fbpx

הרבנית בוכדל // מאת יאיר אטינגר, ניו יורק

0

"ליהדות יש מסר להעביר לעולם,
אנחנו צריכים להיות פחות סגורים ושבטיים
ולחשוב כאילו זה שייך רק לנו"

 

אנג'לה וורניק בוכדל היא הרַבָּה של בית הכנסת הרפורמי החשוב ביותר בניו יורק, והיא האדם האחרון שהייתם מדמיינים כמי שיוביל מוסד כזה. בשיחה מרתקת היא מביאה זוויות מפתיעות על יהדות, אנטישמיות, זהות, התבוללות – וגם על ישראל

 

כוכב יכול לנצנץ במקום אחד, ואיש לא יידע על קיומו במקום אחר. זהו מצב טבעי בהחלט, והוא ייתכן גם על פני השמיים הזעירים של העולם היהודי – אבל במקרה של אנג'לה וורניק בוכדל, העובדה שאישה היא מנהיגה יהודייה מהשורה הראשונה בארה"ב, וזרה כמעט לחלוטין בישראל, אינה רק עניין של מרחק פיזי או של פערי שפה. כאן נעוץ גם פער תפיסתי, נפשי, בין שני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארה"ב.

 

היא נולדה בקוריאה לפני 46 שנה לאב אמריקאי־יהודי ולאם בודהיסטית. בגיל חמש היגרה עם משפחתה לארה"ב, כדי לגדול בה כיהודייה אמריקאית לכל דבר, בין היתר במסגרת קהילה רפורמית קטנה במדינת וושינגטון. רק כשהייתה בת 21, ולפני שהזניקה את הקריירה שלה כחזנית וכרבה, היא בחרה לעבור גיור במטרה "לאשרר", כלשונה, את יהדותה. כיום, נשואה ואם לשלושה, כשהיא ממלאת את אחת המשרות הרבניות היוקרתיות ביותר שאמריקה יכולה להציע – הרבה הבכירה של בית הכנסת הרפורמי Central Synagogue במנהטן – בוכדל רואה לעצמה שליחות בפתיחת דלתות היהדות גם בפני מי שלא נולדו יהודים, עם או בלי גיור. באחת המחלוקות הבוערות ביותר בין יהודי ארה"ב ובינם לישראל, על הגדרת המשפחה והשבט היהודיים, לרבה אנג'לה בוכדל יש דעות נחרצות ומאתגרות.
הראיון עם הרבה בוכדל נערך כחלק מסדרת ראיונות עם מנהיגים יהודים אמריקאים, שהופיעה ב"הארץ" באנגלית וכן בבלוג "על דעת הקהל" של מכון שלום הרטמן.

 

הרבה בוכדל, המראה שלך לא יהודי, השם שלך לא נשמע יהודי, ואני מניח שיהודים רבים בישראל לא היו מתייגים אותך כ"יהודייה". בארה"ב, לעומת זאת, לא רק שהרבה יהודים ולא־יהודים רואים בך מנהיגה יהודייה מהשורה הראשונה, אלא שאת, גם הודות לביוגרפיה האישית שלך, מייצגת עבור המון אנשים את התגשמות החלום היהודי־אמריקאי. את במרכזו של הקרע.

"אני מרגישה את הפרדוקס הזה כשאני נוסעת לישראל. איכשהו אני מרגישה שם בבית, אבל אני גם מרגישה שם חריגה באופן פרוע, כאילו אני חד־קרן או אישה משונה. כל אחד מהדברים האלה – להיות אישה־רב, שזה עדיין מוזר עבור רוב הישראלים, וגם להיות אסייתית ויהודייה – זה סוג של חד־קרן. נכון שאפילו באמריקה חריג למצוא אישה שמנהיגה קהילה כל כך גדולה, אבל אני חושבת שאני מייצגת יהדות שבסופו של דבר לא קיימת בישראל, כזו שמבוססת מאוד על יהודים ויש לה אלמנטים טקסיים רבים, שנטועים במסורת, ובכל זאת לא באמת ניגשים להלכה כפי שהם ניגשים. מה שבאמת שונה הוא שזו יהדות שנטועה פחות בזהות גזעית. יש עדיין 'עמיות', אבל כאישה קוריאנית אני מביאה זהות תרבותית אחרת. יש כל כך הרבה ישראלים שהזהות שלהם – ואני לא רוצה לומר גזע – היא לאום ומוצא. עבורם זה בכלל לא עניין דתי. נכון שיש גם קבוצות אתניות רבות ביהדות בישראל, אבל מה שאני מייצגת הוא סוג של יהדות שאינה אתנית, ומשום כך זה כל כך מוזר".

 

עובדת היותך אישה והיותך אסייתית עשויה להיחשב כעניין חיצוני, אבל גם זו זהות. האם נכון לומר שהתוויות האלה, שהרבה ישראלים אולי יחשיבו כ"חד־קרן", הן בדיוק אותם דברים שעבור הקהילה שלך הם בעלי ערך חיובי רב?

"זו שאלה טובה. אני חושבת שהקהילה שלי מתגאה בכך שאני הרבה האסייתית הראשונה, ואני גאה בכך שאני האישה הראשונה שמנהיגה את הקהילה הזאת ב־180 שנותיה. יש משהו במנהטן שהוא קוסמופוליטי מאוד, במובן של מי אנחנו כאמריקאים וכפרוגרסיביים. אני גם חושבת שכשיש לך קהילה יהודית ששיעור הנישואים המעורבים בה מגיע ל־70% פלוס, העובדה שאני – כתוצר של נישואים בין־דתיים משנות ה־70 – יכולה להיות כאן מנהיגה, נותנת להם תקווה: 'הו, אנחנו יכולים ליצור חיים יהודיים באמריקה, אנחנו יכולים להתאהב בגויים, נוכל להקים משפחות יהודיות'".

 

וזה גם חלק מהחזון ומהמשימה שלך כרבה.

"זה חלק עמוק מהחזון שלי, ליהדות יש מסר להעביר לעולם. היא אמורה להיות אטרקטיבית עבור כולם, ואנחנו צריכים להיות פחות סגורים ושבטיים ולחשוב כאילו זה שייך רק לנו ואיש לא מוזמן. לעובדה שרבים כל כך מחברי הקהילה שלי אינם יהודים, אבל הם מגדלים משפחות יהודיות, יש משמעות. ויש לנו את תוכנית הגיור הגדולה ביותר שאני מכירה, עם למעלה מ־150 תלמידים בשנה. התוכנית צומחת, ויש לנו רב במשרה מלאה שמרוכז רק בזה, וחלק מהעניין הוא שלמעשה אנחנו לא קוראים לזה 'גיור'; אנו קוראים לזה 'היכרות עם היהדות'. אין לחץ להתגייר. אנחנו לא מחפשים לכפות דברים. הרקע של רובם הוא מערכת יחסים עם בני זוג יהודים, ואנחנו מזמינים את שניהם לקורס. מה שמעניין הוא שלפני הקורס, 55% בממוצע אומרים שהם פתוחים לאפשרות להתגייר, ובסיום הקורס 77% מהם מתגיירים בפועל. כי כשהם רואים מה זה, והם מבינים מה יש ליהדות להציע, והם מעריכים את המשמעות ואת השמחה שהיהדות יכולה ונותנת לחיים שלך ולמשפחה שלך – הם רוצים להיות חלק מזה. אז יש לנו חזון של יהדות אטרקטיבית להפליא עבור העולם הגדול, ובמקום לראות בה משהו שצריך להיוולד בו – אני מניחה שאני מייצגת יהדות שאינה הדת שחייבים להיוולד בה. אפשר גם לבחור בה".

 

את אומרת שהיהדות צריכה להיות אטרקטיבית, כאילו זה מובן מאליו, אבל ממתי היהדות עשתה אוונגליזם או מיסיון? ומעבר לעובדה שזה נשמע כמו רעיון חדש, מה יוצא לנו מזה?

"קח לדוגמה את אברהם ושרה – הם היהודים הראשונים, זה נכון, אבל מה עשה אברהם עם מאות העבדים שלו? הוא מל את כולם, הוא גייר אותם. היהדות לא התחילה רק עם אברהם ושרה ויצחק, היא התחילה עם מאות אנשים. מה שהתחיל את העם היהודי היה ערב־רב, וגם כשעזבנו את מצרים אלו לא היו רק העברים, היה שם ערב־רב. היינו המון מעורב שעזב את מצרים וככה הפכנו לעם ישראל. אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו חושבים על היהודים כעל סוג של גזע טהור, כזהות גזעית, במעין עליונות קלה, בתסביך קטן של עליונות שבטית, כאילו אנחנו מין אנושי נעלה. אבל במיוחד, כשהפכנו לעם בגולה והתפשטנו לכל חלקי העולם – אין שום ספק שהתחתנו עם האוכלוסייה מסביב. איך אפשר להתכחש לזה כשאתה רואה יהודי מרוקאי ויהודי מסיביר ויהודי מהודו? אוקיי, כולם נראים אחרת. האם אתה רוצה לומר לי שלא התערבנו באוכלוסייה בנישואי תערובת? בלי ספק, ודאי שכן".

 

זה מזכיר לי את הסופר מייקל שייבון שעבורו נישואי תערובת הם ממש יעד שאליו היהודים הפרוגרסיביים צריכים לשאוף. הסכמת עם מה שהוא אמר, במאי 2018, כנואם המרכזי בטקס ההסמכה של הרבנים הרפורמיים החדשים? הוא קרא לרבנים החדשים, או לתנועה הרפורמית, לעודד נישואי תערובת, ממש כאידיאולוגיה.

"הסיבה שזה היה מאיים כל כך הייתה שהוא ביטא צורה קיצונית של משהו שבמובנים מסוימים כבר אומץ בידי היהדות הפרוגרסיבית. למעשה כבר פתחנו את דלתותינו לנישואי תערובת, אימצנו את האוניברסליות של הערכים שלנו ושל אנשים אחרים, ואנחנו מנסים לא לשפוט אנשים על זה. אבל בעצם הוא אמר: אנחנו לא צריכים להסתפק בזה, אלא למעשה לשאוף לנישואי תערובת כי עלינו למהול את המאגר הגנטי שלנו. זה לקח את העניין לשלב הבא והבהיל את כולם. זה גם גרם לאנשים לשקול מחדש את הפתיחות שלהם".

 

ומה דעתך?

"כמי שעורכת חופות בנישואים בין־דתיים, ולמרות שאני בת לנישואים בין־דתיים בעצמי, אני עדיין מתרגזת לקרוא את זה. אתה יכול לשאול אותי: למה בעצם לא לאמץ את המסר שלו? משהו בזה, דחיית הפרטיקולריות בקיצוניות שכזאת, עבורי, היא בסופו של דבר חיסול היהדות, ואני, קודם כל, חושבת שהיהדות חשובה מכדי להיעלם. אבל אני יכולה גם לטעון שהיהדות לא צריכה לשרוד אך ורק בזכות הפחד של יהודים להתחתן עם אחרים. כי זה מה שתמיד עשינו, וזה לא משנה אם זה לקח 500 שנה במקום 150 או 200 שנה, השורה התחתונה היא שנטמענו ונכנסנו לתוך התרבות הסובבת והבאנו אותה פנימה. הפכנו את האוכל שלהם לאוכל יהודי, הפכנו את המוזיקה שלהם למוזיקת תפילה יהודית וליטורגיקה. הפנמנו את כל זה".

 

אז סליחה על השאלה הבנאלית: מיהו יהודי? מה מגדיר אנשים כיהודים?

"יהודים הם כל מי שהחליטו להשליך את חייהם, להימלט מהדיכוי ולהתכנס במקום שבו הם יכולים להיות חופשיים ולעבוד אל שיגאל אותם. זו המשמעות של להיות יהודי. ואפשר להצטרף למשימה הזאת. כל אחד יכול לקחת חלק בזיכרון היהודי. אם אתה רוצה להצטרף אלינו, גם אתה צריך לעמוד בהר סיני. מי אומר שהגר לא עמדה למרגלות הר סיני? זה חזון שעלול להישמע מאוד קיצוני עבור ישראלים, אבל אני מרגישה שכשאתה מסתכל על ישראלים, אתה יודע שהרעיון של יהודים כגזע טהור, שבא ישירות מאברהם ושרה, לא קיים. זה לא מי שאנחנו. מההתחלה היינו מעורבים, והרעיון שהייחודיות שלנו מגיעה מעניין שהוא טעון גזעית הוא בעיני החלק הלא־מושך של השבטיות, שבו אנחנו מרגישים כאילו אנחנו צריכים לשמור על טוהר הדם שלנו בצורה כלשהי. אני חושבת בכנות שזה לא משרת את היהודים, ואם תסתכל בהיסטוריה היהודית – לא ככה יהודים שרדו. הסיבה שהיהדות עדיין כאן, והרבה ציוויליזציות אחרות אינן, היא גמישות וספיגה ופרשנות ותרגום של המיטב שיש לעולם להציע, ואז הפיכה של זה ליהודי.

 

"גם את סדר פסח לא אנחנו המצאנו, לקחנו אותו מסעודות יווניות ורומיות. הוספנו אלמנטים לסיפור ואז זה הפך להיות יהודי מובהק, ליל סדר. זה מה שיהודים עושים הכי טוב: לוקחים וסופגים ומתרגמים ואז מרוממים. ובעיניי אנחנו יכולים לעשות את זה גם עם האנשים, ואני חושבת שאנחנו צריכים פחות לפחד לקלוט. ודרך אגב, אמי, הקוריאנית הבודהיסטית, הפכה אותי ליהודייה הרבה יותר טובה מכפי שאבא שלי היה מסוגל לעשות. הייתה לה השפה הרוחנית הזאת, ואבא שלי לא התעניין בזה, בכנות, ולכן אני חושבת שזרימה של לא־יהודים לקהילות שלנו לא הולכת לעשות את היהדות שלנו מדוללת יותר.

 

"תאמין לי, אנחנו רוצים לחשוב כיצד נשמור על הפרטיקולריות והאותנטיות שלנו ועל כל היתר, אבל אני גם יודעת שמה שהייתי עדה לו שוב ושוב בקהילה שלי הוא האופן שבו הלא־יהודים הופכים את היהודים בעצמם ליהודים הרבה יותר טובים, יותר מתעניינים, שיותר נדרשים לבטא את מה שהם כיהודים. אני מאוד נלהבת מזה, וגם כשאנו לוקחים את מיטב האנשים האלה ומביאים אותם לקהילות שלנו, אנחנו הופכים להיות חזקים יותר, מעניינים יותר, תוססים יותר מבחינה תרבותית".

 

אמרת שאת לא רוצה לאבד את הפרטיקולריזם, ומצד שני ציר ההתייחסות המרכזי שלך הוא המין האנושי. אז מה לדעתך צריך להיות העתיד של הפרטיקולריזם היהודי?

"אני לא רוצה שנאבד את הפרטיקולריות שלנו. אני עדיין רוצה שנרגיש שאנחנו מחוברים עמוק ליהודים בכל העולם. יש משהו שמחבר אותנו שהוא מיוחד לנו. אני לא רוצה שזה יתבסס על גזע או על מבנה הדנ"א של מישהו, אלא על תחושה של היסטוריה משותפת ומשימה משותפת לעתיד. ופרטיקולריות חשובה. ליהדות יש עדיין אוצר מילים מסוים למשימה, למען העולם, שעלינו לקיים, ואף אחד אחר לא עושה בדיוק את אותו הדבר. באמריקה הייתה תנועה בשם 'תרבות אתית' (Ethical Culture). ייסדו אותה יהודים רפורמים שבסופו של דבר רצו לקחת את כל הערכים האוניברסליים החשובים ביותר של היהדות, כמו שכולנו נבראו בצלם אלוהים, ולהפריד אותם מהדת. אבל אתה יודע, זה לא שרד, כי אם אין לך את הפרטיקולריות של הטקסים, של החגים, של לוח השנה היהודי והשפה המשותפת; אם אין לך חלק מהפרטיקולריזם הזה, אז אין שום לכידות שנשארת".

 

צילום: Michael Brochstein, Getty Images IL

 

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן      

שתף