רק לשלוש מדינות דמוקרטיות אין חוקה כתובה: לממלכה המאוחדת, לניו זילנד ולישראל. לדוד בן־גוריון ולשאר האבות המייסדים היו סיבות טובות לא לכונן חוקה, למדינה הצעירה המצויה במלחמה לחיים ולמוות. אחד הנימוקים (ושמא התירוצים) המשכנעים לכך, היה שלא ייתכן שכמה מאות אלפי אזרחים שהיו כאן באותה עת, יקבעו מסמרות חוקתיים עבור מיליוני העולים שעוד יגיעו. אך לא יהיה מופרך להניח שהסיבה האמיתית הייתה חוסר הרצון להטיל את החברה למאבק סוער על קביעה כתובה של ערכיה הבסיסיים: יהודית ודמוקרטית, חופש דת וחופש מדת, חוק והלכה, יהודים וערבים, ועוד סוגיות בעלות פוטנציאל שיסוע לחברה הישראלית המתגבשת.
כיום, אין חולק שיש לגיטימציה לכינון חוקה. אולם סכנת הפילוג והעמקת השסעים שקיימת בהטלת החברה הישראלית למאבק על הגדרתה הערכית של מדינתה – לא רק שלא פחתה אלא אף התעצמה. חוקה אינה יכולה לייצג רוב מקרי של 51% מן האזרחים בנקודת זמן מסוימת, אלא צריכה לקבע קונצנזוס רחב במגוון נושאים שנויים במחלוקת, שספק אם ניתן להשיגו כיום. על כן, המערכת הפוליטית וגם החברה האזרחית דחפו את כינון החוקה לתחתית מגירה עמוקה ושכחו אותה שם. הניסיון האחרון שזכה לתהודה ציבורית משמעותית, הונהג בידי פרופ' אוריאל רייכמן לפני כ־30 שנה (ולא צלח).
כתחליף לחוקה נהוגה מאז 1950 'פשרת הררי', לפיה החוקה תיכתב בפרקים הקרויים 'חוקי יסוד' שיתאגדו, לבסוף, לכלל חוקת המדינה. מבלי להכניס ראשנו לסוגיית הפרשנות שנותן בית המשפט העליון למעמד חוקי היסוד, הרי שמבחינה אחרת לחלוטין אין החוקים הללו ממלאים תפקיד חוקתי. שהרי חוקה של מדינה, ייחודה בכך שהיא בצורה ומבוצרת. תהליך כינונה, שינויה ותיקונה מיוחד, ארוך ומרובה מכשולים. בארה"ב, למשל, תיקון בחוקה מחייב רוב מיוחס בשני בתי הקונגרס ובנוסף לכך רוב בבתי הנבחרים של 37 מדינות לפחות. במדינות אחרות נקבעו פרוצדורות אחרות שמקשות על שינוי החוקה. ובישראל? מרבית חוקי היסוד אינם משוריינים כלל, וניתן לחוקקם ולשנותם ברוב מקרי רגיל במליאת הכנסת. בחוקי יסוד מסוימים נדרש רוב של 61 ח"כים כדי לתקנם, והתיקון יכול להיכנס לתוקף לאלתר. ככה לא בונים חומה, ככה לא בונים חוקה.
בבריטניה המצב דומה, עם הבדל גדול אחד: שם קיים הכלל של It's not done. שמעו של כלל זה לא הגיע לחופי ארצנו. אצלנו, לאורך השנים וביתר שאת בעשור האחרון, התבצעו וממשיכים להתבצע בחוקי היסוד המבניים של מדינת ישראל – אלה הקובעים את צורת המשטר – סדרה ארוכה של מעשים מגונים בכפייה, שמעוותים את המשחק הדמוקרטי ואת יסודות המשטר. דוגמאות לא חסרות. ישבו המחוקקים והחליטו שכדי לפלג סיעה נדרש ששליש מחבריה ירצו בכך? אבל לשאול מופז אין שליש מסיעת 'קדימה'. לא נורא. נחוקק ששבעה ח"כים מספיקים. המפלגות הערביות לא מוצאות חן בעינינו, ובנוסף לכך אלי ישי מפריע לאריה דרעי? נעלה את אחוז החסימה. ברור לַכּל שמדינה לא יכולה לתפקד בלי תקציב? נקבע תוך 24 שעות בשלוש קריאות שהיא יכולה. ומה נאמר על מוטציית ממשלת החילופין, החוק הנורווגי המדלג, או מספר חברי הממשלה הבלתי מוגבל.
דמוקרטיה שמשנה את כללי המשחק לפי צרכיו המזדמנים של הרוב הרגעי אינה דמוקרטיה. גם אם אין היום יכולת לחוקק חוקה שלמה למדינה – המערכת הפוליטית בהתנהגותה המופקרת יצרה את הצורך לשריין באופן חוקתי או מעין־חוקתי את מבנה המשטר בישראל. שינויים במבנה המשטר חייבים להיות משוריינים ומבוצרים וללא כניסה לתוקף מיידי. אחרת נשחק בנדמה לנו, לא בדמוקרטיה. חוקה מבנית לישראל עכשיו.
