fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מבלי לייפות // טור של לילך וולך

0

בערך בגיל 20, אחרי תאונה קלה אך מורכבת של רצועות שעווה לשימוש ביתי (אחת נפלה הפוכה על השטיח, את האחרת לא היה לי האומץ למשוך ונאלצתי להמיס מעליי במים חמים במקלחת), החלטתי שהגיע הזמן להפוך מילדה לאישה וקבעתי תור לקוסמטיקאית. העניין היה שמבחינתי, קוסמטיקאית עומדת באמצע הדרך בין רופא נשים ובין ספר מבחינת האיום שהיא מטילה עליי; ככה זה היה אז והלוואי שהייתי יכולה לומר שדברים השתנו באופן משמעותי מאז. עסקינן באמת, ולכן אומר – לא, הם אותו הדבר. רופאי נשים מבעיתים אותי, ספרים מעליבים אותי, קוסמטיקאיות עושות קצת משניהם.

בכל אופן, את האומץ היה צריך לאזור, כיוון שעמדתי לעשות דבר נוסף שמלהק מיומן לא היה ממליץ עליי עבורו – נסיעת בנות לסופשבוע ארוך באילת. וככה הגעתי אל הקוסמטיקאית שהייתה ממוקמת בחדרה האחורי של מספרה יוקרתית למחצה, חדרון שהיה מוגף למגינת ליבי רק בווילון כבד, ובו מיטת טיפולים הממוקמת ככה שאם במקרה יש מי שמעוניין דווקא עכשיו בקפה (שכן מכונת הקפה הייתה, מעשה שטן, דווקא בתוך אותו החדרון), גופי העירום הוא הנוף והאטרקציה המרכזית של החדר. חבל מאוד, אך עם עיצוב פנים לא מתווכחים. בני אדם שמתגוררים בתוך הגוף שלהם כאילו היה דירת פרטר חשוכה שהם שוכרים בלית ברירה ואמצעים, נוהגים להמציא לעצמם דרכים עקומות כדי לא למות שלוש פעמים ביום מהתקף בושה או בהלה במה שנוגע לענייני הגוף. הדרך שלי תמיד הייתה הגישה הכעורה אך היעילה – הרופא/קוסמטיקאית/ספר כבר ראו הכל. כמוך, טוב ממך וגרוע ממך. רוב הזמן זה עובד לי בסדר.

אצל הקוסמטיקאית גיליתי דבר־מה מעניין נוסף שימשיך ללוות אותי כל חיי ולהוסיף נופך של גלאם לכל סיטואציה עתידית מורכבת – כאשר אני מפוחדת וחרדה מאוד, אני מזיעה הרבה יותר מדי דווקא במפשעות. זה אולי לא היה דבר ששווה להזכיר אותו לולא ננזפתי על ידי הקוסמטיקאית על העניין, ולולא נוגבתי כמו עוף לפני צלייה, כי אחרת אי אפשר היה להדביק עליי את רצועות השעווה למריטה. גולת הכותרת של האירוע כולו הייתה שבדיוק כאשר חשבתי שהנה סיימנו, ועמדתי לזנק אל מקום שבו אין מופע פיפ שואו חובבים שעשוי לקרות בכל רגע, הורתה לי הקוסמטיקאית באופן חביב אבל ענייני להסיר את התחתונים. התחלתי עם המלמולון הלא משוכנע ולא משכנע ש"לא, ככה זה בסדר, ככה זה טוב" כשהיא אמרה כאותה בייביסיטרית מותשת שכבר לא הולכת סחור־סחור, "אתן נוסעות לאילת, לא? אז יאללה מה את צריכה שייגעלו ממך בחורים?". רגע ארוך של שתיקה הדדית הבהיר לכל הנוכחות בחדרון וגם לאלו שהמתינו מעבר לווילון במספרה לתורם, זה שמה שהעופיון הצעיר והמבולבל שהוא אני בהחלט לא זקוק לו זה לעוד בחורים שייגעלו ממנו. התחתונים הוסרו.

הנסיעה לאילת הייתה כמובן מחרידה כמו כל נסיעה לאילת, וככה או ככה בחורים שייגעלו או לא, לא נמצאו עבורי. מה שכן בהחלט, הייתה לי עכשיו למרבה הבידור פות של פורנו שהגיעה קומפלט עם חריר טוסיק מרוט. משולש ורדרד שמנמן שנראה כמו טירת מתנפחים ביום הולדת של ילדות. תהיתי אם זה־זה מה שעמד עד כה בדרכי לחיי מין פעילים או קיימים בכלל. האם פונאני מרוט ומוכן מתחת לשמלה זה קצת כמו להחזיק את המכונית עם מכל דלק מלא על כל מקרה שלא יבוא? או שיהיו לך ביסקוויטים בבית אם פתאום קופצים אורחים בהפתעה? בכל אופן זו הייתה תהייה תיאורטית בלבד, הייתי קדושה וקדשה יחד. רופא הנשים החלקלק שהלכתי אליו המליץ לי דווקא כן להוציא את הפות לאור ולשכב עם גברים, בגלל משהו עמום שהוא תלה באיזון הצ'אקרה השנייה שלי, ואחרי שהתלבשתי הזמין אותי לצאת למופע ג'ז איתו שמשום־מה "היה לו עוד כרטיס" אליו. הקוסמטיקאית המשיכה למרוט אותי כאילו היו לי אספירציות לא מקורקעות לרשת את ג'נה ג'יימסון.

אל רופא הנשים כבר לא חזרתי אחרי אותה הפעם שהוא הרס ג'ז וצ'אקרות בשבילי לנצח; עם הקוסמטיקאית זה לקח עוד כמה פעמים עד שוויתרתי על שירותיה הקשוחים. בכל אופן כשנכנעתי סופית לעובדה ששיער גוף ימשיך ויצמח ולא לפתע יבין את הרמז וייסוג בנימוס, הלכתי להסיר כל מה שנשים צעירות אמורות להסיר בטיפולי לייזר. במכון הלייזר, שאפילו בחדר הקבלה שלו הרגשתי משום־מה כמו מוצג קרקסי שמחכה לאודישן שלו, הייתה גברת שאהבה לשאול אותי בתחילת כל טיפול מה עם כל החתנים והאם הם ברחו לי. הגברת שירתה עליי לייזר השאירה לי, כמעט מבלי להיוועץ עמי בנושא, משולש ערווה מצומצם, משהו שהוא בין כוס פורנו לפי התֶקן של הגילדה, לווגינה מהודרת של אשת קריירה. במה שנוגע לתחום עיצוב פותות זה אולי נחשב סוג של ספורט אלגנט. ואת הפות ההיברידית הזו אני נושאת עליי עד היום.

עברו הרבה מאוד שנים מאז. כל מיני דברים שקרו ושבלעתי מילים מולם, הם בדיוק כל מה שהיום אני לא מצליחה שלא לדבר. אבל הדיבור הזה הוא בכל מקרה השפה השנייה, אם לא השלישית שלי. קודם למדתי שמה שאני זה בעייתי ושבנים ייגעלו ממנו, ואימצתי את זה, כי ממילא אני נגעלתי מעצמי ורק הייתי צריכה צורות ומילים שהמוח המחפש שלי יוכל לתלות עצמו עליהן כמו על קולבים. אחרי כן, דרך נשים אחרות, בדרך כלל צעירות או אמיצות או חופשיות ממני, ראיתי אפשרויות אחרות להיות אישה. זו הייתה אפשרות לשפה אחרת לדבר עם עצמי, לדבר על עצמי. גם כשלא אהבתי את האפשרויות או את הדימויים שראיתי, בדקתי מה בזה מרתיע אותי. רוב הפעמים מה שהתקוממתי נגדו היה ההחמצה או חוסר הברירות שהוצגו בפניי בזמן שהכי הייתי זקוקה להן.

הרגשתי נגזלת, וצדקתי, אבל כבר לא היה מה לעשות לגבי זה ולא רציתי להתקפד ולהצטפד במרירות מול האובדן האמיתי או המדומיין שלי. תמיד קיימת האפשרות להיות איזו מין מיס האווישם כזו, כרוכה בתכריכי שמלת החתונה המתפוררת שלך, נאחזת בפות המרוטה שלך ועולה באש רק כדי שלא להודות שזה מגוחך, אינך ג'נה ג'יימסון וגם לה היית מאחלת טוב יותר מזה. יש רכבות שחלפו לתמיד, ואפשר לספר עליהן ועל הרגע שבו הן עצרו בתחנה שלך, איזשהו סיפור שעושה איתן ואיתך חסד גם אם לא עלית על אחת. זה הסיפור על הפות הסמי־פורנו שיש לי, עכשיו כשאני כבר אישה שיודעת שלא מוכרחה להיות לך אחת כזו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook