בקיצור: סדרה של פעולות, מאז הקמת המדינה ועד היום, מלמדות שדבר לא השתנה מתקופת בן גוריון ועד לימי נתניהו. הציונות המעשית שהובילה לגירוש ערבים מבתיהם, היא זו שקובעת כעת חוקים שיפלו אותם, אותנו. סדרה ארוכה של פעולות, מעידה על כך שיש מאחורי הדברים כוונה ברורה. תפקידנו לוודא שזה לא יקרה.
ביולי 1948, לפני 75 שנה בדיוק, נעקר הכפר מעלול ותושביו גורשו. חלק ליָאפַת אַ־נַאסְָרה (לימים יפיע), חלק לנצרת. סביי משני הצדדים היו מהמגורשים לנצרת, ולאחר מכן הם השתקעו ביָאפַת אַ־נַאסְָרה.
לצד הישראלי ולצד הפלסטיני נרטיבים סותרים לגבי אירועי 1948. אני קורא להם "נכבה", הישראלים קוראים להם "עצמאות". לא משנה לאיזה נרטיב אתם מתחברים, על זהות אחת משלוש האחראיות לאירועי 1948 אין חולק: התנועה הציונית.
התנועה הציונית הייתה אחראית לעקירה של יותר מ־530 יישובים ערבים, לשלטון צבאי שהגביל את חירותם של האזרחים הערבים, לנישול קרקעות ומניעת רצף וגדילה טריטוריאליים של היישובים הערבים, לאפליה ממסדית בתעסוקה, בחינוך, בתכנון ובדיור, בהקצאת משאבים ועוד.
משטר ליהודים, משטר לערבים
ביוני 2018 הולידה כנסת ישראל את חוק יסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" (להלן, חוק הלאום). כאילו לא די במדיניות המפלה לאורך השנים, היה צורך לנעוץ הצהרה דקלרטיבית שתעגן את הפגיעה בזכות לשוויון של החברה הערבית בישראל בחוק יסוד.
בתשובתה לעתירות הרבות שהוגשו נגד החוק, הדגישה הממשלה כי חוק הלאום: "אינו גורע במאומה מחובתה הבלתי־מתפשרת של המדינה לנהוג בשוויון אזרחי מלא כלפי כלל אזרחיה". כך גם כתב בית המשפט העליון בהחלטתו הדוחה את העתירות, "משום שניתן לפרש את חוק היסוד פרשנות מקיימת העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד האחרים, ועם העקרונות והערכים שעוגנו בהם זה מכבר".
כלומר, גם הממשלה וגם בית המשפט העליון טענו שאפשר ליישם את חוק יסוד הלאום בהרמוניה עם הזכות לשוויון, וכי החוק מבטא אתוס לאומי ותו לא. לפלסטינים אזרחי המדינה ברור כי גם בהיעדר חוק כזה, ממשלות ישראל לדורותיהן פגעו פגיעה מהותית בזכותם לשוויון. וכדי להוסיף חטא על פשע, חוקקה הכנסת את חוק יסוד הלאום.
בחודש מאי האחרון נוספה על אלה החלטת ממשלה מבית מדרשו של שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, "ציונות כערך מנחה בפעילות הממשלה"; הוראה למשרדי הממשלה ולכלל זרועות הממשלה להציב את ערכי הציונות, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק יסוד הלאום, כערכים מנחים ומכריעים בעיצוב מדיניות המנהל הציבורי, מדיניות הפנים והחוץ, החקיקה והפעולות של הממשלה וכלל יחידותיה ומוסדותיה.
לפי התבטאויות של חלק מהשרים שנכחו בישיבת הממשלה שבה אושרה החלטה זו, אזרחים יהודים מופלים בשיווקי דירות, בקבלה לעבודה, בהקצאת משאבים ועוד. לטענתם, אלו אזרחים שחווים אפליה קשה, ועוד במדינתם.
כך למעשה מתקבעות שתי מערכות עיצוב מדיניות נפרדות, והחלטת הממשלה הכריעה באופן סופי בשאלה שמלווה אותנו מקום המדינה לגבי הקשר בין האלמנטים המעצבים של המשטר במדינת ישראל: היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. בכך מממשת הממשלה הלכה למעשה את העקרונות המנחים של חוק הלאום, הנותנים עדיפות מכרעת ליהודים בכל תחומי החיים; ויוצרת משטר מובהק של עליונות יהודית שמקיים שתי מערכות משטר לשתי קבוצות אזרחים, אחת ליהודים, ואחת לערבים.
האתוס כתוכנית עבודה
בשתי החלטות ממשלה מכוננות לצמצום פערים, הודו ממשלות ישראל (אחת של ראש הממשלה נתניהו בשנת 2015 והשנייה של ראש הממשלה בנט בשנת 2021) שיש פערים בהקצאת המשאבים עבור האוכלוסייה הערבית ועבור האוכלוסייה היהודית. מיטב הכלכלנים במשרד האוצר ישבו וחשבו איך ניתן וצריך לפעול לצמצום הפערים כדי לעמוד בדרישותיהם של גורמים בינלאומיים שהתריעו מפני העתיד להתרחש עקב פערים כה גדולים.
לראיה, האמור בהחלטת הממשלה 922 מ־30 בדצמבר 2015: "בין יישובי מגזר המיעוטים לבין כלל היישובים במדינת ישראל, קיימים פערים ממשיים הבאים לידי ביטוי, בין היתר, בתחומים הבאים: היעדר תשתיות מפותחות של אזורי תעשייה ותעסוקה; הכנסות עצמיות של הרשויות המקומיות במגזר המיעוטים פחותות משמעותית מהכנסות עצמיות של רשויות מקומיות במגזר היהודי; תשתיות תחבורתיות ירודות. חוסר בתחבורה ציבורית בתוך היישובים ואליהם; מבחנים והשוואות בין לאומיות ומקומיות בין יישובי המיעוטים לבין המגזר היהודים המצביעות על תוצאות נמוכות באופן משמעותי".
הממשלה אף הגדירה את יישובי החברה הערבית כ"אזור עדיפות לאומית" בשל הצורך לצמצם את הפערים. החלטה 550, שהתקבלה ב־24 באוקטובר 2021, המשיכה קביעה זו בנוגע ליישובי החברה הערבית כאזור עדיפות לאומית, וראתה חשיבות לאומית בהמשך העצמה וקידום הפיתוח הכלכלי־חברתי של החברה הערבית. בהחלטה זו פורטו פערים גדולים יותר בתחומי התשתיות (תקשורת, חשמל, מים, תחבורה ועוד), בתחום התכנון והבנייה ושיווקי קרקעות, בחינוך, בתרבות ובספורט, באיכות הסביבה ועוד.
ידוע לכול כי קיימים פערים גדולים (הניתנים לסגירה, אגב) בין החברה הערבית לזו היהודית. ועדיין, ממשלת ישראל הנוכחית סבורה שיש להעדיף יהודים על ערבים, ולו מהטעם הפשוט: הם יכולים.
בדחיית העתירות נגד חוק יסוד הלאום, הכשיר בית המשפט העליון את הקרקע לעיצוב מדיניות המבוססת על עליונות יהודית. האתוס הלאומי שבבסיס חוק יסוד הלאום הפך לתוכנית עבודה, וההרמוניה שחשבו שתוכל להתקיים בין הזכות הלאומית ליהודים בלבד עם הזכות לשוויון – שהייתה ממילא מאולצת ולא בת קיימא – התאדתה.
מהיום, העדפת היהודים תהיה מותרת הן בבחירת עסקים במכרזים ממשלתיים, הן בשיווקי קרקעות ודירות, הן בקבלת עובדים למגזר הציבורי, בהקצאת משאבים לחינוך, לרווחה, לרשויות המקומיות, למתקני תרבות וספורט, לתחבורה ועוד.
מלח על הפצעים
החלטת הממשלה אינה עומדת בפני עצמה. יחד איתה, בהסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לעוצמה יהודית (על חבריה נמנה השר יוזם ההחלטה), נקבעו ההחלטות הבאות: פיתוח הנגב והגליל ועידוד "הגירה חיובית"; קביעת אזורי עדיפות לאומית תוך החרגת היישובים הערבים, ועדכון מפת אזורי העדיפות הלאומית בהתאם לקווי היסוד ומדיניות הממשלה; הרחבת תוחלת ועדות קבלה ליישובים קהילתיים שבהם 1,000 משפחות; העלאת ייצוג משרד הנגב והגליל והחוסן הלאומי במועצת מקרקעי ישראל ובמוסדות התכנון; הרחבת הפטור ממכרז בשיווק קרקע למשרתי מילואים ועולים חדשים, והענקת הטבות למשרתי כוחות הביטחון בנגב והגליל; והקמת התיישבות יהודית חדשה בגליל ובנגב במטרה לחזק את האחיזה בגליל ובנגב.
השימוש במושגים "אחיזה" ו"התיישבות יהודית" אינו מקרי, ומתחקה אחר אירועי 1948. בשנת 1948 הצהיר דוד בן גוריון: "לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי – באופן צבאי..."
בהחלטתה ובכוונתה, מבקשת הממשלה להמשיך את האחיזה במקומות שיש בהם אוכלוסייה גדולה של ערבים, וליישב בהם יהודים בלבד. המודל ההתיישבותי שעמד בבסיס התפיסה של התנועה הציונית לפני ואחרי 1948, משמש כיום את חברי הממשלה לחיזוק האחיזה היהודית במקומות הללו.
נחזור למעלול. את אדמות היישוב והריסות הבתים החליפו יער "כפר החורש", מסלולי הליכה ואופניים אתגריים, ועל חורבות הכפר הוקם היישוב תמרת. מעל בית הקברות של היישוב הוקם בסיס של חיל האוויר הישראלי, הצופה אל עבר שתי הכנסיות והמסגד שנותרו. עד לפני פחות משלושה עשורים הורשו תושבי מעלול לבקר בכפרם פעם אחת בשנה: ביום עצמאותה של המדינה. כאילו לא די בזיכרון ובכאב של הנכבה, המדינה ביודעין זורה מלח על הפצעים.
את תושבי מעלול גירשו במהלך "מבצע דקל" ב־15 ביולי, 1948. אותנו, הצאצאים, לא יצליחו לגרש. אנחנו כאן כדי להילחם על זכותנו לשוויון מלא.
הכותב הוא היועץ של הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות.
