fbpx

למה אין עונש מוות בישראל – הסיפור המלא

0

"אינני מוכנה ללכת עם הפילוסופים. אין אנו צמאי דם. יש לי צער רק על דבר אחד: שבחור יהודי יצטרך לעשות זאת, אבל זה יהיה לו לכבוד…" (גולדה מאיר בדיון ממשלתי על הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, 29.5.1962)

שלום נגר שמר אישית על אדולף אייכמן בכלא רמלה במשך שישה חודשים. הלך איתו לשירותים, הוריד לו את המים. חילק לו את האוכל מתוך המסטינג הנעול. אפילו טעם את הארוחות שהוכנו עבורו, מחשש להרעלה. "תימני אחד זה לא בעיה, הלכו הרבה תימנים", הסביר לנגר הקצין הממונה עליו, "אבל אייכמן זה בעיה, כי יש רק אחד וזה משפט עולמי".

בין הסוהרים נערכה הגרלה. כולם רצו לצרור את הצורר. כולם חוץ משלום נגר. "זו המצווה הכי גדולה שיכולה להיות, 'מחה את זכר עמלק'", אמר לו הקצין אחרי ששמו עלה בגורל. נגר אמנם עוד לא היה אז אדם דתי, אבל מצווה זו מצווה. הוא הביא את החבל, וכרך, ולחץ על הכפתור שפתח את התריס. אייכמן נפח את נשמתו. הדם אזל מפניו, העיניים כמעט יצאו מחוריהן, הלשון נמתחה עד לחזה. נגר התחלחל, החל לרעוד והתחבא מאחורי חבריו. אבל הקצין לא ויתר לו. מישהו הרי צריך להוריד את הצורר מהגרדום. נגר טיפס על הפיגום, וכשאחז בגופת אייכמן, נפלט ממנה אוויר שנותר כלוא בבטן. נגר חשב שאייכמן חזר מהמתים כדי לקלל אותו בשפה שאינו מבין. זה כבר היה יותר מדי. אפילו הקצין הבחין במצוקת התליין ושלח אותו עם נהג הביתה. נגר נכנס לביתו, רועד בכל הגוף ומכוסה דם. מה פתאום דם? שאלה אשתו, והוא השיב: אחר כך תשמעי הכול בחדשות.

בשנה הבאה סבל שלום נגר מסיוטים קשים. פוסט־טראומה. אחר כך חזר בתשובה והפך שוחט עופות. לימים, כך סיפר בסרט 'התליין' (בבימוי נטעלי בראון ואביגיל שפרבר), התקשר אליו מנהל הכלא. "תתכונן", אמר המנהל, "דמיאניוק קיבל תלייה". "עזוב אותי", אמר לו נגר, "היה לי מספיק עם אייכמן. אני לא קבלן".

 

מה יגידו בעולם?

"רצח על הגרדום הוא הנורא במיני הרצח, מפני ששם הוא נעשה בסמכותה ובברכתה של החברה" (ג'ורג' ברנרד שו, פתגמים למהפכנים: פשעים ועונשים)

בצלאל סמוטריץ', שרון גל ומשה פייגלין אינם הישראלים הראשונים שמנדבים עצמם בשמחה להיות תליינים. במאי 1960, אחרי שראש הממשלה דוד בן־גוריון הדהים את העולם והכריז כי אדולף אייכמן הובא למשפט בישראל, הוצפה לשכתו במכתבים רבים מאזרחים. "שמחתנו הייתה ללא קץ, ועתה אנו מוכנים לנקום בו את נקמת אחינו", כתבו יוסף, יונה ונאוה מחול לבן־גוריון. "אמנו מפולניה, ושם נהרגה כל משפחתנו, וזכר אחד לא נשאר. לכן הננו מציעים את הצעה הזאת שאנו נמלא את התפקיד וניקח את אייכמן בידנו לעינויים ולתלייה. מה דעתך על הצעתנו זו? אנו מחכים בקוצר רוח לתשובתך אלינו ואנו מבקשים כי תענה לנו או שתזמין אותנו לתלייה עצמה".

היו גם קולות אחרים, בעיקר מעבר לים. פעילים בקהילות היהודיות בארצות הברית ובאירופה התחננו בפני בן־גוריון שלא יאפשר את ביצוע גזר הדין, שקבעו השופטים בדצמבר 1961. אחד הקולות הבולטים היה זה של המשוררת נלי זק"ש, יהודייה שבדית ממוצא גרמני שעתידה לחלוק את פרס נובל לספרות עם ש"י עגנון: "בקשתי היא שלא תאפשר לדון אדם למיתה. ישראל בורכה במילותיו של אברהם: 'אולי ימצאון שם (בסדום) עשרה צדיקים?' ואני עצמי מכירה צדיקים שכאלה שסיכנו את חייהם ולעתים קרובות אף שילמו את המחיר רק על מנת להציל אחרים. החתומה מטה היא אחת מניצולותיהם. אל נא תאפשר גזר דין מוות לאייכמן. הצדיקים פעלו גם בגרמניה ולו רק בעבורם יש לקיים תקופה של חסד".

מעבר לטיעון המוסרי, היו גם טיעונים פרקטיים למתנגדי ההוצאה להורג. "שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנילכד במלכודת זו", כתבו ליצחק בן־צבי אנשי רוח שביקשו מהנשיא לחון את אייכמן. הקבוצה, שכללה את מרטין בובר, הוגו ברגמן, גרשום שלום, לאה גולדברג, אביגדור אריכא ואחרים, טענה כי "הוצאה לפועל של פסק דין מוות תניח בידי שונאי ישראל את האפשרות לטעון כי נרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו. אל ניתן ידינו לכך ואל ניצור אפשרות וצל צלו של רושם כי ניתן כופר קורבנם של ששת המיליונים על ידי העלתו לגרדום של רשע זה".

בן־גוריון דווקא התייחס לאנשי הרוח ברצינות. אחרי שהעליון דחה את ערעור אייכמן, כינס ראש הממשלה ב־29 במאי 1962 את שרי הממשלה לדון בבקשת החנינה. "הייתה לי שיחה עם מרטין בובר שנמשכה הרבה זמן", פתח הזקן את הדיון, "הוא חושב שהוצאתו להורג של אייכמן תוליד לג'נדה (אגדה) חדשה של אנטי־ישו לדורות. אולי לא השנה ולא כעבור שנתיים אבל האגדה תיווצר ויהיו צרות לעם היהודי". גם שר הדתות זרח ורהפטיג חשש מליבוי יצרים אנטישמיים, ומכך שהדבר יעלה לעם היהודי בקורבנות. שר האוצר לוי אשכול הסביר שמבחינתו אין זו שאלה של מצפון וגם לא שאלה של 'מה יגידו הגויים'. הוא היה רוצה שאייכמן יתהלך בעולם לאחר המשפט עם אות קין על מצחו: "בעיני זהו עונש קשה ומשמעותי הרבה יותר מחמש דקות של הוצאה להורג". מנגד, שר המשפטים דב יוסף טען שוויתור על עונש המוות יתפרש כאמירה שמעשיו של אייכמן אינם כה נוראים: "עונשי מוות ניתנו לפושעים נאצים במשפטי נירנברג ואין הצדקה שישראל תנהג אחרת…". גם שרת החוץ גולדה מאיר חשבה כך: "אי־ביצוע פסק הדין יראה לא עליונות של העם היהודי, כי אם הרגשת נחיתות (שלו)… איש לא אמר לעמים האחרים (שהוציאו להורג פושעים נאצים) שהם צריכים להראות איזה רגש עליון. רק מאיתנו דורשים זאת, כי עוד לא התרגל העולם לראות את עם ישראל כמו יתר העמים".

 

מות יומת כורת העצים

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [שבע שנים] נקראת חובלנית. ר' אלעזר בן־עזריה אומר: אחת לשבעים שנה. ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" (משנה, מסכת מכות, א', י')

בתורה מופיעות ל"ו עבירות ש"מיתת בית דין חלה עליהן". לפי ההלכה, עונש מוות ניתן רק בזמן שסנהדרין יושבת בהרכב מלא בלשכת הגזית שבבית המקדש. חז"ל גזרו ארבע שיטות הוצאה להורג, בדרגות שונות של אכזריות, לפי חומרת העבירה: חנק – לעבירות קלות יחסית כמו נבואת שקר או ניאוף. עריפת ראש – לרוצחים למשל. שריפת הפושע בעודו בחיים – לגבר ששוכב עם בתו או עם נכדתו. סקילה באבנים – השוכב משכב זכר, השוכב עם אשת בנו, עובד עבודה זרה, מחלל שבת, מקלל את השם ועוד ועוד.

על פניו מצטיירת כאן היהדות כדת אכזרית, שלדאעש יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה. אבל למעשה, חז"ל קבעו שורה של התניות וסייגים שהפכו את עונש המוות לבלתי אפשרי: הודאת הנאשם אינה קבילה. הפללה עצמית אינה אפשרית. ראיות נסיבתיות אינן קבילות. נדרשים לפחות שני עדי ראייה. ושיא השיאים: שני עדים צריכים להעיד, שהנאשם שמע מפיהם התראה שמה שהוא עומד לעשות אסור – ושהעונש על כך הוא מיתה; ושהוא הבהיר להם בלשון מפורשת, שלמרות ההתראה שקיבל הוא מתכוון לבצע את הפשע. או כפי שכתב חיים כהן (חתן פרס ישראל, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט עליון): "זהו מאמץ אינטלקטואלי ומשפטי כביר של חכמינו הקדמונים לבטל עונש המוות בישראל, וזה הלקח הטוב שנתנו לנו".

לאורך ההיסטוריה היו לא מעט פילוסופים גדולים שתמכו בעונש מוות, בעיקר כגמול לרוצחים. ז'אן ז'אק רוסו כתב כי האמנה החברתית שבני האדם כורתים, כדי לקיים חיי חברה תקינים, מכילה התחייבות של כל אזרח לקבל עליו דין מוות אם ייתפס במעשה רצח, כי תמורת התחייבות זו הוא מקבל ביטחון שלא יהיה טרף לרוצחים. גיאורג הגל גרס שמכיוון שהחיים הם מלוא ההיקף של קיומו של אדם, אין עונש אחר מלבד מוות שערכו מספיק גדול. עמנואל קאנט האמין שאת מידת העונש יש לקבוע לפי העיקרון של מידה כנגד מידה. גם קיקרו, ב'על החוקים', כתב ש"על העונש להלום את העבירה".

עד למאה ה־18 היה עונש המוות מקובל מאוד באירופה, ולא רק לרוצחים. בספר החוקים הצרפתי הופיעו לא פחות מ־100 עבירות שדינן מיתה. באנגליה, במה שכונה לימים 'The bloody code', היו יותר מ־200 עבירות כאלו (ביניהן התחברות עם צוענים או כריתת עץ במטע). ככל שהלך והתפתח רעיון ההומניזם, ששם את האדם במרכז ותבע כבוד לכל אדם באשר הוא, כך הלכה וגברה ההתנגדות לעונש המוות. האנגלים החלו להסיר אט אט מספר החוקים עבירות שעונשן מוות, ובמקביל הציעו חלופות להוצאה להורג: התגייסות לצבא או הגליה למושבות רחוקות. כך נולדה אוסטרליה של הלבנים, כפי שאנו מכירים אותה כיום. כיום, המגמה שונה לחלוטין.

להחליף את המדים האדומים

"אדרוש ביטולו של עונש המוות עד אשר יוכיחו לי שהאדם מחונן בדעת שאינה טועה לעולם" (המרקיז דה לה פאייט)

מדינת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי את חוק עונש המוות. במקרה של עבירת רצח היה מדובר בעונש חובה, במקרה של נשיאת נשק ללא היתר – עונש אפשרי. הבריטים השתמשו בו לא מעט. שמונה אסירים יהודים, חברי מחתרות, הועלו על הגרדום אף שאיש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה.

צה"ל אמנם הוציא להורג ביוני 1948 את מאיר טוביאנסקי לאחר משפט שדה מהיר ובלתי חוקי, אך היה זה מקרה חריג. כל הפושעים שנידונו למוות בשנים הראשונות של המדינה (והיו כאלו גם ערבים וגם יהודים) קיבלו חנינה, או שעונשם הומתק.

ב־1954, בהצבעה מיוחדת בכנסת שבה לא הונהגה משמעת קואליציונית, חוקק חוק דרכי הענישה שביטל למעשה את עונש המוות, למעט בכמה מקרים מיוחדים שעוד נעמוד עליהם. היה זה סופו של ויכוח עמוק שהתקיים בכנסת מאז 1950, ובו נשמעו טיעונים דומים למדי לאלו שנשמעים היום: שאלת הגמול מול התועלת, שאלת הנקם, המוסר היהודי, הסיכוי שתיפול טעות במשפט והטקטיקה הנכונה שיש לנקוט מול טרוריסטים ערבים. טיעון מעניין במיוחד, שאותו כבר כמעט אין משמיעים בימינו, שויך לח"כ משה סנה: "בחברה מעמדית המיוסדת על ניצול אדם בידי אדם ועל קיפוח תנאי הקיום של רוב האוכלוסיה – המשטר הוא הגורם העיקרי לכל הפשעים, והפושעים אינם אלא קורבנותיו ולפיכך אין המשטר זכאי להענישם בעונש המקסימלי".

ספק אם ארבעת הנידונים למוות בכלא תל מונד (חרבון, צ'פניק, גולדברג ומרחבי) היו שותפים להגיגים המרקסיסטיים של סנה. הארבעה, לבושים במדים האדומים שנידונו למוות, נכנסו באותו יום למשרדו של מנהל הכלא, וזה בישר להם על החלטת הכנסת. לפי הדיווח ב'הארץ', שלושה מהנידונים שמחו, ואילו האסיר צ'פניק נותר אדיש לחלוטין. כך או כך, ניתנה ההוראה להחליף להם את המדים האדומים במדים רגילים. תאי הנידונים הפכו למחסנים.  

בעיני 'הארץ', אם כבר, זה דווקא לא מצא חן. תחת הכותרת 'קדושת חיי האדם' נכתב במאמר המערכת כך: "היינו עדים לריבוי של מעשי רצח בשנים האחרונות. ייתכן גם ייתכן כי מספר המעשים האלה היה קטן אלמלא היה ידוע ברבים משך ארבע שנים כי שום פסק דין מוות לא יבוצע. אך גם אילולא נתרבו מעשי רצח כפי שנתרבו למרבה הצער – אף אז לא היה מקום לביטול עונש המוות. הפשע האיום ביותר מחייב את העונש האיום ביותר – מחמת קדושת חיי האדם".

 

// איור: יותם כהן

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019