה שכולם מסירים ידיהם ממנה והיא שיטת הממשל, שפשוט אינה רלוונטית עוד למבנה החברתי הנוכחי. השיטה הפרלמנטרית־קואליציונית היא הסכנה הגדולה ביותר ליציבות השלטונית, ועם כל הכבוד לאנשי מחנה "רק לא", ספק אם היא תיעלם כשנתניהו ייצא מהזירה.
מובילי התנועה לשינוי שיטת הממשל בשנות ה־90, במיוחד פרופ' אוריאל רייכמן, הקדימו ראות והבינו שהשיטה אולי התאימה לישראל הבן־גוריוניסטית שמנתה כמיליון איש, אך שהמציאות השתנתה דרמטית. לצד המצב החברתי־דמוגרפי, השיטה המאיסה עצמה אחרי 'התרגיל המסריח', ושינויה נועד להפחית גם את המוטיבציה לכלנתריזם ואתנן פוליטי, וכך עברה הבחירה הישירה בתמיכת ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. שניהם זיהו שחיפוש אחר מנהיגות מוסט מה"מפלגתי" אל ה"אני": פרסונליזציה של המערכת הפוליטית. הבחירה הישירה הועילה לשלושה ראשי ממשלה שנבחרו בזכותה – נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון – אך שחקה את המפלגות הגדולות, עד שהוחזרה השיטה הקודמת־נוכחית. עד בחירות 2019 לא חזרו המפלגות הגדולות לחצות את סף 30 המנדטים. המפלגות הקטנות, לא אחת לשון המאזניים, העצימו את כוחן הפוליטי בחוסר קורלציה מוחלט לחלקן באוכלוסייה. תוך כדי תנועה, כשהמרקם החברתי ממשיך להשתנות ובמידה רבה להתפורר נוכח אירועים פוליטיים כמו ההתנתקות, מיאנה המערכת לעסוק בשינוי השיטה ונגעה בה רק באמצעות העלאות אחוז החסימה באופן משמעותי ל־3.25% (עת ביקש אביגדור ליברמן לחסום את המפלגות הערביות כשהוא אינו צופה את התוצר החדש – הרשימה המשותפת). הטענות לאנטי־דמוקרטיזציה וחסימה פוליטית של מפלגות קטנות לא היו מוטעות, אולם המשך ההתעלמות מהסוגיות של השיטה הממשלית אינו מועיל אף הוא.
ברי כי גם התומכים בהעלאת אחוז החסימה וגם המתנגדים למהלך המשיכו מאז ועד היום להתעלם מבעיות היסוד, שבשנתיים האחרונות באות לידי ביטוי גם בבחירות החוזרות ונשנות. גם אם רוב האחריות מוטל על האינטרסים הפרטיים של נתניהו, אין זה פוטר אותנו מטיפול בבעיית העומק שיצרה הסופר־הטרוגניות של החברה הישראלית והשפעת היתר של מגזרים מסוימים על היציבות השלטונית. לעניין זה נלוו גם חוסר התמודדות עם סוגיות יסוד בחברה בנושאים כמו השתלבות חרדים וערבים, יחסי צבא־חברה ועוד, לצד שחיקה באמון הציבור במערכות השונות.
כשהייתי חברת כנסת הנחתי הצעת חוק קיצונית למדי, שקבעה את העלאת אחוז החסימה באופן הדרגתי ל־5%, 7.5% ואז 10%. זאת הייתה יותר "הצהרת" חוק, אולם היא ביקשה להצביע על השבר הפרלמנטרי המתמשך. המאמץ לחזור לשיטה (קרובה ל)דו־מפלגתית עשוי להיות כמעט חסר סיכוי, אולם לכל הפחות רצוי שיקבע שראש המפלגה הגדולה הוא שירכיב את הממשלה, ושיהיו יחסי גומלין משמעותיים יותר בין הבוחרים לנבחרים והגברת ייצוג לפריפריה באמצעות שיטה המשלבת בחירות אזוריות.
אלא שהמציאות מצביעה על כך שהמפלגות הגדולות כבר אינן ששות לשתף ביניהן פעולה, אפילו בנושאים ממלכתיים מתבקשים, והמפלגות הקטנות חוזרות בכל פעם לקמפייני הגעוואלד. מה שברור הוא שנדרש "ריסטארט" למרקם הדמוקרטי, וכמו שזה נראה אנחנו צפויים להותיר את האתגר הזה לדור הבא. באין חוקה, אנחנו מותירים להם פצצה שהמרעום שלה, בסך הכל, בהשהיה.
–
- לא להתקמצן על המשק // הטור של איילת נחמיאס־ורבין
- למי טובה אינפלציית המפלגות? // מאת איילת נחמיאס־ורבין
- תהליכים // מאת רותם דנון
