מקורותיו של עידן המרד שבו אנחנו חיים גלויים לכל. תחושת האיום של מעמד הביניים – עבודתו, חסכונותיו, ביטחונו וזהותו, שכולם מאותגרים. חוסר השוויון המעמיק, המבקע את חלום ההזדמנות השווה שמצוי בלב הליברליזם. עליית אידיאולוגיות הופכיות, השואפות לאיין את הסדר העולמי הנוכחי – מלאומנות אתנית ועד פונדמנטליזם. הכשל היסודי של אליטות, שהתרחקו ממעמסת הנטל של שירות הציבור, מהרעיון כי אלה שנולדו אל הפריבילגיה מחויבים בתרומה לחלשים יותר. הצביעות תאבת הבצע שאימצו לעצמם עם התפתחות המהפכה התעשייתית והגלובליזציה, ויחד עמה תחושת המרחק מהעוולה. עכשיו זה לא הם שמוכרים ברחוב איזה שיקוי רעיל כדי להתעשר; הם רק מושקעים בחברת תרופות, באמצעות תעודת סל, שמוכרת אופיואידים. אז זה בסדר.
על המרכיבים האלה נכתב וייכתב עוד הרבה. השבר היסודי איננו בין נאמני הדמוקרטיה ובין מי שאיבדו את תשוקתם אליה. או בין פופוליסטים לפוליטיקה אחראית. השבר הוא לא רק בין אליטות אורבניות ואזורים פריפריאליים יותר. השבר עמוק ומורכב יותר, וקשור בתחושה עמוקה שמנגנוני הכוח אינם אפקטיביים, מייצגים או לגיטימיים. ראש הממשלה שלך אינו יכול באמת ובתמים לקבוע מדיניות כלכלית ריבונית, הוא מוגבל בידי כוחות גלובליים. ספק אם הוא יכול לבלום הגירה באפקטיביות. רעיונות זורמים כעת באורח חופשי לתחומי הטריטוריה שבה הוא משמש כמנהיג, ולכן השיח משתנה איתם. ממילא גם אם יצליח לקבוע עובדות ומעשי מדיניות נרחבים, אפשר לשכנע כי המצב הפוך בדיוק; אין עוד כל הסכמה על עובדות ולכן לא ניתן לקיים שיחה רציונלית. האוטוריטה של המורה, ראש העיר, שוטר המקוף, נציג המחוז בפרלמנט, העיתונאי בטלוויזיה, הנשיא – מכורסמת וממשיכה להתכרסם, בידי הנברנות חסרת המעצורים של עידן המידע.
ואנשים מורדים. לפעמים הם רוצים משטרה אחרת. לעיתים הם מורדים בשחיתות ולפעמים בחובה לשים מסכות. אחת התגובות המעניינות לספרי 'המרד נגד הגלובליזציה', כשיצא בגרמנית, באה במין ניוזלטר של ארגון זכויות אדם. הביקורת של הכותב הייתה נגועה בעלבון. כיצד העזתי לשים בשורה אחת של מורדים את נאמני איכות הסביבה והלאומנים. הרי אלה דברים שונים לגמרי, שאינם שווים מוסרית ותוכנית. זה נכון, כמובן. אך השאלה איננה מה הערך המוסרי שלהם אלא איזו תופעה הם משקפים, איזה צורך הם ממלאים. זהו עולם אקלקטי, ותיאוריית פרסת הסוס (קיצוניים הדומים זה לזה) איננה תרגיל פילוסופי. פוליטיקת זהויות, לדוגמה, משמשת בקלות שמאל, כמו גם ימין אתנוצנטרי; בשני המקרים מדובר בהתקפה על רעיון האזרחות הליברלי הקלאסי, ובמידה מסוימת על אוניברסליות בכלל.
השאלה למה הם מורדים, מעבר לסיבות הפוליטיות שצוינו, חיונית כדי להבין את הנתיב שבו אנו פוסעים. מי שרוצה בתיקונו של הסדר הליברלי צריך לשאול לא רק מה אנשים אומרים שפגום, אלא גם מה הם אינם אומרים ואולי מתכוונים לו. זה קצת דומה לתוצאה הקבועה בסקרים בישראל שבהם מסביר הציבור שהנושאים החברתיים־כלכליים חשובים לו בהרבה מהנושא המדיני־ביטחוני, רגע לפני שהוא מכתיר שוב ראש ממשלה בהתבסס על שיקולים מדיניים־ביטחוניים.
–
תשובה אפשרית לכך קשורה בעניינים קמאיים הרבה יותר מעיסוק פוליטי יומיומי. היא קשורה במה שאפשר לכנות "היעלמותו של הכאן".
במהלך שיחותיי עם משפחות כורי הפחם בפנסילבניה ב־2016, מספר חודשים לפני ניצחון טראמפ, אמרה לי ג'סיקה קוויגלי – רעייתו של כורה פחם שפוטר – שהיא מאוכזבת מאמריקה. היא הלינה על ילדים שסובלים מרעב ועל כך ש"הכל קשור במדינות אחרות, מה אפשר לקנות במדינות אחרות, מה אפשר לעשות שם, לעולם לא כאן". באנגלית זה היה בוטה יותר: never here.
ויש כמובן פרשנות די פשוטה ל"לעולם לא כאן" הזה. זו הפרשנות שרואה את האמירה הזו כסוג של התייחסות לאזור הכפרי המוזנח של אמריקה, מה שמכונה Flyover Country, הגברים הנשכחים של אמריקה, אותו ביטוי שדונלד טראמפ אימץ (והוסיף אליו נשים). זו פרשנות די טיפוסית – ומדויקת לשיטתה – שמסבירה את הטינה הרוחשת באזורים האלה לערים המשגשגות של שני החופים, המערבי והמזרחי.
אז זו תשובה לא שלמה, רק רובד אחד ושטחי. כי כאשר קוויגלי אמרה "לעולם לא כאן", הייתה תחושה ברורה מדבריה שאין כאן "כאן" יותר. זאת אומרת, קוויגלי חשה שמתמקדים ב"מדינות אחרות" אבל במדינות האלה בטח שלא חשים כך במיוחד. בעולם כל כך גלובלי ומהיר ומחובר, אין יותר כאן. כשאנשים נמצאים במקום מסוים, העסקים, הפנסיה, הקרובים, הרעיונות, התחביבים והמחשבה שלהם יכולים להיות במקום אחר לגמרי. "כאן" הוא מושג שנראה מאוד פשוט אבל הוא איננו כזה כלל. האם אני "כאן" אם כולי ממוקד במקום אחר, שואף להיות בו, מושפע ממנו? לעולם לא כאן, אמרה אשת כורה הפחם ובעצם ביטאה טרוניה גלובלית: שום דבר לא נטוע באמת במקום עוד. הכל גמיש ונע ברוח ולפעמים מתעופף איתה ממש.
–
ה"כאן" של אבותינו היה פשוט. הם עבדו, חשבו, התפללו, ילדו ומתו בדרך כלל באותו מקום. ובעוד שעבור אנשים רבים זה נותר המצב היסודי, עבור רבים מאיתנו זה הולך ומשתנה וה"כאן" הופך לנזיל מאוד. מה שעושה את המציאות מתעתעת הוא שאנשים אינם מתחלקים כמו אמבות, ואין להם הקרנה אסטרלית כמו שמציעה לנו המיסטיקה (טוב, לפחות לא לרובם). הם עדיין מצויים פיזית במקום מסוים תמיד, שהוא תמיד ה"כאן" הרשמי שלהם. אבל בינו ובין הכאן האמיתי שבו הם מצויים, מבחינת עולם התקווה והטרדה שלהם, ייתכן פער שהולך וגדל.
אשת כורה הפחם שומעת כל הזמן על מקומות אחרים, שמשפיעים עמוקות על המקום שלה בעולם. היא צורכת מוצרים, טכנולוגיות ורעיונות, שהיא עצמה יודעת שאינם מכאן. הרצון שלה הוא לבלום את כל זה ולהיות שוב בתוך מקום אחד ויחיד, בתוך "כאן" יציב. האם זה חלום באספמיה? לאו דווקא. אנשים יכולים להשיב לעצמם יותר שליטה מקומית. המיזוג הגלובלי איננו כורח מציאות אלא בחירה פוליטית. לא כל עולם עם גלובליזציה מופחתת יוביל להתמוטטות הציוויליזציה.
ובכל זאת, כשאני כותב שאין "כאן" יותר, הכוונה איננה להתפוגגותו אלא להגדרה מחודשת שלו, מאיימת, יוצאת דופן. הכאן החדש של סביבתנים הוא העולם כולו. זה הכאן שלהם. אוניברסלי. הכאן של לאומנים מצומצם הרבה יותר. אבל כל הצדדים האלה נאבקים על ההגדרה של הכאן הרצוי בעולם של אחרי המרד. האם ייתכן בכלל כאן שאיננו אישי, מקומי, בר־מישוש? או שאנשים שמתארים עצמם כ"אזרחי העולם הם בעצם אזרחים של שום מקום", כפי שאמרה פעם תרזה מיי? השאלה הזו היא תעלומה, שמציגה בפנינו המאה הנפרשת לפנינו.
–
- מכתב כן לאחיי השמאלנים (והימנים גם) // הטור של נדב איל
- קונספציות מידבקות // על קורונה ותיאוריית הקונספירציה // הטור של נדב איל
