fbpx

מכתב כן לאחיי השמאלנים (והימנים גם) // הטור של נדב איל

0

אלה ימים גועשים מאוד. לא רק אצלנו, אלא בעולם. הקורונה הגיעה בדיוק בנקודה שבה ממילא הסדר הישן התפרק, ודבר חדש ומוצק לא התייצב במקומו. מתוך בקיעי החומות שהתמוטטו בקול רעש רב – חומות המוסכמות החברתיות, הפוליטיקה של המאה הקודמת ועוד – נוהרים כעת נחילים של רעיונות חדשים. המגפה מבשמת אותם בכעס, כי זה מה שמגפות עושות. מי שחושב שעוצמת המחאה בישראל, או בארה"ב בנסיבות אחרות לגמרי, איננה קשורה לקורונה ולהסגר – חי באשליה גמורה. התפשטות מחלות מציגה מבני כוח, עוד מקדמת דנא, במערומיהם. היא מוכיחה שההצגה שלהם, שהם יכולים לספק ביטחון ויציבות, היא חלולה ונשענת על צביעות שימושית. בסוף בא פתוגן זעיר ומוכיח שהם לא כאלה גדולים, חזקים ומתוחכמים.

ויש אותנו. ואת המאבק על בנימין נתניהו. יסודו של המאבק בשלטונו הארוך ובדמותו השלטונית, אבל המחולל והמנוע שלו הם כמובן חקירות המשטרה והעמדתו לדין על שוחד, מרמה והפרת אמונים. נתניהו עמל שנים להרוס ולנתץ את האמון ברשויות אכיפת החוק בעניינו; לתאר מסכת קונספירטיבית שנרקמה נגדו במיוחד; לקשור בין המסכת הזו ובין הלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית, כגון מזרחיות-אשכנזיות. כל שד הוצא מהבקבוק בשמחה. המטרה הייתה ללכלך את התביעה, את מנדלבליט, את התקשורת, את חבריו בליכוד שהתנגדו לו, את בתי המשפט, את בג"ץ (רק למקרה שיפסול את התמודדותו של נאשם בשוחד, מה שלא קרה) ובהמשך בעצם את כל מוסדות המדינה עם קונספירציות הדיפ סטייט. עברנו הרבה מערכות בחירות, אבל יש רק קמפיין אחד אמיתי: הקמפיין שנועד לרסק את האמון בהעמדתו לדין של ראש הממשלה. קוראי הטור הזה יודעים את עמדתי, זהה לגמרי ונכתבה לגבי אהוד אולמרט, אריאל שרון, ועכשיו נתניהו: אדם שעומד לדין בעבירות כאלה לא יכול לשמש דקה, שנייה או הינד עפעף כראש ממשלה. שמורה לו חזקת החפות, לא ההחזקה בהגה השלטון. במקרה של אולמרט כתבתי שהוא צריך להתפטר, עוד במהלך חקירת המשטרה.

בחודש האחרון ראינו את ההפגנות. היה בהן משהו מרענן, לפעמים מרגש. דור שלם שברח מהפוליטיקה בא לדרוש אותה מחדש. אלה לא היו אנרכיסטים כמובן, אלא אנשים ששיתפו בגאווה את תמונת דגל ישראל מוחזק בידי אחד מהם ומרוסס בזרנוק מים. פטריוטים ישראלים שחושבים שראש הממשלה לא צריך להמשיך לשמש בתפקידו, וילכו הביתה בשמחה ברגע שימונה לתפקיד ליכודניק אחר כמו גדעון סער או ישראל כ"ץ. הפגנות הן תופעה של דמוקרטיה, הן מצביעות על הדינמיות שלה. הן חיוניות כאשר מתנגדים לתהליכי אוסלו, הן חיוניות בהתנתקות מרצועת עזה, וודאי שהן חיוניות כעת, כאשר סמכותו המוסרית של ראש הממשלה רוסקה בידי כתב אישום. ניסיונות ההסתה נגד המפגינים, הדה־לגיטימציה הגמורה והפגיעות הפיזיות בהם הם אכן "כרסום יסוד הדמוקרטיה", אותן מילים יבשושיות של יצחק רבין המנוח, שאיכשהו הפכו לדיאגנוזה מדויקת וחוזרת ונשנית לחברה שלנו.

ולכן, כאשר אני כותב את הדברים הבאים, הם נכתבים מתוך העמדה הזו ומתוך רצון להעצימה; והיה מחננו טהור. ובכן, במחנה שמתנגד לנתניהו החלו להתפשט שקרים, פייק ניוז, פסאודו מדע ולעיתים רומנטיזציה של אלימות. הנקודה האחרונה חשובה במיוחד, דווקא כי היא נדירה יחסית וצריך להרוג אותה כשהיא קטנה. כאשר מתפרסם ריאיון בעיתון חשוב עם אדם שאומר ש"אלימות בוא תבוא", והוא זוכה לשער מפרגן, זו בעיה. ניר גונטז' ב'הארץ' כתב מאמר שלם שבו טען כי בכל ההפגנות שסיקר לא ראה איפוק של משטרת ישראל כמו בהפגנות האחרונות. גם אם זה לא בדיוק המצב, בולט מאוד הניתוק של המפגינים מהניסיון המצטבר של מפגיני שמאל, מפגינים של המחאה האתיופית, שלא לדבר על פלסטינים. בבוטות, חלק מהנוכחים לא היו בהפגנות ממש קודם. הפגנות לעיתים משבשות או חוסמות תנועה ולעיתים פורצות מחסומים. אם זה קורה, המשטרה – כמעט בכל מקום – תפעיל כוח כדי לעצור או לסלק את המפגינים. מי שממשיך לנכוח בהפגנה שבה עוברים על החוק – ושוב, התנגדות לא אלימה לעיתים כוללת עבירה על החוק – צריך להביא בחשבון שיופעל כוח כלשהו. מה שהיה נכון בהתנתקות ובהפגנות 'אם תרצו', נכון גם כעת. יש משהו שחומק מחלק מאנשי המחנה: נתניהו רוצה את הבלגן הזה. הוא רוצה עימותים עם שוטרים. הוא רוצה איזה מין משוואה מעוותת בין התוהו ובוהו השלטוני בגלל העמדתו לדין ובגלל ההתנגדות אליו. הוא לא רוצה הפגנות שקטות. הוא רוצה הקצנה, כי הוא מעריך שבנקודת ההקצנה הוא תמיד יוכל ללכת רחוק יותר ויהיו לו יותר גייסות. קחו לקח מרפובליקת ויימאר ומהקרב למען הרפובליקה הספרדית: לעיתים נדירות מנצח השמאל כאשר הקרבות עוברים לרחובות.

מאידך, יש שיגידו שזה הכרחי: לומר שהחקיקה בכנסת בעניין הקורונה היא "חוק ההסמכה" (על משקל החוק הנאצי) זה לומר שהדמוקרטיה הישראלית בוטלה באורח מעשי. החוק מעניק כוח רב מדי לממשלה; הוא עוד מהלך שיכול להוביל לצמצום הדמוקרטיה הבלתי מושלמת שלנו ממילא. אבל לא, הוא איננו חוק ההסמכה, ובאופן פרקטי התקנות לשעת חירום שאותן החליף היו רחבות יותר ומסוכנות יותר לחופש הפרט. לא לציין את העובדה הזו זה פשוט לשקר. בג"ץ שריר וקיים, ובכנסת אין רוב לנאמניו של נתניהו. אם אנחנו כבר בחוסר דיוקים, הסמכות היחידה שמפעילה הממשלה בישראל במגפת הקורונה שיוצאת דופן לעומת המערב היא איכוני השב"כ. השב"כ עצמו מתנגד נחרצות לשימוש באיכונים האלה, לא בדיוק מאפיין של משטר פשיסטי בהתהוות. תיאוריות הקונספירציה על הקורונה, שפשו בשמאל הישראלי, הן פשוט עלבון למחנה; זה לא ייאמן שטיעוניו של טראמפ ("נעשה פחות בדיקות, יהיו פחות מקרים" וכו') משמשים עכשיו פעילים ופוליטיקאים מהמחנה ההפוך בישראל. האם נתניהו ניצל את משבר הקורונה? כן, זה מה שפוליטיקאים ציניים עושים. אבל לא, הוא לא יצר אותו, הוא לא הפריז במיוחד בצעדים שננקטו לעומת מדינות אחרות בעולם (אם כי אפשר להניח היה רוצה למחוק את הערת "המוות השחור" שלו). להפוך את יורס לס לגיבור המחנה כי הוא לא מקבל את עמדות הממשלה, זה כמו שטראמפ יפטר את אנתוני פאוצ'י כי הוא הצביע לדמוקרטים.

הפוליטיזציה הגמורה של השיח היא מה שביבי רוצה. הוא רוצה שהכל יהיה פוליטי. לכן, אי אפשר לצעוק כל היום שצריך לפתוח בחקירה, נניח בפרשת הצוללות, ובמקביל לקדם תיאוריות זדוניות שנתניהו כבר שולט בכל שוטר, יועץ משפטי, שופט ועיתונאי. אם לא מאמינים לאיש, אז כל דרישה מתאפסת לבד ממלחמה ברחוב. המוסדות הישראליים ששומרים על הדמוקרטיה (מערכת המשפט, פורמלית, והעיתונות החופשית, לא פורמלית) הוחלשו ביד מכוונת. אבל הם עדיין פה, והם ביקורתיים להפליא. היועץ המשפטי לממשלה שהוצג כמשת"פ גמור של נתניהו בהפגנות פתח תקווה, מרכז אליו כעת התקפות ארסיות ונוראיות של ראש הממשלה, ובמקביל ממשיך לעמוד על שלו – נניח בשאלות המימונים למיניהם לייצוגו המשפטי.

ועוד דבר אחרון: אין דבר מרגש יותר מלראות אנשים שכבר עשור מפסידים בבחירות, יוצאים ומוחים ברחובות על עיקרון מהותי, מוסרי ושלטוני. תחושת השמחה שמי שמגיע להפגנות חש נובעת מהכרה עמוקה: הדמוקרטיה הישראלית חיה, והיא לא תובס. העובדות הן כלי הנשק העוצמתי שלה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook